אור החמה על ספר הזהר ב:קסה

רש"א זכאה חולקיה וגומר חולק על מ"ש שיזכו עד הבינה עה"ב ואמר יש עוד שכר למעלה ממנו דהיינו בסוד הכתר כדמסיק עם ה' לא כתיב כמו שהת"ת מתענג מבינה כן תתענג אתה אלא על ה' דהיינו למעלה. אתר דעילאין שהם הספירות ותתאין שהם הנמצאים למטה מהנאצלים אתמשכאן בסוד שורשי הנמצאות מחכמה והחכמה משורשת בכתר וראיה שאפשר לאדם לינק משם או' מאין שהוא הכתר יבא עזרי וראיה שאפשר לנפשות הצדיקים להתענג שם אומרו במשיח שהוא נשמת מלך המשיח ועד עתיק יומין מטא וגומר מורה שאפשר לנפשות לעלות שם וראיה שחמדת הכל הוא זה הקול אמר ותיאובתא וענוגא לאסתכלא לההוא זיוא דזיוא נפקא מיני' שכל מציאות אור וזיו הנמצא בספירות מוצאו משם והספירות עצמם נמצאות למטה משם הכל:

תו אר"ש וגומר אז תתענג על ה' סיפיה דקרא וגומר הם שתי בחינות הא' בחינת העונג איזה מקומו ואמר תתענג על ה' דהיינו הכתר אמנם מקום עמידתו אמר והרכבתיך על במתי ארץ הענין הארץ מ' ובמתי היינו השמים על הארץ ת"ת והיינו על ה' ונמצא מתענג למעלה מת"ת כנזכר.

א"ר אבא אז תשב לא כתיב כדי שנאמר שישב על ה' בכתר אלא תתענג הענג יבא לו מעל ה' אמנם יעמד בת"ת עצמו. והרכבתיך על במותי ארץ אינו שיעלה למעלה למעלה כנזכר אלא ארץ היינו ארץ החיים ועל במותי היינו שמים לאכללא ציון יסוד וירושלם מ' ומה שאמ' והרכבתיך על במותי היינו שמים דלעילא שבו הוא עומד וארץ דלעילא מ' שעליה הוא רוכב. ומלה דא"ר שמעון הכי שלא יעלה למעלה מהת"ת אלא בת"ת ממש על יסוד ומ' וכן דקדק דקאמר ועד עתיק יומין מטא משמע שאינו ממש בעתיק אלא עד עתיק דהיינו בת"ת המגיע עד הכתר.

א"ר אבא לר"ש לימא לי מר וגומר שרצה לעמוד על משך הכתוב כולו. אתמר כלומר כל הפסוק מתבאר כמו שפי'.

דתפנוקא ועדונה וגומר כלומר מה שהנשמות מתעדנית למעלה אינו אלא על ה' מהכתר והיינו היותו עולה על במותי ארץ בת"ת כנזכר.

כמה דכתיב ויתן לך האלהים בינה מטל סוד יה"ו דסליק טל והיינו סוד אור הכתר הנשפע אל הת"ת ע"י הבינה כדמסיק והיינו נחלת יעקב מה שהת"ת יורש מלמעל' והיינו ברכת אביו יצחק כנזכר: על האי שמים ת"ת אתמר והיינו מטל העתיד להחיות בו המתים והיינו סוד יה"ו סוד חב"ד ויש בו כח להביא חיים מהחכמה תחיה בעליה ומהבינה עץ החיים ומהדעת עץ החיים והיינו מרישא דא"א לרישא דז"א וכשברכו בסוד התחיה אמר לך ולא לאחרא שאינה אלא לישראל. השתא אשתמע כולא וגומר ואשתכח וגומר שלא היה נראה אלא מטל השמים מהת"ת והשתא מובן מהכתר כנזכר.

תאנא מי ימלל וגומר מלילות הם השבלים ונקראים מלילות שהם קטומות ולפי זה ימלל לשון קט מה וירצה מי יוכל לקטום הגבורות ולהעבירם מדינם החזק. או אפשר שיקראו מלילות ע"ש עמודם וקבוצם ולפי זה מ"י הוא הבינה ימלל ויעמוד ויקבץ גבורות ה' וייחודם בה דסגיאין אינון גבורות הרבה כלולות בגבו' א' ולכך כתיב גבורת וקרינן גבורות דנפקין מגבורה חד שהיא בינ' הנובעת גבורות הרבה. וז"א א"ר חייא וגומר ישמיע כל תהלתו ירצה בתחלת התפשטות אור הבינה עד המלכות והיינו ותהלתו מלאה הארץ וענין ישמיע לשון אסיפה וירצה יאסוף ויכלול כל תהלתו כמו בהלו נרו וזיו אורו המתפשט בספירות.

א"ר שמעון כתיב ונהר וגומר הא אלין בשמהן וגומר ירצה לחקור על שם הכתר מה שמו ולא תאמר שהוא נעלם דהא אלין בשמהן אקרון ונתבאר להם שם בתורה והנהו ד' מההוא נהר דנגיד ונפיק אתמשכאן ירצה שאינם רחוקים ממנו הרבה כדי שנאמר שיתייחס שם להם ולא לו אינו דהני ד' מההוא נהר דנפיק אתמשכן עד שהם קרובים והכל ענין א' א"כ ראוי לחקור מה שמיה דההוא נהר ולא תאמר שהוא קרוב אל המקור הרב' והוא נעלם אינו דנפיק ואתמשך ואתרחק ומתפשט יותר ואתמשך.

יובל שמיה שהוא בסוד יובל הגדול שהבינ' כוללת נ' שערים מצד היותה ה' נהר יוצא מעדן י' ולעולם יוצא ונקשר ה' בי' דסלקא נ' ולכך היינו יובל ודאי ולכך עץ החיים ת"ת ועל יובל ישלח שרשיו דהיינו בסוד הדעת המשרש שם ולזה לא ימיש הת"ת ולא פסיק לעלמין מעשות פרי למטה במ' וז"ש מ"ט לא ימיש מעשות פרי והיותו נובע תמיד במ' משום דעל יובל ישלח שרשיו והיובל בעצמו מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו אלא לעולם יוצא כדמסיק.

תאנא אר"ש כתיב וידבר וגומר וידבר במלכות אלהים בבינה לז"א וידבר בגין לאכרזא מילין שהבינה קול בחשאי נשתמש ע"י המדה המפרסמת. וטעם הכרוז הזה ולא היתה נבוא' בחשאי דתנא וגומר. אתחללו מטעם דין המ' ונפקי נשמתהון שהיא אחוזה במות. מעילא מהבינ' לתתא במ' ומתגלפא בד' רוחי עלמא כדי שתהיה כל אות ואות כלולה מד' בחינות הם ד' יסודות רוחניים מים אר"ע וכך הם אותיות מרובעות כלולות מד' יסודות צפון דרום מזרח מערב וסלקא לקבל כח הכתר אחר שנתחקק ונצטייר למט' הצורה הנז' כד סלקא אשתאבא בטורי דאפרסמונא דכיא דהיינו בינ' שבכתר ששם סוד אפרסמון כנזכר פ' תרומה דכיא שאין שם דין ולא אחיזת החצונים ואמר טורי דהיינו בחינת האבות חג"ת שמעו הרים וגומר דהיינו סוד יה"ו מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר חייא. כד"א וקטפת מלילות וגומר הענין כי מלילות הם אגודות השבלים שהאדם אוחז בידו בעת הקצירה וחותך אותם נמצא כי לשון מלל הוא ענין אגודה ולז"א מי יוכל לאגוד ולחבר גבורותיך פי' מי יוכל לומר את כולם יחד ולאגדם ולידע את כלל פרטיהם כי הלא הם רבים ואין להם מספר וזה הפי' הוא האמת. גם נ"ל מי יוכל לעטר ולספר העטרין של גבורותיך וכמ"ש אח"כ ותאנא חד גבורה עילאה עטרא דעטרין וגומר ואפשר כי לשון מלילה הוא מלשון עטרה והוא כי השבלים נק' מלילות והנה השבלים עשויים כמו עטרות עטרות וכן השבולת עצמה היא מעוטרת וכמ"ש בגמ' ומעטרא ליה כסאסאה לשבלתא וגומר. ותאנא ההוא מלה הוה טאס וגומר. כתב הרח"ו זלה"ה משם מהרי"א זלה"ה מעילא מן הבינה אורייתא נפקת ויורדת משם ונכללת בעת רדתה מאז בד' רוחות העולם ומעלה ומטה וז"א וסלקא ונחתא שהוא ו' קצוות שיש בז"א ונחתא עד המ'. מהרי"א זלה"ה עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' עם מלכא ת"ת. בביתי'. מלכות. ר"ש אמר זכאה חולקי' וגו' מוסיף ואמר שאין זה תכלית העונג להיותו מקושר במלכות לבד אלא בהיותו שם שיזכה לאור הכתר הנמשך שם וז"ש זכאה חולקי' דההוא זכאה דזכי להאי דכתיב כלו' שזוכה למה שכתוב אז תתענג על ה' עם ה' לא כתיב כמו שאמרת עם מלכא בביתיה אלא על ה' שמתענג באור הכתר שי"י הוא ת"ת והכתר למעלה ממנו שזהו תכלית העונג הפנימי ואין הכוונה שיעלה אל הכתר שזה נמנע אמנם הכוונה שיתענג לאסתכלא בהיותו במלכות שם ימשוך לו אור הכתר שיתענג בו וז"ש לאסתכלא לההוא (זינא) [זיוא] דזיוא דנפקא ה"ג דנפקא בדלי"ת וז"ש דכתיב מאין יבא עזרי דכתר עליון אין איקרי. תו א"ר שמעון בא להכריח שפי' אז תתענג על ה' הוא דוקא לאסתכלא ולחזות בנועם ה' דהא סיפיה דקרא דקאמר והרכבתיך על במתי ארץ שהכוונה על הרכיבה והקשר ממש. גילה שאז תתענג לאו כפשטי' אלא לחזות ולאסתכלא.

דאיקרי ארץ ישראל לעילא ארץ החיים מלכות היינו שמים ת"ת והיינו דכתיב על במתי ארץ ה"ג.

א"ר אבא אז תשב וגו' הכריח ממקום אחר מדלא כתיב אז תשב ש"מ שאין כוונת אז תתענג כי אם לאסתכלא ולחזות בנועם ה' והשתא פליג ואמר שזה העונג שאמרתי לאו על ה' כתר אלא על ה' היינו אצל ה' שמים כמו רומה על השמים אלהים שהכוונה שיסתלק המלכות הנקרא אלהי"ם אצל הת"ת ולא ניחא לי' בסברת ר"ש לפי שאין אור הכתר מתגלה אפי' למדות כ"ש לבני אדם. לאכללא ציון וירושלים יסוד ומלכות דהיינו שמים דלעילא וארץ דלעילא כלו' ההכרח שלו מדכתיב בסיפי' דקרא והרכבתיך על במותי ארץ דהיינו ארץ החיים מדכתיב במותי ובהכרח הוא דרישא דקרא דקאמר אז תתענג על ה' הוא שמים שזה גלה על זה דשמים וארץ בחדא אזלי.

ומלה דא"ר שמעון הכי הוא וכלא חד וגו' כלו' שאפשר לישב דבריו הגם שאין אור הכתר מתגלה ואין מי שישיגנו מ"מ הוא מתפשט בהעלם בהתלבשותו בתוך הג' ספירות באופן שכשירכב הצדק על במותי ארץ שם יתענג בהעלם מאור הכתר כגוף הזה שהוא מתענג מאור הנשמה כשמתנוצצת בו.

לימא לי מר האי קרא כולי' וגו' סיפי' דקרא קשיא לי' דלא הוה ידע במאי אוקים לי' דאי כמשמעו נחלת יעקב ת"ת היינו אז תתענג על ה' היינו שמים דקאמר ר' אבא גם ר"ש לא פי' מידי לכך שאל במאי נוקים לי' וכל א' יפרש לי' עפ"י דרכו.

אתר דאיהי לעילא כתר עליון וכתיב ועד עתיק יומין ואזיל לשיטתי'. על במותי ארץ כמה דאתמר מלכות ממש.

כד"א ויתן לך האלהים דהיינו נחלת הברכות שנחל יעקב אביך דהיינו טל השמים היורד על האי שמים ת"ת כדי להחיות בו בעת התחי'. השתא אשתמע כלא כלו' עתה הובן הפסוק כלו:

דסגיאין אינון ולכך מי ימלל ויקטף אותם.

מגבורה חד בינה.

עטרא דעטרין בינה היא נק' עטרת הספי' וגם הספי' נק' עטרות שהעולמות התחתונות מתעטרות בהם.

מתעטרא ה"ג באלף והכונה שגם היא מתעטרא מצד החכמה. ואומרו גליפין עילאין פי' שורשי השערים האלו המושרשות ונחקקות בחכמה שמשם מתעטר כל שער ושער.

כלולין בדא. בינה א"נ בדא במלכות הנק' כלה כל ה' להורות על ה' אחרונה שכוללת כל החמשים שערים המשתלשלים מבינה והם נכללים במלכות דכתיב ישמיע כל תהלתו מי מקבץ וכולל כל שהם הנש"ב תהלתו מלכות שהיא שכינתא זיו יקרי' ולהכי קרי לי' עתה זיו יקרי' לפרש מלת תהלתו מלשון זיו. אר"ש כתיב ונהר יוצא מעדן בא ר"ש לבאר דברי ר' חייא ואמר אם תשאל ותאמר מנא לן כל האי ולמה לא נזכרו בתורה שמותיהם ותירץ ואמר כתיב ונהר יוצא מעדן דהיינו הבינה שיוצא מחכמה להשקות את הגן מלכות הרי דכולהו כלולין בדא כנז'. קצת שמותם גלה לנו התורה שם האחד פישון וגו' וז"ש הא אלין בשמהן איקרון והם כלולין בד' נהרות כי הנ' תרעין הם חמש עלין תקיפין דשושנה שהם חג"ת נ"ה כל א' כלולה מעשר וכולם נוטלם היסוד ונק' כל כמנין חמשים וכשנוטלתם המלכות נק' כלה כנז'. ובקרא דא לא קא חשיב אלא ד' לפי שנצח והוד חשבינן חד בסוד שחקים כליות מתנים שוקיים ירכים ואתי שפיר אומרו מנהון ימינא מנהון שמאלא שכך חג"ת נ"ה.

ועל יובל ישלח שרשיו על עץ החיים אתמר שהוא ת"ת:

וידבר בגין לאכרזא מלין שכן כל דבור הוא בקושי ובקול רם. דקב"ה אתגלי מלכות. ושארי למללא שעד כאן היתה הגלות כנז' בפ' וארא דף כ"ח והי' קלא אסתליק מיני' וגו' מטורי דאפרסמונא דכיא אפרסמון סתם היא בבינה כנזכר בריש תרומה אמנם הכתר נק' אפרסמונא דכיא טהור מן הדין. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ותאנא חד גבורה עילאה וגומר עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פרק שלישי. א"ר חייא גבורת ה' חוור וגומר נשא קל"ו ע"ב עכל"ה: