אור החמה על ספר הזהר ב:קסב

א"ר אלעזר וכל העם וגומר ירצה דאלמלא כתיב וכל העם רואים הקולות ניחא אלא השתא דקאמר וכל העם רואים את א"כ לא היה הראיה בקול בעצמו אלא בנטפל אל הקול והענין כי הקול הוא במדרגת הת"ת והיה נמשך אל המ' והיינו את הקולות במ' והענין כי אתין דבאו' לאסתכלא באורייתא אתייהיבו באורייתא שהם במדרגת המ' ובהם התורה שהיא הת"ת מושגת את הקולות לאסגאה ההוא קלא אחרא לתתא שהיא מלכות נקבה בית קבול לכל הקולות דביה חמאן ומסתכלאן וגומר שאין חכמה שלא השיגו בה במראה זו וכן היו רואים דור ודורשיו וז"ש וכל רישי עמין וגומר.

מדאתתקנו וגומר הוא מפרש ברקים מצד הגבורה והענין שהברק אינו אלא להבת שלהבת שאין בו גשמות ולפידים הוא האש הנאחז בעץ ונעשה לפיד ולזה בהיותם מתוקנים כחות הגבורה להגלות למט' ומתגלמים אז הם נקראים לפידים:

תאני ר' יצחק כתיב אחת דבר אלהים וגומר ירצה לא אמר ואת השופר אלא את קול השופר מורה שני עניינים הא' אנכי וגומר הוא שופר עצמו בינה. והשני לא יהיה לך קול משופר הנמשך והיינו מ' קול השופר. ור' יהודה פליג ולהוכיח דעתו מקשה קול השופר למה ירצה כל עצמו דקול שופר מה צורכו אלא ההוא קול דקרי ביה שופר דהיינו המ' שהיא גאולתן של ישראל דכתיב והעברת שופר תרוע' שופר בבינה תרועה במ' ולכך יש בה ג' סימנין בחדש השביעי הי' מ' חדש והיא שביעי בעשור לחדש היינו הת"ת הנמשך למ' והיינו בעשור יורד לחדש ביום הכפורים אימא עילאה. ובהיות קשר ותיקון המדות האלו אתקרי שופר דהיינו כדפי' לקמן לשון שפירו שהיא מתתקנת ועתה לפי"ז קול דקרי ביה שופר היינו החירות שהיא קוראה לישראל:

א"ר יוסי מה שופר גשמי אפיק קלא ואותו הקול יוצא עמו רוחא ומיא מזה נבאר בנסתר אוף הכא בנסתר כולא אתכליל בהאי שהיא הבינה ולהראות על עניינה שהיא כוללת המדות ומוציאם מפנימיותה קראה קול השופר ירצה קול הכולל קולות ומים ורוח כשופר וז"ש כולא אתכליל וגומר. ור' אלעזר מפרש דקול ענין א' ושופר ענין שני לאפוקי דעת ר' יצחק ור' יהודה ור' יוסי דכולהו סבירא להו שקיל הוא שופר וז"ש קול דנפיק משופר ומעולם לא השיגו ישראל השופר בעצמו מפני העלמו אבל השיגו הקול ולא שהשיגו יש' הקול לבד ולא השופר כלל אלא ושופר בקיומיה שכיח א"כ שופר היו משיגים מציאותו בקיומיה ירצ' על עומדו והעלמו והשגה מועטת בשופר והשגה בעצם השלמים בקול לכך אמר הכ' ואת קול השופר ולא אמר ואת השופר או ואת הקול לבד: ר' יהודה אמר הכי מוציא לשון שופר ממשמעותו ומפרש קול המתקן כדמסיק ולעולם לא השיגו ישראל אלא קול לבד לא בשופר עליון. ור"ש מפרש כדברי ר' יהודה שלא השיגו ישראל בשופר שהיא הבינה הנעלמת ולא השיגו אלא קול לבד ואו' קול השופר בא להשמיענו מקום המצא הקול וז"ש אתרא דקלא דנפיק מיניה אקרי שופר ולא שהוא לשון תיקון ושפירו כדברי ר' יהודה אלא שמו המפורסם שופר ולא שהשיגו ישראל השופר כדברי ר' אלעזר אלא הודעת השם לבד בא לומר הכתוב וז"ש אתרא דקלא.

תו אר"ש מוסיף על ענין ראשון ודקדק או' מוצא פי ה' ולא אמר כי על פי ה' להורות שאין השגה למעלה במקום מוצא הקול אלא הקול בעצמו דהיינו מוצא פי ה' דא קול השופר ולפי זה יהו"ה הוא בחכמה פי ה' בבינה מוצא פי ה' בת"ת קול דנפיק משופר:

תאנא מה כתיב ביה ביחזקאל כד חמא גבורן וגומר לדעת זה אין ענין בקליפות ח"ו אלא הם בקדושה מצד הגבורה ובחינותיה כדמפרש ואזיל אמנם בתיקונים מפרש שהם די קליפות. רוח סערה אמאי שהוא דין וכמעט חצוני ופי' דהיינו רוח ת"ת ונתלבש בדין וסערה לתברא ד' מלכוון דהיינו להכניע החצונים ומשתלשלים מהם: א"ר יהודה רוחא רבא ת"ת מצד החסד בסוד הדעת דאתער בנמוסי גבורה דלעילא בינה יתלבש בכח הפחד והדין. באה מן הצפון מצפון לא כתיב שיהיה פי' הגבורה והדין אלא מן הצפון שפי' לשון הטמנה והצפנה והנה הם ב' הפכים צפון לשון העלם ה' הידיעה גילוי לז"א ההוא דאשתמודעא לעילא ירצה נכר בעליונים או ירצה נכר שהוא עליון על כל גבוהים וצפון לשון העלם ההוא דטמיר וגניז אפי' מן העליונים. ענן גדול חסד ואש גבו' מתלקחת מורה דאחיד ולא אחיד ואחיד מסטרוי מצד הגבורה כדי לעורר הדיני' התחתונים לצורך הנהגת העולם: דתנינן תלת זמנין ביומא הענין ששלש מדות מנהיגות ביום חסד בבקר ת"ת בצהרים גבורה בין הערבים ונודע שיש דין וגבורה נכללת בחסד והיא מתעוררת בעת ידוע בדין והיינו ואל שהוא חסד זועם בכל יום וכן הת"ת נכלל בדין ומצד הגבורה שבו זועם וכן הגבורה ובהתעוררות הדין מיד החצונים מצויים שם שהם שלוחי הדין וז"ש תלת זמנין ביומא ינקא ההוא דינא קשיא שהוא החיצון כגרדיני גליפין ירצה מצד מה שהוא נאחז בסוד ההיכלות בקדושים ויש לו כח מושרש בהם מסטרא דגבורה והדין מתעורר בהיכל זכות מהדיינים הדנים שם בכח הגבורה ומשפיעים בהם כח לפעולה דין הנגזר כנז' בפ' פקודי והיינו ואש כח הדין מתלקחת נאחזת ולא נאחזת לאתערא בעלמין להנהגת התחתונים כנזכר: ומה מבסם ליה וגו' היינו סוד אור העליון המאיר ומלבין כל חשך שבעולם ואו' ותקין ליה ירצה שלא יתבטל מכל וכל אלא מתקן ליה שיהיה דין רפה וייכלון בני נשא למסבל בערך החוטא לא בערך מה שהחוטא אליו. ומתוכ' ומגוה פי' כלומר מתוכה יוצא ומתאצל סוד החשמל שהוא למטה כדמסיק מאי חשמל חיות אש ממללא שהם חסד חיות שהחיים מהימין ומצד הת"ת ג"כ עץ חיים היא. אשא מצד הגבור'. ממללא מצד המ' שהיא דבור: תאנא א"ר יוסי חשמל מה דהוה לבא לאשא הענין שיש שני מיני חשמל. הא' חשמל ממש. הב' כעין החשמל והנה כעין החשמל הוא למטה בתוך האש המתלקחת ששם חיות אש ממללות שמציאות החיות והשרפים לא נמצאו אלא מכח הגבור' בענין שמציאות התוכיות הפנימי מכח הקדוש' נמצאו. דכתיב מתוך האש מגו אשא וגומר פי' אין מלת מתוך שיאמר מ"ם מתוך שמתוך האש נמצא אלא פי' מתוך האש מגו אשא דאיהי לגו באשא וירצה כעין החשמל הפנימי הי' נמצא ונראה בתוך האש המתלקחת והיינו דמסיק חשמל דאיהו בתר ד' דרגין ירצה החשמל ממש איהו בתר ד' דרגין דכתיב רוח סערה ענן גדול וגומר כנזכר לעיל ומתוכה הי' המוח מה שכעין אותו מוח שהוא חשמל הי' מצוייר בתוך האש המתלקחת שלמט' ממנ' הם חיות אש מכח הגבור' נבראו המלאכים ביום שני ודאי אמנם החיות למעל' אינם אלא בסוד ד' מדות מתאצלות מהבינ' כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל. ואת הלפידים בקדמיתא ברקים וגו' כבר ידעת כי ברק הוא יסוד ומסטרא דיליה הם ברקים כנז' בתיקונים וזהו סוד ויצא כברק חצו. והנה בהיות' בסוד היסוד נק' ברקים וכד אתתקנן לאתחזא' בסוד המ' אז נק' לפידים כי בה מתראין כל נהורין עילאין וכיוצא בזה מצינו כי נצח והוד הם ב' נביאי קשוט ובהיותם בסוד המ' נק' מראה וחלום כנזכר בהיכלות פ' פקודי: א"ר יוסי לתברא ד' מלכוון וגומר זה יובן במ"ש פ' ויקהל דף ר"ג ע"ב כי כל אלו הם הד' קליפות וכן פ' יתרו דף צ"א ע"א ושם דף ר"ג ע"א פי' כי הם ד' קליפות שכולם סייעו ועזרו את נבוכדנצר לכבוש כל העולם והנה זו היא סברת ר' יוסי בכאן אמנם ר' יהוד' ביארם בקדוש' ובזה כיוון אומרו מן הצפון ר"ל מן אותו הצפון ונגנז למעל' שהיא הבינ' טמיר וגניז בסוד עלמא דאתכסיא מ"י דמינ' אתער גבור'. ואש מתלקחת סוד מ' שמתהו' אל דינא קשי' כשמתחברת אל גבור' וז"ש ואש מתלקחת כי מתלקחת ומתחברת באש גבור' ולכן נק' כאן דינא קשיא עם היות' מ"ה רפיא כמ"ש ג' זמנין ביומא ינקא ההיא דינא קשיא וזה יובן מפ' תרומה דף קל"ט ריש ע"א כי אש מתלקחת היא מלכות בהיות' גוון תכלת שהוא בעת אחיזת' ויניקת' מן הגבור' וז"א ואש מתלקחת וביניקתה לנגה לו אז חוזרת לגוון ירוק וזה אמר כאן ומה מבסם ליה ההוא נגה לו סביב וגומר ואפשר כי הוא סוד הבינ' המאיר' ולכ"א שם כי אז נעשית ירוק בסוד אסתר ירקרוקית היתה וידעת כי הבינ' נק' קו תהו ירוק המקיף כל העולם. חשמל דאיהו בתר ד' דרגין וגומר נ"ל שהוא הת"ת שבמלכות וז"ש הכא דאיהו בתר ד' דרגין הם נהי"ם כמו שא' דף ע"ח ע"ב ע"ש וזהו אומרו החשמל מתוך האש מתלקחת הנז' שהיא המ'. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' אמר ר' אלעזר וגומר אודי לי' בחדא דאמר רואים ממש ופליג עלי' שלא הי' מתראים ונחקקים בתוך החשך אלא מתוך א"ת שהיא המלכות היא היתה אספקלריא שמתוכה היו רואים הקולות וז"ש את הקולות לאסגאה ההוא קלא אחרא לתתא דכניש לון. וזהו את הקולות את שמקבץ כל הקולות בתוכה. בקדמיתא וגומר אמר הכתוב בהיות הבקר ויהי קולות וברקים ועתה אהדר וקרי לפידים למה שינה את שמם.

מדאתתקנו בתיקונוי וגומר ירצה כי הברקים אינן נראין אלא ברצוא ושוב וז"ש ברקים בקדמיתא אבל מדאתתקנו ונתגשמו מעט והיו נראין לעין כעצם ולא היו זזין ממקומם כדי שיוכלו עיני בשר לראותם קרי להו לפידים. כתיב אחת דבר אלהים וגומר כד"א אנכי ולא יהיה לך. הוקשה לו שהיל"ל ואת קולות השופר דהא הרבה קולות הי' בשופר ואמר שרמז באומרו את קול חד להורות על קול אחד שהי' כולל ב' ממה שדרשו אחת דבר תלהי"ם שתים זו שמענו דהיינו אנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו משם אני מבין הפסוק דקאמר [קול] ולא קולות. ה"ג א"ר (יצחק) [בזהר שלפנינו כתיב ר' יהודה] קול בשופר וגומר והא דידי' והא דרבי' מדתנינן במקום אחר אחת דבר אלהי"ם שתים זו שמענו שהם אנכי ולא יהי' לך שמעינן מינה טעם אחר למלת קול השופר ולא קולות. ודידי' מפרש ואזיל השופר למה ו תירץ אלא וגומר כלומר אחר שאמר בראש הפסוק וכל העם רואים את הקולות מאי תו ואת קול ה שופר כבר נכלל במלת הקולות. א"נ ה"א דהשופר קא דייק דאכתי לא ידעינן ממקום אחר אי הו' במתן תורה קול שופר כדי שיאמר קול השופר הידוע.

ההוא קול דאיקרי בי' שופר לפירושא קמא ה"ק דאיקריבי' שופר כלומר מלתא אגב אורחא קמ"ל דשופר לא איקרי אלא כד אפיקת קלא ע"ד שאין קורין (אם) [אב] אלא למי שיש לו בנים א"כ מי גורם שיקרא שופר הקול היוצא ממנו וז"ש האי קול דאיקרי בי' כלומר בי' איקרי שופר מה שלא איקרי שופר ע"ש מלאכה אחרת שיעשה בו כ"א ע"ש הקול וזהו נמי דמסיק בדא איקרי שופר דהיינו ע"י הקול שהוא הת"ת היוצא מן הבינה נקרא הבינה שופר א"כ קרא דואת קול השופר הוא קול אחד שעל ידו תקרא הבינה שופר ולכך לא כללו באת הקולות. ולמאי דפרישנא נמי דה"א דהשופר קאי דייק תריץ הכי שמצינו במקום אחר שהזכיר שופר דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר והיינו הבינה הנק' יום הכפורים ועלה אהדר ה"א דהשופר בדא איקרי שופר כלומר ואעפ"י שתמצא מלת שופר שירמוז במדה אחרת דוקא למדה זו שייך לקוראה שופר לא במדה אחרת ולזה צריך לומר השופר בה' הידיעה דהתם קאי ולא בשום מקום אחר. וי"ס דגרסי אלא ההוא קול דקרי בי' שופר כלומר קול (דאם) [צ"ל דא] שופר והיינו הבינה הנק' קול ונק' שופר ע"ד ויסע מלאך האלהי"ם מלאך דאיהו אלהי"ם ו ר' יוסי מסייע לי' והכריח שקול הזה הוא קול הבינה עצמה והראי' שהרי ממנה יצאו קלין אחרנין שהם ו' קולות ו' קצוות ובוודאי שאחר שיצאו ממנה שגם בה יש לה קול כלול מים ואש שכן הוא תמונה שלימה וכלא אתכליל בה. א"ר אלעזר קול דנפיק וגומר אפשר דסיוע מסייע לי' לר' יוסי ואמר מתוך לשון הפסוק תכריע כן שקול השופר היינו קולו של בינה ממש וזהו שופר בקיומי' שכיח כלומר הבינה בעצמה נמצאת וז"ש ו בג"כ כתיב קול השופר כלומר קולו של שופר עצמו שכיח.

ר' יהודה אמר הכי קול השופר וגומר צריך לומר לר' יהודה דקול שופר היינו קולו של ת"ת ואין שופר כמשמעו כדי שירמוז לבינה אלא מלשון שפר קדם דריוש מלשון שפירו ולהכי כתב שפר חסר כלומר קול המפואר דהיינו קול של ת"ת ששש ומתפאר בגוונין שלו כנודע. ר' שמעון אמר [אתרא דקלא נפיק מיני' איקרי שופר] דקול השופר תרי משמע [א"ה כוונתו נראה שר"ש פליג שהקול אינה הבינה עצמה רק יוצא מהבינה דלשון קול השופר משמע שהם תרי] מאי מוצא פי ה' דא קול השופר הבינה נק' פה והקול שהוא הת"ת יוצא ממנה ונק' מוצא פי ה' ועליו יחי' האדם דהא הוא אילנא דמזון לכולא בי' והוא עץ החיים.

הוא רב מכל שאר תתאי וגומר כלומר נקרא זה ת"ת מוצא פי ה' ועליו יחי' האדם דהא הוא אילנא דמזון לכולא בי' לפי [שהוא] גדול שבו"ק שכן הוא סוד הגוף בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה שהוא אחוז בבינה שהוא קצה השמים עד קצה השמים. יסוד ותקיפא מכלהו כי כן הגוף כחו גדול: אפשר לפרש דתו א"ר שמעון שהוא פי' שני שמפרש דקול השופר היינו בינה ממש ששם מקור החיים ומאותו מוצא יחי' האדם וז"ש רב מכל שאר תתאי היינו הבינה שהיא למעלה מכל הקצוות וכן אומרו ותקיפא מכלהו שכן נק' צור דכל צורים כנזכר בפרשת בשלח דף ס"ד.

בהאי קול השופר כלא תלי' כלומר במה שיוצא מפי הבינה כלא תליא כי כל קיום הנמצאות תלוי בבינה הנק' מזל ובהאי שנינו הכל תלוי במזל דהיינו במה שגוזרת הבינה ומוציאה מפי' תליא כלא (היא בבינה) והראי' ממה דכתיב במשנה תורה קול גדול ולא יסף שזה רומז לבינה וכן יחזקאל ראה קול דממה דקה ואם ליחזקאל נתגלה שהי' פרטי כ"ש לישראל כולו שהרי ראתה שפחה על הים וגומר כ"ש בהר סיני.

בנהירו דההוא זך ודקיק וזכיך ונהיר לכולא ה"ג אפשר דמלת דקה קא דייק שרומז בחכמ' ונק' הבינ' קול דממה דקה ע"ש שמתלבש בהדקות והזיכוך הגדול שהוא החכמ' דנהיר כולא.

מה היא דממה הוקש' לו דקול גדול וקול השופר וקול דממה הם שני הפכים ואיך יצדקו כלם בבינ' וזהו מה היא דממה ותירץ דא"ר שמעון דבעי בר נש למשתוקא וגומר שלא ניתן לידרש ולשאול

כד"א אמרתי אשמרה דרכי וגומר לא אמר דכתיב או הה"ד כלומר הגם שלא נאמר פסוק זה על חקירת הבינה ואין ראי' לדבר זכר לדבר שיזהר האדם מלחטוא באמרי פיו. דממה איהו שתיקה דלא אשתמע לבר בכל הספרים ישנים ל"ג. דחמי מה דחמי הוקשה לו אחר שאמר ברישי' דקרא וכל העם רואים מאי וירא העם ותירץ דוירא העם לאו על הקולות ולפידים קאי אלא שראו [מה] שאינו כתיב בכתוב.

וינועו כד"א וינועו אמות הסיפים וגומר כלומר אין לפרש וירא העם דחמי מאי דחמי ומחמת הראי' פחדו וינועו ויעמדו מרחוק כי לא הי' הדבר מפחיד אלא אור עליון ומתוק האור לעינים מ"מ מחמת הקולות והלפידים וינועו ויעמדו מרחוק כמה דכתיב שם וינועו אמות הסיפים מקול הקורא אף כאן מהקול. והכריח שכאן במעמד הקדוש הזה לא הי' דבר המפסיד מחמת התגלות שום קליפ'. שהרי במקום שנתגלו הקליפות נכתב בפירוש שהרי נכתב בי' ביחזקאל (כד חמאן) [ב' תיבות אלו כ' ג"כ בכת"י ואיני יודע מהו פירושן]

כד חמא גבורן נימוסי דקב"ה כלומר כשראה הנהגותיו ית' שהוא דמות ד' חיות שבהם מתנהג העולם קודם ראה הגבורות הקשות

דכתיב והנה רוח סערה וגו' הרי כשרא' הד' קליפות כתבם הכתוב בפי' וז"ש מה כתיב בי' ביחזקאל כלומר התם דגלי גלי הכא דלא גלי לא גלי ומאי דקא סתים קרא ואמר וירא העם דחמי מאי דחמי בצד. הקדוש' אתמר.

רוח סערה אמאי כלומר אעיקרא דדינא פירכא ולמה ביחזקאל נתגלו החיצונים ותירץ לתברא ד' מלכוון שאז ישראל היו בבבל בגלות וחרדו וזעו מפתרון הצלם שרא' נבוכדנצר לכך נתגלו לו ליחזקאל ד' קליפות בתחלת נבואתו לבשר לישראל תבירו דד' מלכוון אלין.

א"ר יהודא רוחא רבא וגומר סייע לר' יוסי מדכתיב רוח סערה באה מן הצפון כדי לשבר בה ד' מלכיות הוכרח לצאת כח חזק מצד הגבור' שהוא נקרא צפון וז"ש בנימוסי גבורה דלעילא.

ההוא דאשתמודע פי' שני הוא מן הצפון כאלו אמר מהמדה הצפונה והנעלמה שהיא הבינ' שמשם הגאול' והחירות משם יבא שבירת ד' מלכיות.

דהוה אחיד בי'.

ולא אחיד מלת מתלקחת קא פריש שמשמעו אוחז ואינו אוחז והא כיצד אחיד בסיטרוי וגומר כלומר היא מתאחזת ומתקשרת בבחינותי' להגדיל המדורה וז"ש לאתערא דינא אמנם לא הית' מתקשרת למעל' ממקור' בגבור' או בבינ' אלא היא מתלקחת מינ' ובה וז"ש דהוה אחיד בי' כלומר בעצמו מיני' ובי' והכריח כן מדתנינן וגומר ההיא דינא קשיא רוח סער' דקאמר.

בגרדיני גליפין כלומר בעוקצין החקוקים בו דהיינו בחינותיו כולם יונקים דין קשה ואינו פועל בחיבוק אלא שיורדים ומתפרדים משם ומעוררים דין קשה בעולם ומלת גרדיני מצאתי כתוב מכתיבת יד האלה"י הריא"ש זלה"ה שהם עקרבים הזקנים וחברו בפ' מקץ דף ר"א קוסטפא דגורדנא דקטל לחויא.

ומה מבסם ליה וגומר קרא מפרש ואזיל דונוגה לו סביב מוסב אל האש הזה שאלמלא סוד הנוגה שמסבב אותו ומצנן גחלי אשו לא הי' אפשר לעולם לסובלו. ומתוכה ומגווה מלת מתוכה משמע שהיתה האש מתלקחת סביב החשמל וזה אינו כי אין הקליפ' יכולה להגביל הקדושה אלא נעשה כעין שפופרת ומתוכה הי' נכנס הראות ויוצא לחוץ ורואה חוץ ממנה כעין החשמל לזה תרגם ואמר ומגווה דמשמע על ידה ובאמצעותה ראה כעין החשמל.

חיות אשא ממללין אין אלו הד' חיות שנא"ן שבהיכל הרצון אלא אלו הם בהיכל הב' עצם השמים שהם יוצאים מאירפניא"ל שעולה חשמ"ל כנזכר בפ' פקודי רמ"ו ולפנים מהם הם ד' חיות דכתיב ומתוכה דמות ד' חיות וגומר כלומר לפנים מהם. מ"ה [נקודו' אלו צריכים הבנה ובזהר שלנו לא נזכרים] דהוה לבא לאשא דכתיב מתוך האש פליג אר' יהודא ואמר דחשמ"ל הוא תוכיות האש שכן סיפי' דקרא מפרש ואמר מהו חשמ"ל ואמר מתוך האש כלומר חשמ"ל זה דקא אמינא היא ענין אור גדול ופנימי מתוכיות האש כלב הזה שהוא פנימי לגוף ובוודאי שהיא דבר שהאש שואב (בחממנו) [כח ממנו] (בלב) [כלב] האדם שהוא עולה על איברי הגוף.

ולא חשמל כלומר דוק מלת כעין להורות שהחשמ"ל בעצמו לא נתגלה אליו אלא כעין דוגמתו והוא אש טמא כדלקמן בסמוך. דאז היינו אש מתלקחת הנז' ברישא דקרא וגו'. חשמל דאיהו בתרד' דרגין דכתיב רוח סערה וכו' מתוך האש ההוא דכתיב בי' ואש מחלקחת והפי' ומתוכה כעין חשמ"ל ראה כעין חשמ"ל מתוך האש המתלקחת הנז' בפ' ומ"ש חשמ"ל דאיהו בתר ד' דרגין כלומר לפנים מד' מחיצות שהם רוח סערה וענן וגומר ושיעור הכתוב כך הוא ומתוכה כלומר באמצעותא דאש המתלקחת ראה כעין החשמ"ל וכדי שלא תטעה לפרש ומתוכה מתוכיותה חזר הכתוב ואמר מתוך האש כלומר לפנים מהאש ונמצא שהחשמ"ל הזה היותו תוך האש דהיינו לפנים מאש המתלקחת נמצא שהוא בתר ד' דרגין לפנים מד' מחיצות כנזכר:

גליון בקדמיתא ברקים וגומר ע' בפרדס שער ערכי הכנוים פ' י"ב א"ר יהודה חיות אשא ממללא ויקהל ר"ג ב' משפטים ק"ט ב' פקודי רמ"ז ע"א עכל"ה: