אור החמה על ספר הזהר ב:קסו

דכיא שאין שם דין ולא אחיזת החצונים וגומר ואסחרא בההוא טלא דלעילא דהיינו יו"ד ה"א וא"ו שורש לאותיות יה"ו ואסחר בסחרניהון דיש' להחזיקם ותבת בהון נשמתהון וקושרה בגופם ואח"כ אסחר ומתגלפא באתרהא בלוחי אבנא שאלמלא חיו ישראל לא היתה מתגלפת בלוחות דלמתים אין תורה נתנת. וכן כל מלה ומלה אפשר דלא אהדר שכל מלה היתה מחיה אותם אלא אשארה או אפשר וכן כל מלה ומלה יש בה כח זה לכך כולם נשתתפו ועשו ענין זה.

אר"ש כל מלה הוה מליא וגומר הטעם שהיתה מושכת מלמעלה היתה כלולה מימין ושמאל דהיינו ו' עניינים הא' מילין שהם ביאורי המלה בעצמה הב' גזרין הם סייגין וענינים דרבנן הג' אגרין שכר המצוה מימין הד' ועונשין מהשמאל ה' רזין הוא סתרין ומלה בעצמ' מ' אסקופא מליא מכולא. ובשעתא דנפיק ההוא מלה אתחזי חד מצא אחדות עליון וכד הוה מתגלפ' באתרוי למטה ששם המ' המסתעפת בענפי' אתחזיין בההוא מלה ע' ענפין כנגד ז' ספירות כלולות כל א' מעשר והיינו ע' פנים לתורה והם ע' ענפים דסלקין בגוה. ומצד החכמה והבינה שהם י"ה י"ה חמשין כתרין חסר חד דהיינו מ"ט פנים טמא מהשמאל ולפי שאינם נ' שלמים יש בהם דין והיינו י"ה משם אלהים ומ"ט פנים טהור י"ה משם יהו"ה מן הימין והיינו כפטישא דא ת"ת כד בטש בטינרא מ' מצד הדין: והא כל ישר' חמאן עינא בעינא בסוד רואים את הקולות. וכולהו דרין בתראין סוד הנשמות הברואות שהם נמשכות מהאוצר אל הגוף: כי את אשר ישנו פה וק"ו אם בביאור התורה למרע"ה בערבות מואב נמצאו כולם כ"ש במתן תורה. כל חד וחד כדקא חזי ליה במדרגות הנשמה לפי מקום שממנה חוצבה. וכולהו חמאן אלו בגוף ואלו בנפש לבד. ומקבלין מילין כדי שאחר המצאו יהיה בו כח להוסיף ולבאר ולדרוש ומטעם זה וידבר לאנהרא שיבינו כל הכתות האלו. אלהים דא גבורה מצד הדין שבו נתנה התורה את דאתכליל בימינא כאו' מימינו אש דת למו ולא שמלת את יהיה ממש בימין אלא מריבוי את דרשינן ימינא וממה שאמר אלהים את פי' שמאלא דאתכליל בימינא וז"ש את דאתכליל בימינא השמאל הנז' כמה דתנינן את השמים ימינא ואת הארץ שמאלא. כל לאכללא שאר כתרין שבפרט באו בכתוב ימין ושמאל כל לרבות דרך כלל כל שאר ספי' שהם נה"י שיתייחסו בשם כל. הדברים מתקשרן דא בדא שהם עשר דברות כל א' בפני עצמו. הדברים כללן יחד לרמוז שכולם קשורים זו בזו: האלה לשון רבוי על כל דבור ודבור וגומר. לאמר ירצה לאמר לאחרים והראשונים שלוחים להקב"ה לאמר להם לדורות הנמשכי' אחריהם ומשמו של הקב"ה מנחילם התורה ומצוה לאלו שילמדו ויאמרו לבאים תורה ציוה לנו וגומר שלכולם חלק בה:

ואי תימא לגלאה כגון סודות התורה שהיו נעלמין לז"א אנכי וגו' כלומר אין אלו בכלל לאמר אלא להעלים ולהסתיר:

ד"א וידבר אלהים חד דהיינו הבינה הכוללת בעצמה ה' ספירות שהם נרמזות בה' מלות אלו את כל חסד וקו האמצעי הדברים מצד השמאל הגבורה דבור בחוזק האלה לאמר נצח והוד.

ר' יהודה אמר וידבר אלהים גבורה את ימינא כדפי' לעיל כל דא בדא ומתוך קשרם וייחודם נתנה תורה מימין ומשמאל והיינו הדברים האלה שהם ליש' כלל הקב"ה שתי מדות אלו תחלה ואח"כ לאמר לישראל:

א"ר יצחק כל לאכללא אברהם. את לא דריש אלא וידבר אלהים גבורה. כל לאכללא אברהם עם היות שמלת כל אינו בחסד עכ"ז אשכח לה באברהם וה' ברך את אברהם בכל כי היסוד לא יקרא כל אלא מצד החסד. והנה עלה מהגבורה אל חסד ואח"כ אל ג' ראשונות הנעלמות וז"א הדברים דהיינו הספי' הנעלמות וירד אל הספי' הנגלות שהם ת"ת נה"י ואמר האלה הנראות ואח"כ לאמר במ' העולה בראש אמיר בסוד אשת חיל עטרת בעלה ונעשית אמירה ברחמים: אר"י אמאי אתיהיבת אורייתא באשא וחשוכא המורים על שני כחות הדין החזקים.

דכל מאן דישתדל וגומר ירצה שתי מדות יש למעלה והם דין הא' הגבורה הב' המ' ויש להם שתי דינים הא' באש גיהנם מצד גבורה. הב' בחשך שרי האומות מצד המ' ובהיות התורה נתנת מצד ב' דינים דהיינו בוער באש מצד הגבורה חשך וגומר מצד המ' מורה שע"י שמירת התורה והעסק בה ינצל משתי דינים אלו ועכ"ז אברהם הצילם ממדת הדין הקשה ומסרם לשעבוד מלכיות שהוא דין מדת הדין הרפה.

בתרי קוטרי וגומר בשתי דינים א"א לדונם שא"א לקשור החבל משתי קצותיו.

ואי תימא דיובלא ממש. א"א זה שאין דין בבינה אלא מסטרא דהיינו מבחינה אחרונה שבה המשפעת לגבורה והגבורה במ' משם אתער דינא וגומר.

וכולהו שבחי וגו' אפשר שבא לומ' שעם היות שיש יותר מפסוקים אלו אותם שהם שבח שמשתבח הקב"ה הם נ' ושאר פעמים אינם במספר וז"ש וכולהו זמני חמשים אינון ולא יתיר כי היותר אינם מהכלל. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ואשתאב בהאי (כולא) [טלא] וגומר היינו הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים ובזה ותבת בהון נשמתהון וגו' שבעין אנפין כנגד ע' פנים לתורה וחמשין כתרין חסר חד וגומר כנגד מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. ובשעתא דהוי נפיק ההוא מלה אתחזי חד. והיינו את כל הדברים האלה שכמה דברים ואגרין ועונשין רזין וסתרין נאמרו בחמירה אחת וזהו לאמר. כד קא חזי לי' כפי ההכנה שהכין עצמו בחכמה וביראת חטא כך הי' מקבל.

אלהים דא גבורה פי' אחר הוא שע"כ פי' שאלהים היא הבינה היא השכינה דשארי למללא כנזכר והשתא פי' שהיא הגבורה. מחמש דרגין אחרנין כלומר וידבר אלהים הרי מדה אחת היא המלכות שעל ידה הי' מדברים ה' ספי' שהם א"ת כ"ל הדברים האל"ה לאמ"ר. ד"א כל א"ר יצחק לאכללא.

אברהם וגו' וה"פ וידבר אלהים בינה ועמה החסד הנק' כל והדברים שהם גבורה ות"ת בשיתוף האלה שהם ג' ספי' התחתונות נה"י וכולם ע"י המלכות הנק' לאמר כי היא מוצא כל הדיבור. ואע"ג דבאתר דדכורא. נוקבא לא סליק בשמא לדבר עכ"ז כשהיא אשת חיל עטרת בעלה וכבוד הוא לו שתדבר היא לפניו וז"ש ודא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה.

בתרי קטורא בשני קשרים שתקשור עליהם א"א לעמוד א"נ מלשון קיטור הכבשן כלומר תרתי עשני גיהנם א"א לעמוד כי כלם כעשן יכלו.

משום אינון שני יובלא שבכל יום ויום היו מתטהרים כי היו ז' שבועות כדי ליטהר מזיבת ע"א שהיתה בידם כאומרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וצריך ז' שבועות כדי כשיבוא יום החמשים שהוא כנגד היובל יהי' מקודש בקבלת התורה וז"ש עד יומא דאתייהבת אורייתא

תאנא אר"ש האי יובלא וגו' נתן טעם שני כי להיות שיציאתם ממצרים היתה ע"י הבינה להורות ע"ז נצטוו לספור חמשים יום כדי שיראו ישראל החסד והרחמים שעשה עמהם הקב"ה שכבר נכנסו במ"ט שערים של טומאה והוצרך לגלות אלו המ"ט שערי בינה כנגדם לשבר כחם ולהורות ע"ז תספרו חמשים יום מסטרא דיובלא היינו מלכות שאור הבינה נמשך עליה עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל וגומר נח ס' א' ועיין בפרדס בשער ערכי הכנויים פ"א: א"ר יהודה מיומא דנפקו ישראל ממצרים עד יומא וגומר עיין בפרדס שער ערכי הכנויים: אלא בסטרא דיובלא הוה וגומר בראשית נ"א ב'. ואהדר באורייתא נימוסין וגומר פי' בכל הנ' נראה כמו שהוא ית' משבח עצמו בהם לזכור החסד שעושה עמנו ומשא"כ בי"א פעמים שנמצא עוד בתור' יציאת מצרים שאינם אלא לייחס המאורע לאותו הזמן ביום פלוני מיציאת מצרים או בשעת פלוני כמו בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגומר וכיוצא בהן עכל"ה: