אור החמה על ספר הזהר ב:יח

והאי ביומי דגלותא וגו' הוקשה לו שאין פי' זה מתיישב שאלו דברי הנביא בזמן הבית כמה שנין לזה אמר והאי כלומר עם היות שדברי הנביא בזמן הבית התנבא לזמן החרבן וז"ש והאי ביומי דגלותא קדמאה וגו'

עשר שבטין אלף שנין וגו' הענין כי גלות בית ראשון הוא סוד ה"א עילאה והיתה השכינה תתאה נכנסת בין הקליפות ויורדת אל עמקיה דוקא באותם הבחינות הנגדיות אל הבינה דהיינו גלות שבעים שגה וכששלמו אותם ע' שנה מיד יצאו ולא ירדה מדת המלכות אל אותם הקליפות הנגדיות אליה מפני שהקליפות השולטות בה אז היו כנגד מה שבמדרגות הבינה יורדת. אמנם בגלות אדום היא בעצם בגלות שהתחילה לרדת מדרגותיה ממש וז"ש ואיהי בגלותא בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דילהון מפני שעם היות י"ב מלאכים י"ב מחנות יש בכל מחנה ומחנה כמה וכמה מחנות וכל אותם המחנות ירדו בגלות אדום מפני שהיא יורדת כל מה שכנגדם בחוץ במדרגות הקליפות וז"ש תריסר סלקין לחושבן סגי וגו' כי כמו שירדה הבינה כל אותם המדרגות אשר לה במלכות בכל כך תרד ה"א תתאה מלכות במלכות אדום כל הקליפות הנגדיות למדרגות אשר לה והיודע כמה מדרגות הם ידעו סוד הגלות וכמדומה לי שאין מדרגה תחתונה מזו שאנו בה שתרד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו. וז"ש עשר שבטין אלף שנין כי מאה שנים ירד כל שבט ירצה מחנות כל מחנה ומחנה מי"ב מחנותיהם מאה בסוד הכללות עשר מעשר יגיע מאה שנים מאה ירידות כי כל שנה תרד מדרגה קטנה ובכל מאה שנה מדרג' אחת מהי"ב מדרגות בענין שהם י"ב שבטים אלף ומאתים.

שארו דמעין למנפל מר"ש על אורך הגלות כי הם היו אז בתחלת הזמן:

בכה תבכה בלילה כי לא החשיך כל ירידת המדרגות אלו עדיין אלא מחשיך ומעריב מעט מעט אמנם בהתם ירידתה יחשיך חשך הגלות הרבה וז"ש בכה תבכה בכיה על בכיה בלילה כשיחשיך בעצם לילה הגלות שלם בעמקי החצונים והיינו דקאמר לסוף תריסר שבטין דאינון לילה אתחשך ליש' שיכביד הגלות גזרותיו בשמדות וכן היה כי לזמן אלף ומאתים ואילך צמחו לישראל כמה שמדות בין אדום הרשעה ו דם הויה והולכת מידי יום ביום:

עד דיתער וא"ו כי משך הלילה כמספר מדרגות ת"ת ויסוד שהם עמה בגלות לכך ליליא יתחשך ליש' עד דיתער ו' לזמן שתין שהם וא"ו שבת"ת רבתי לכך נכללת בעשריות מדרגותיו שהם ששים והיסוד וא"ו זעירא לכך הם פשוטות דהיינו ששים ושש וכנגד המלכות בעצמה אין חשך כלל וכמדומה לי כי בענין זה תלוי כל מה שנמשך ויתארך הגלות יותר ממספר זה כי לדברי ר' שמעון כאן לא יתארך הגלות אלא אלף ושלש מאות ושלשים ושנים ובעונותינו עברו מהם מה שעברו אלא שצריך ג"כ שיחשיך במספר מדרגות שבמלכות עצמה ויסוד המספר תחיית המתים בשנת ת"ח לאלף הששי ראה כמה בין גאולה לתחיית המתים זהו מה שנשאר מן הגלות ועתה תן המותר לחשך המלכות עצמה שהיא עיקר הלילה. וא"ו נפש דבית יעקב ת"ת בית יעקב מלכות נפש לה היינו מציאות הת"ת והיסוד הנכנסים אליה והם נכנסים בסוד כללותם ששים ושש ת"ת ויסוד וכדי שיתעוררו אל הגאולה צריכים השנים האלו שיעברו על ישראל עוד בגלות בענין שהם ששים ושש דחשך ממש וששים ושש להתעוררות זכות ברית אבות יעקב מלא וא"ו שסוד הוא"ו תרין ווין והיינו וא"ו ולבתר עד שתין שנין ושש דחשוכא כדין וזכרתי דהיינו התעוררות וא"ו שצריכה להתעוררותא ששים ושש וז"ש דא אתערותא דאת וא"ו דאיהי נפש וגו'.

מתמן ולהלאה יתער הקב"ה לאינון ניסין דקאמרן לעיל שהם סוד גילוי המשיח ומופתיו בשמים ובארץ ובין גילוי וגילוי והסתר יתעוררו ליש' בין האומות אינון עקתין כדי שישובו בתשובה ויצטרפו ויתלבנו וכדין ואף את בריתי יצחק. צרות מהדין הקשה שאינם שבים לזכות לגאולה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג בגין דאנן רחיקין מינך.

והאי ביומא דגלותא. כלומר נבואת פסוק זה נבא ישעיה על גלות זה האחרון שבו הי' פירוד ה' מן ו' דהיינו ב"ך שהוא ת"ת משמך שהוא המלכות והוא בית שני כדלקמיה:

בגין דגלותא קדמאה. כלומר דאילו בגלות בית ראשון הפירוד הי' בין היו"ד והה"א ולא מוא"ו ה"א וכדמפרש ואזיל:

ובית ראשון הוא רזא דה"א קדמאה. שהבינה נקרא בית לחכמה:

ולקביל ע' שנין דילה. כלומר הא ראיה שגלות בית ראשון רמז לבינה שהרי לא נמשך הגלות אלא ע' שנין שרמז לז' מדות כלולות מעשר שנאצלו ממנ' ולא אשתכחת אי' שהיא הבינה רובצת על הבנים שהם ע' שנה כנזכר:

והוה פירודא מן שמא לעילא. כלומר מיד שנפרדו בניה ממנה גם בעלה היו"ד נפרד מה"א עילאה:

וכדין יוד רזא וכו'. כלומר שאחר שנפרדה היו"ד מן הה"א נסתלקה עד למעלה בכתר:

נביעו דמיין חיין וכו'. כלומר שאינו יורד ונובע דרך נביעו אלא דרך טל הנוטפת טיפין טיפין:

ואיהי שבעין שנין דגלותא. למעל' אמר ע' שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו והשתא אמר בחי' אחרת שהיא עצמה קרויה ע' שנה שהרי היא נק' ז' שנים כדכתיב ויבנהו ז' שנים והם סוד הז' הכלולים בה:

וא"ת וכו'. כלו' וכ"ת שהגיע הפגם לבינה כי היכי [אולי חסר כאן תי' שהגיע] לבית שני מלכות שנא' בה ושפחה כי תירש גברתה ח"ו אלא נהורא וכו':

כיון דתתאי וכו': הוקשה לו דהא קיימא לן ונהר יוצא מעדן לא פסיק לעלמין לז"א אח"כ שמצד עצמו אינו מונע ההשפעה אלא הסיבה הוא מצד המדות שאינם מוכנות לקבל הארת הבינה ולזה חזר האור ונסתלק למעלה:

בההוא נהירו דאתמנע וכו'. כלומר זהו שאנו אומרים גלות בית ראשון לא שח"ו שלט שם נכרי אלא מניעת האור קרוי גלות ולעולם י"ה לא אתפרשן:

לא אהדרו לאדכאה. כלומר וא"ת למה חסרו בבנין בית שני חמשה דברים ועוד שתמיד היו משועבדים למלכי א"ה ונותנים להם מס להכי אמר לפי שהם לא עשו תשובה לכן לא היתה גאולתם שלימה:

סגולה שלימתא כדמלקדמין. כימי צאתם ממצרים לא שינו את שמם וכו'. אלא זעיר זעיר. שלא באו כלם כאחד בערבוביא שנתערבו בנשים נכריות: ה"ג לאנהרה כמה דהוה ועל כך נביעו עילאה. ושאר הלשון שבאמצע הוא ט"ס:

לאנהרא זעיר זעיר מגו דוחקא דשמאלא. כלו' סיבת מיעוט האור והמבוע מדוחק השמאל כלו' מצד מדת הדין המעכבת מצד העוונות:

יכסה ארץ. מלכות. וחשך היא הקליפה ולישנא דקרא נקט:

וה' תתאה. היינו בחי' המלכות היותר עליונה הנק' ה' תתאה שהוא נקרא ה"א עליונה גם היא אתחשכת ונפלת וכו':

ונביעו עילאה אסתלק. היינו היסוד כדמפרש ואזיל גם הוא נסתלק כסדר שאמר למעלה שהאור הי' בא וכיון שהחשך כסה ארץ נמנע ונסתלק.

כד"א הצדיק אבד.

אבד ההוא נביעו. כלומר תרתי משמע מהאי קרא שהצדיק נאבד מן המלכות וגם המבוע הבא אליו נמנע ממנו והוי כאלו אמר הצדיק נאבד מן המלכות וגם הוא בעצמו אבד השפע אשר היה בא אליו תמיד. עכ"ל הרא"ג ז"ל: