אור החמה על ספר הזהר ב:קעה

ור"ש אמר לא אדכר שמא וגומר מוסיף שאפי' על ענין חסר לא יזכירהו שאינו שורה על החסרון אלא עולם שלם כ"ש לשוא:

ותנינן א"ר יוסי מהו ברכה שמא קדישא אפשר במ' ברכה ודאי דמיניה אשתכח לכל עלמא לתחתונים:

זכור את יום השבת וגומר ר' יצחק אמר וגומר קשיא ליה כיון דלא משתכחי מזוני מה ברכתא אשתכחת ביה שאין להכחיש או' ויברך אלהים את יום השביעי ואחר שאין ברכתו במזונות מה ברכתא אשתכחת ביה איזו היא ברכתו. ותירץ אלא הכי תאנא וגומר וסוד הענין כי בימי החול העולם ניזון ע"י מלאך מטטרו"ן שהוא כלול ו' ימי החול והטעם שהשפע גשמי א"א אלא ע"י לבושי יצירה הקרובים לעשיה וביום השבת השכינה מאירה בעולם והעולם ניזון ע"י השכינה בהיותה מתלבשת בלבושין דבריאה שהם לבושי דשבת ויו"ט ולכן אין שפע גשמי בשבת אמנם שפעו רוחני מזון הנפשות והיינו שהששה כולם יונקים מהנקודה האמצעית ושואבים ממנה מזון רוחני כדי להגשימו ולהשפיעו אל התחתונים איש יומו לפי שאין בו מזון גשמי כנזכר לכך אין מזון לחצונים והם מתבטלים. אמנם ישראל קדושים הם ורוחניים אדרבה ביום שבת הם מקבלים שפע ומזון מתוך הקדושה לכל ו' ימים כמוהם כמלאכי עליון וזה הוראה גמורה שהם תחת קדושתו של מלך מלכי המלכים ולא תחת קדושת המלאכים וז"ש בגין כך מאן דאיהו בדרגא וגומר פי' דוקא בני ישראל קדושים שהם מצד האצילות בני מהימנותא בעו לסדרא וגומר בגין דיתברך פתוריה וגומר כנזכר ולא יצטרכו לקבל מששה ימים. ואו' בליליא לא שאינו חייב בג' סעודות אלא שאין הענין אלא כדי לקבל כדפי' וכיון שנכנס שבת ובאה מנוחה ושולחנו ערוך ונתברכו מזונותיו שוב אין צריך לענין זה עוד עריכת השולחן ולזה קאמר ליליא דשבתא אבל ג' סעודות באתרייהו קיימי:

ר' יצחק אמר אפילו ביומא דשבתא נמי פליג אתנא דמייתי ואמר שגם צריך לערוך שלחנו ביום שבת כדי לקבל ג"כ מברכת מדת יום שהיא ברכה יותר עליונה:

ר' יהודה פליג אדר' יצחק דלדידיה בסדור השולחן לחודיה סגי לקבל הברכות כמו שולחן לחם הפנים ואין כן ענין השבת דבעינן וקראת לשבת ענג שיאכל ממש ויתענג לזה פי' כי טעם אל שלש סעודות הוא שמזון ימי החול קצוב מיום ר"ה ונתן ביד ימי החול מזון כך לפ' בכל יום ויום והמוסיף מיום א' לב' חסר לו שכבר אכל שפעו וברכתו אבל ביום שבת שהוא מקור הברכות אין לו קצבה והטעם שבהיותו מתענג הוא משפיע ומוסיף שפע כפי ענוגו בעולם הזה כן יושפע עליו מלמעלה וז"א שטעם השובע וענוגא בהאי יומא בסעודות יתרות בגין דישתכח שובעא וגומר פי' מיום זה ישפיע שפע לשבוע לכל ימי השבוע משא"כ בימי החול כנזכר וז"ש בעלמא פי' בעולם השפל אפי' בימי החול: ור' אבא פליג עליה דר' יהודה דלא משמע ליה לפום טעמיה דבעינן הסדרת השולחן ומודי לר' יהודה בחדא דבעי לאתענגא תלת סעודתי ופליג אדר' יצחק בחדא דלפום טעמיה לא מחייב לסדר השולחן ביום כ"א פעם א' וז"א וביומא נמי. ומודה ליה בחדא דבעי סדור השולחן ג' פעמים ועוד דבעי לאתענגא והיינו דקאמר לאזדווגא באינון דלעילא דמתברכאן מהאי יומא והיינו כדקאמר ר' יצחק שבסדירת השולחן הוא משתוה אל הימים הקדושים הרוחניים המקבלים שפע מן הנקודה האמצעית והוא שוה אליהם וז"א לאזדווגא להתחבר ולהשתוות עמהם:

והאי יומא לתרץ קושית ר' יהודה בדברי ר' יצחק כי טעם ג' פעמים סדור השולחן שהם לקבל ג' מיני ברכות מג' מקורות ביום זה וז"ש והאי יומא וגומר והם ג' מקורות עתיקא קדישא וזעיר אנפין וחקלא דתפוחין קדישין והם ג' סעודות לקבל מג' מקורות אלו. ואנו מסדרין פתורא ג' פ' כנגד ג' פעמים שמשפיעים ג' מקורות הנז' אלו באלו. ואו' בגין דיתברכון כולהו כחדא הדר לרישא דקאמר לאזדווגא באינון יומין עילאין וירצה מפני שיתברכו כולם יחד מהמקורות האלו וזה טעם להסדרת השולחן לבד כאו' בגין דיתברכון וגומר אמנם טעם הסדרתו ג' פ' טעמו לאתענגא ג' זמנין אלין דהא תליא מהימנותא דלעילא וגומר וכיון שתליית הענין בג' מקורות כנזכר ראוי להיותם ג' סעודות וזהו טעם אל ענג אכילה וז"א ובעי בר נש לאתענגא ג' זמני להראותו שמחה ותענוג עליון ולשמוח בשמחתם וז"ש ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמרדי בהו ומאן דגרע וגומר ירצה ממה שאנו רואים שהגורע סעודה הוא פוגם הנה נראה היות צורך סעודתו שלא לפגום ג' מקורות עליונים כנזכר. בגין כך בעי לסדרא וגומר מכד עייל שבתא לאפוקי מאן דסבירא ליה תלת בר מדליליא ופי' הטעם ולא ישתכח וגומר ונעשה שולחנו של אדם כלי לקבל הברכה ונמצא שאר הימים אינו נהנה מיומין דחול אלא ממה שנשפע עליו בשבת כנזכ' וכאשר אינו מקיים זה מלבד שאינו בברכה נענש כי הוא מור' דלית ליה חולקא במהימנותא עילאה.

רש"א האי מאן דאשלים וגומר ר"ש פליג אר' אבא בתרתי א' בסדר הסעודות דר' אבא ס"ל א' עתיקא ב' זעיר ג' מטרוניתא ור"ש ס"ל כדלקמן א' דמטרוניתא ב' דעתיקא ג' דז"א ולהיות ענין הסעודות מפסוק אז תתענג לכך הכריח משם ואמר האי מאן דאשלים ג' סעודתי בשבתא קלא נפיק ואחר שהכרזה זו מכריזין אין ספק שיש רמז אל ענין הסעודות וסדרן.

דא סעודתא חדא אין זה סדר הסעודות אלא סדרא דקרא נקט וסדר הסעודות מפרש לקמיה לקבל עתיקא ודייק מלישנא דעל ה' דהיינו שרוכב על שם בן ד' כולו י' חכמה ה' בינה ו' שית ספי' ה' מ'. והרכבתיך על במותי ארץ וגומר היינו מ' שנק' שדה תפוחין על שם שהיא יונקת מימין ושמאל אודם ולובן תפוחי אנפי מלכא ולכך היא שואבת ויונקת מנ"ה שהם במותי ארץ ודאי ששניהם על גביהן והיינו והרכבתיך היינו עליית המ' על במותיה להיותה שדי תפוחי חסד וגבורה ואינה יונקת משם אלא בהיותה על נצח והוד. והאכלתיך נחלת יעקב אביך דא הוא שלימו וגומר הענין כי ז"א משתלים שתגבורת הדין בשעת המנחה חסרון ורפיונו שלמות והמזגתו ע"י גילוי מצח הרצון שמתגלה מעתיקא קדישא לז"א בשעת המנחה.

לקבליה בעי לאשלמא וגו' ירצה שכל הסעודות הם לפי האמת בת"ת שהוא יום שבת האמיתי ואף אם נאמר סעודה אי בעתיקא וסעודה א' במ' כל זה הוא בסודם עם הת"ת כדמסיק לקמיה ולז"א ולאתענגא בכולהו פי' היות כוונתו אל כולם ענג א' דהיינו פנות אל הת"ת ועכ"ז בהיות ג' בחינות צריך למחדי בכל חד וחד כי בזה הוא שלמות האצילות בהיותם ג' בחינות ועכ"ז הם כולם במלכא כנזכר: ור' חייא הכריח דברי ר"ש ממה שאמר הכתוב ויכל וישבות ויברך שהם ג' בחינות:

ר' אבא כד הוה וגומר כבר פי' דפליג אר"ש ומשום הכי אזיל לשיטתיה ולכך הוה חדי בכל חד וחד והיה או' דא סעודתא וגומר לפרסם כל א' וא' לעצמו וכסדרם כנזכר וזה שאמר דא ע"ק ובסעודה אחורא דהיינו תניינא אמר דא סעודתא דקב"ה דהיינו ז"א וכן בכולהו סעודתי פי' גם בסעודה ג' היה אומר דא סעודתא דמטרוניתא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' כל ברכאן דלעילא ששה ימים עליונים ו"ק:

ותתא. עולם בי"ע. ביומא שביעאה בינה כמבואר בפ' בראשית דף מ"ז. אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה. אחר שהיא הבינה והרי היא מלא ברכת ה':

כל שיתא יומין עילאין ו' ספי'. וכל חד וחד יהיב מזוני' ביומוי כי החסד ביום א' משפיע רב חסד בעולם ממה שקבל ביום שבת מהבינה שהיא שביעי כנזכר וכן יום ב' גבורה וגו' יום ו' יסוד. שבת שהוא הבינה אין בו כלל לפי שחוזרים העלולים אל העילה לחזור וליטול שפע. ובזמנא דנטלי לא יהבי וכל היניקה הזאת פועלים כל איש יומו במלכות והיא מחלקת המזון לתחתונים וזהו ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו':

לסדרא פתורא בליליא. אפילו שלא בשעת אכילה ור' יצחק אמר אפילו ביממא צריך שיהא השלחן מסודר בנהמא ומזוני כדי שתשרה רוב ברכות ברוב זמן:

ר' יהודה פליג. ואמר שאינו תלוי בסידור השלחן אלא באכילה וזהו אומרו בעי לאתענגא וגו' כי העונג היא הסיבה:

דישתכח שבעא ועינוגא וגו':

ר' אבא אמר לאזדווגא וגו' לעולם צריך סידורא דפתורא וכדמסיק לקמי' באו' בג"כ בעי לסדרא פתורא תלת זמני וגו' והאי דאמרת דבעי בר נש לאתענגא בגין דישתכח שבעא בעלמא כוותך ולא מטעמך דטעמא דעינוגא לא עיקרא דמלתא היא אלא בגין לאזדווגא באלין יומין עילאין וגו' ואנב זה תשרי ברכתא עלה כל שאר יומא דשבתא וגו' כדמסיק:

בעתיקא קדישא ובז"א ובחקלא. הגם שאין סדר ג' סעודות כך כדמפרש ואזיל. מ"מ סדר חשיבותם ומעלתם נקיט ואזיל. דא סעודתא חדא לקבל עתיקא קדישא וגו' דא סעודתא תנינא לקבל חקלא דתפוחין וגו' ע"כ לא סדר הסעודות קאמר דעד כאן לא קא מיבעיא לר' אלעזר לקמן אלא אי סעודת שחרית היא עתיקא וסעודת מנחה היא ז"א או להיפך אמנם ערבית כ"ע מודו דבחקל תפוחין היא. והיך קאמר הכא סעודתא תנינא דמשמע שסעודת שחרית בחקלא דתפוחין אלא ודאי דסדרא דסעודות לא נקט ולא סדר מעלתם אלא סדרא דקרא נקט ומקרא כפשוטו קא דריש:

שבתא אתייקר. שכן בתורה בסדר המועדות מקדי' להם השבת בפרשת אמור ובנביאים וקראת לשבת עונג וגו' ובתוכחות אמר הנביא ואת שבתותי חללו ולא הזכיר מועדים ובמתנות עניים אם לא נתן ביום השבת אינו נתפס משא"כ בחגים כדלקמן וכן כל מאן דנטיר שבת כאלו נטיר אורייתא כלא כדלקמן:

הוה אמר דא סעודתא וגו' וכן בכלהו סעודתי. לכלול במצוה מחשבה ודבור ומעשה. וכן ראיתי אנשי מעשה כשהיו מניחין התפילין היו אומרים לקיים מה שכתוב בתורה וקשרתם לאות על ידך וגו' וכן קודם עטיפת ציצית היו אומרים לקיים מה שנאמר ועשו להם ציצית וכיוצא בשאר מצות וזה היה מכוון ר' אבא לומר בכל סעודה דא הוא וגומר שע"י הכוונה היה ממשיך עליו כח המחשבה העליונה וע"י קול הדבור היה ממשיך עליו כח הת"ת הנק' קול וע"י המעשה היה ממשיך כח המלכות הנק' מעשה. עכ"ל הרא"ג ז"ל: