אור החמה על ספר הזהר ב:קסא

קרא לכל פמליא וגומר ירצה כי ישראל בהר סיני השיגו מעלת הנבואה וסוד הנבואה היא דין כאו' ויד ה' עלי חזקה לזה רצה הקב"ה שיהיו כל מדריגות ההיכלות והכחות הנראין לישראל מתלבשים ברקמים וז"ש קרא לכל פמליא וגומר להפכן אל הרחמים להעלים פני הדין שבהם כדי שיוכלו ישראל לסבול הנבואה כי לא היו הגונים. ביום הג' ת"ת ג' לאבות מדת הרחמים וז"ש ודאי דאיהו רחמי. מנ"ל שהיה הגילוי מצד הת"ת דכתיב ויט שמים ת"ת ונתפשט מדרגת הת"ת בכל המדרגות ואז וירד שגלה כבודו לישראל. וביאר למה הי' ראוי שיהי' כדין שהוצרך לקרוא לכל פמליא וגומר לז"א ולבתר אתייהיב להו אורייתא מסטרא דגבורה שנתנה באש והסבה שנמצא להם ברחמים הוא מצד עצמם ביום הג' דהכי אתחזון א"כ תחלה נתגל' להם ברחמים מצד מדתם ואח"כ בדין מצד התור' והיינו אש שחורה מצד הדין על גבי אש לבנה מצד יש':

בהיות הבקר דכתיב וגומר קשיא לישנא דבהיות דהל"ל בבקר לזה פי' כי יש בקר שהוא בתחלת הבקר שעדיין יש קצת עביות החשך ואז עדיין יש כח דין וראיה מאו' בקר לא עבות מכלל דאית בקר עבות וז"ש הא אי הוה ביה עבות איזה עובי ודין קדרותא אשתכח ולא אתגליא חסד א"כ הבקר שהוא בחסד הוא אחר שהאיר הבקר בעצם ואין שום עביות וז"ש ואימתי אתגליא חסד כד"א הבקר אור מכלל שיש בקר שעדיין אינו אור דהיינו בקר עבות כנזכר:

דכר נהיר צפרא הארה בעצם חסד הנקרא אור אשתכח בעלמא ואז בורחים כחות הדין ששלטו בלילה אמנם יש עת שהוא בקר ועדיין חסד אינו מתפשט בעולם וז"ש ובזמנא דלא נהיר בקר ירצה שהוא בקר אמנם לא נהיר דינין עד כען עם היות שהוא בקר כיון שהוא עבות לא מתעבראן דכתיב ברן יחד ככבי בקר ירצה יש ככבים בבקר שהוא עדיין שירתם וכחם מן הדין ויריעו כל בני אלהים בתרועה מהדין אמנם כיון דמתעברן אינון ככביא שכל הככבים הם כחות הלילה שהיא דין כיון דמתעברן אינון ככביא ונהירו שמשא ביה שעתא כתיב בקר לא עבות שאז עובי הדין ודין הככבי' הועברו באור השמש בההיא שעת' כתי בהיות כי מלת בהיות ר"ל בהיותו מתהוה והולך אינו בתחלת הוייתו אלא בהיות שנתהוה בקר ואז נתבטל כח הדין וככבי הדין ובני אלהים לא אשתכחו. ור' יוסי תירץ מלת בהיות שהכוונה שהיה מתגלה והולך בהיות הבקר והולך וז"ש בהיות בקר שארי קב"ה. ובתוספתא תירץ בענין אחר ואמר בהיות מיד בהיות לא בבקר שהוא אחר שנתהוה ועדיין בקר אלא מיד בהיות הבקר מפני שאז מתחיל להתעורר זכות אברהם שאין אברהם מצפה לבקר ממש אלא מקדים ונקשר בגבו' להכניעה כענין וישכם אברהם בבקר והיינו זכותיה דאברהם עקדת יצחק דהיינו עקדת הדין כנזכר:

תרי קלי ת"ת וחסד והיינו דא נפקא מן דא והיינו באצילות המים חסד הולידו רוח שהוא ת"ת והיינו דא נפקא מן דא רוחא ממיא אענם לא יצא החסד לפעול למטה אם לא יעבור דרך הת"ת התחתון והיינו ומיא מרוחא בענין דדא נפקא מן דא ואינון חד ת"ת בתוך החסד וחד דכלילן ביה תרין חסד בתוך הת"ת והיינו השתא קלת שתים בבת אחת. ור' יוסי מפרש על הבינה שהיא אם לכל הקולות וכוללת כולם רברבא מימין תקיפא משמאל ונמשכת על ידי קו האמצעי דלא פסקת לעלמין שאין לבינה פסק עולמית:

דתניא בארבע תקופן וגומר הם ד' גבולי הזמן העליון זמן ראשון הוא תקופת ניסן חסד תקופת תמוז גבורה תקופת תשרי בת"ת תקופת טבת במ' והם י"ב מזלות י"ב גבולי אלכסון ושנה תמימ' ד' תקופות ד' ספירות אלו וכהתם הספירה הא' תקופתה וגלגול בחינתה תפסק השגחתה ותתחיל האחרת וכן סדר גלגוליה עד שתשלים ובין זו לזו יש דין גדול מפני שאין העולם ראוי להנהגת ויתעוררו החצונים דינם ויאמרו למה יושפעו התחתונים ולכך בארבעה פרקים העולם נדון וענין הפסק זה והתעוררות הדין בין תקופה לתקופה הוא דוקא בערך ההנהגה שהיא נמשכת מד' ספירו' אלו למט' אל התחתוני' אמנם בבחינת שורשם שהם שואבים שפעם וכחם מן הבינה אין לה הפסק לעולם היא מושכת שפעה וז"ש והא קלא שהיא בינה דכליל שאר קלין שהם ו' קצוות וא' הבינה דכליל ביה שאר קלין לא פסק לעלמין ואין צריך לומר פסק אלא אפי' שנוי מהשפעה מרובה אין בה וז"ש ולא אתעבר מקיומא שלים:

ותוקפא דיליה האי קלא דקליא הוא סוד החכמה שהיא קול בחשאי שממנה נובעות הקולות כולם:

א"ר יהודה לית קלא אלא מסטרא דרוחא ומיא. בכל ספירה וספירה שנייחס בה קול אינו מצד הגבורה שבה אלא מצד הת"ת והחסד דהיינו מיא ורוחא שבה והטעם ששנים אלו הם בעלי הקול כל א' וא' לעצמו וז"ש וכולא עביד קלא ואתכליל דא בדא מים ברוח ורוח במים והיינו קל"ת חסר תרין דאתעבדו חד וברקים הם מצד הגבורה ואינם בכלל קול אלא קול מים ורוח וברקים מצד האש והכריח ר' יוסי דעת זה ואמר היינו דכתיב ברקים למטר עשה המטר הוא סוד מים ורוח וברקים עשה למטר והיינו שלהובא בעטרין שהיא הגבורה בשרשיה נקשרת בסוד הרחמים עם המים והרוח ע"י הבינה דהיינו בסבתה כי סוד הזקנה בג' ראשונות דלא שכיח שהיא נעלמת

תאנא ר' יהודה אומר בסטר גבורה וגומר עם היות שהתורה היא קו האמצעי נתנה בסוד הגבור':

א"ר יוסי א"ה וגומר ואנן קיימא לן קרא ותורת חסד על לשונה א"ל אין הכי נמי שנתנה בימין ועכ"ז בסטר גבורה והיינו דאתהדר הגבורה לימין והעד ע"ד כתיב מימינו אש דת למו נטה אל הימין כנזכר וכתיב בענין הכללות הזה ימינך ה' נאדרי בכח בסוד הגבורה הנכללת בה. והא גבו' לשמאלא וצדקו דברי ר' יהודה באו' בסטר גבורה אתייהיב אחר שהשמאל נכלל בימין כנזכר. וענן כבד פי' מלת כבד מפני שיש ענן קל והענן הזה הוא נוסע ונעתק ממקום למקום לזה אמר הכתוב שלא הי' ענן הר סיני כעננים הטבעיים שנוסע ובא אלא ענן כבד פי' שקיע באתריה דלא נטיל.

וקול שופר חזק מאד מורה שסבת חוזק הקול הוא הענן הכבד מסבת עביותו היה מתחזק קול השופר שובר וחותך עובי הענן וז"ש מגו דעננא תקיף הוה נפיק ההוא קלא בחוזק והיה משבר עובי הענן ויוצא לחוץ וז"ש ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך ויהי' פי' קול השופר מתוך חשך הענן הכבד המחשיך מפני עביותו וכובדו: ואזלא הא כהא דא"ר יהודה תלת חשוכי הוו דכתיב חשך ענן וערפל וכלזה היה עביות עננים שהיו מכסים בעד הכבוד וההוא קלא דהיינו קול השופר הוה נפיק פנימאה מכולהו והיה קורע ומשבר כל המחיצות ויוצא בחזקה כנז':

א"ר אבא וגומר הוו מתגלפי בסוד הבינה המוציאה אליהם סוד העולמות הנעלמי' כדי שישיגום וידעו עניינם ולכך היה מתגלף באויר החשוך בג' מחיצות הנז' אותו הקול המתאצל מלמעל' והיו ישראל משיגים בעין ההשגה כל מה שהיה הקול מתגלף בדברים הנסתרים והי' הקב"ה מגשים מה שאינו גשם בדמות גשמי שהיה מושג אליהם וז"ש ואתחזיין בהו כמא דאתחזי גופא מתגשם ממש והיה אותו המתגשם אמצעי בינם ובין הרוחני וז"ש ומגו ההוא חיזו דהוו חמאן הוו נהירין בנהירו עילאה וגומר:

תאנא ר' יוסי מנהירו דאינון קלן וגומר ירצה שלא יתעבה ממש הקול אלא היה בא הקול בהארה רבה ואותה הארה היה מאיר והיה בה סוד חזחזית ונעשית להם מראה לחזות סודות כל גנזי מרום כדמפרש ואזיל גם היו יודעים סדר העולם ודורותיו עד סופו וז"א גניזין וטמירין ודרין דייתון ועל זה נאמר רואים כי בנשמע לא שייך ראיה אלא נשמע וכדמסיק ר' אלעזר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. השתא ישראל דכיין צ"ל ישראל רביין מלשון צעירים שתרגומו רביין ור"ל כי ישראל הם קטנים בידיעת האלהות בדמות חסרון ידיעה כי היו במצרים עובדי מסים ופועלים ואם נאמר דכיין ר"ל טהורים כי כבר נפרשו ג' ימים מנשותיהם וז"א השתא דיש' הם טהורים וגם הם דלא ידעין נימוסי והדברים הצריכין אל עבודתי ואין בהם יכולת לשמוע קול גבורתי כי עדיין הם כשאר האומות גסי החומר ולכך אינן יכולין לקבל גבורתי ולכך אתגלה אליהם בסוד הרחמים המזוגים ת"ת וזהו ביום השלישי שהוא ת"ת השלישי מחסד עד הת"ת שכן כתיב ויט שמים וירד כי רחמי הת"ת הנק' שמים ירדו על ישראל והענין הוא כי עיקר התורה היא מצד הגבורה ולכך היה ראוי ליתנה מצד הגבורה רק שרצה לתתה להם דרך רחמי הת"ת ונגלה אליהם מצד הת"ת ואח"כ אשר נגלה ברחמי הת"ת אז יכלו לסבול התור' מצד הגבור' והנה נגלה להם בת"ת הנק' ישראל כי גם אנחנו נקראים יש' להיות נפשותינו מן הת"ת כנזכר בנים אתם לה' אלהיכם וז"ש דבגיני כך ישראל איקרון:

א"ר אבא קלת כתיב חסר וגומר הענין על הבינה דלעולם לא פסקת שפע שלה בסוד זווג העליון הנקר' רעים כנזכר פ' ויקרא דף ד' ע"א דלא פסקת חביבותא והיא קלא דקלייא דמינה נפקי ז' קלין תתאין ז' ספי' הבנין. אמנם ר' אבא סובר בסוד התקיעות פשוטה לפניה ופשוט' לאחריה ותרועה באמצע כי לעולם התקיעות הפשוטות הם חסד ות"ת אך התרועה שהיא הגבורה באמצע להמתיקה והנה כאן אתכלילו ב' קולות אלו שהם רוחא ומים ת"ת וחסד ועם היות כי הם שנים עכ"ז אתכלילו בחד בת"ת וז"א וחד דכלילא ביה תרי ואו' תרי דאינון חד כי ידעת בסוד הת"ת נוטה אל החסד יותר מן הגבור' אל החסד ולכן אלו השנים נק' תקיעות פשוטות. ואו' רוחא ממיא ומיא מרוחא זה יובן מפ' וארא דף כ"ד ע"א ושם יובן איך כלולים זה בזה וזה בזה ועניינו בארתיו פ' פנחס דף מ"ה ע"א בר"מ כי הספירות עצמן הם חם בחסד וקר בגבו' ובסוד הרוחניות שבו הוא קלא והבלא דעייל ביה הוי בהפוכא וזהו סוד דהמזגה וכן הענין בחסד ות"ת ודי למבין וזה נתבאר פ' פנחס דף רל"ה א' בר"מ ושם ביארתי עניינו:

ור' יוסי נסתייע מן הברייתא דשם אמר כי בד' תקופין דשתא קלא אתפסקת והיא סוד המ' קלא בתראה דכולהו דאתפסק מיניה השפע ואז החצונים שולטין אמנם האי קלא עילאה בינה לא אתפסקא לעלמין עוד נתן טעם לדבריו כי הלא לכן נק' קלת לרמוז כי היא כוללת שאר הקולות וממנה יצאו כולם ע"ד ותעל הצפרדע א' היתה וילדה הכל וגומר וזהו קלת. וענין ד' תקיפין אין פה מקום ביאורו אך זה תבין במה שידעת היות י"ב צרופי ההוי"ה והם בי"ב חדשי החמה ובכל חדש פוגע עם הירח שהם סוד הת"ת ומ' וכמו שבעה"ז בד' תקופות עומד העולם למקרה ופגע באותם ד' רגעי' ומתהפכים של המים לדם וכל זה נמשך מעולם העליון וז"א וכדין דינין מתערין וגומר ודי בזה. או יתכן שהם סוד ד' זמני הדין כמ"ש בד' פרקים העולם נדון בפסח על התבואה וגומר ואז בעתים ההם שהדין נתוסף אתפסק שפע המ' באותו רגע שהעולם נדון. או יתכן ירמוז אל הד' תעניות צום הרביעי והחמישי והשביעי והעשירי כי אז נחלש כחה ובאו זרים מקדשה. ומאמר זה הובא בפ' ויקרא דף ט"ז ע"ב ומשם נראה הפי' הב' שפי' שהם ד' זמני הדין וז"א וקב"ה זמין אם יתובון יתיבו ר"ל כי הקב"ה יושב בדין (וז"א) ומזומן לשם והוא ממתין שם לראות אם ישובו בתשובה גם הוא ישיבם אליו ע"ד השיבנו ה' ונשובה ור' יוסי עצמו הוא שהביא זה המאמר שם: ור' יהודה הכריע כדברי ר' יוסי כי הם סוד חסד ות"ת והענין כי האש אוכל ושותק אך המים הולכים ונושאים קול כד"א מקלת מים רבים וכן הרוח עושה קול הברה הנה כי אין קול אלא מסטרא דרוחא ומיא. ואז ר' יוסי נסתייע כי הלא קולות הם חסד ות"ת וברקים הם גבורה כד"א ברקים למטר עשה והם גבורו' גשמים ולכן לא נכללת עם הב' הנז' כי הם רחמים וזהו כוונת דברי ר' יוסי האמנם אח"כ ביארו ר' יהודה ור' יוסי כי הבינה נרמזה למטה וקול שופר חזק מאד היוצא מתוך החשך והשאר מובן. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ש"מ בהיות הבקר. כלומר האי אשמועינן מדכתיב בהיות הבקר ולא אמר בבקר וי"ס דלא גרסי' לי'. ה"ג וכיון דמתערי בקר ולא משתכחי א"ר יוסי בהיות הבקר שארי קב"ה לאתגלאה הענין שר' יוסי ות"ק כולי עלמא מודו כשנכון והאיר היום הוא זמן נתינת התורה אמנם משמעות דורשין איכא בינייהו. דת"ק סבר משמעו':

בהיות משמע בהיו' לבקר הויית אור בעצם ומר סבר ר' יוסי בזמן שיש לכתר הוי' כל דהו אז ויהי קולות וברקים ונמשכו הקולות והברקים עד נכון היום כדקאמרת:

בהיות בקר לא עבות. ואז וידבר אלקים וגומר ונתנה התורה:

תאני בהיות הבקר כד אתער זכותא דאברהם. ה"א דהבקר בה"א הידיעה קא דריש והיכא ידיעה מדכתיב וישכם אברהם בבקר. והכוונה שלא הי' ביד ישראל שום מצוה שיזכו לקבל התורה אלא שעמדה להם זכות אותו בקר דאברהם:

וחד דכלילא בי תרי הוא ת"ת הכולל אותם יחד ומכריע בינתים כל זה רמוז במלת קלת חסר להורות על הרבה קולות כלולים הרי חג"ת וברקים המלכות הרי המרכבה שלימה במתן תורה: קלת חד. היינו הבינה:

דאיהו רברבא. מצד החכמה שכן כל רב הוא מצד החכמה. תקיפא מצד עצמה דדינין מתערין מינה.

דלא פסקת לעלמין אין הנהגת רחמי' נפסקין. דתניא וגומר מביא ראי' איך האי קלא לא פסקת לעלמין:

בארבע תקופין. הם הד' תקופות ממש שאז הקב"ה מהעדי מלכין ומהקים מלכין ומתעורר הדין ולכך יש בני עלי' שמתענין בכל תקופה ג' תעניות עם לילותיהן למתק חוזק הדין. קלא אתפסק. היינו הת"ת שהרחמים שלו נפסקים:

וכדין דינין מתערין. וגומר. והאי קלא דכליל שאר קלין. שהיא הבינה:

לא אתפסק לעלמין. הרי שהנהגת רחמי הבינה לא אתפסקת:

האי קלא. כלומר. האי קלא דקאמרן. היא:

קלא דקליא: כלומר קול שהוציאה כל הקולות שהם ז' קולות האמורים במזמור הבו לה' בני אלים שהם ז' מדות התחתונות

קלא דכליל שאר קלין שאפי' אחר שהוציאן נשאר' היא כוללת אותם בשורשם שנשארו בה ונפקא לי' מדכתיב ויהי קלת חסר וקרינן קולות לרמוז אל קול א' שהוציאה שאר קלין וכלילת:

שלהובא בעוטרי מלת עוטרי הוא מלשון הסתלקות וה"פ הערוך בערך פטור ועיטור כלומר פטור ומסולק מכל ערעור והכוונה השלהבת שהם הברקים הנעשים כעין עמודי אור מסולקים וגבוהים מלמעלה עד הארץ. מורה קטירא דרחמי וגומר הענין שהרוח והשלג והרעמים והקולות נתבאר טעמם ותועלתם במס' תענית אמנם לברקים לא מצאנו להם שום טעם אלא ודאי לא באו רק להורות על (השר הדין עד המטר) [מגומגם אך צ"ל קשר הדין עם המטר] שהי' ראוי העולם לישרף אלא שרב חסד מטה כלפי חסד (ג"כ) [ע"כ] מורה שאין אותו מטר יורד לעולם מצד חבה ואהבה השקועה בלבו שלהקב"ה אלא מצד מדת טובו ורחמיו מרחם על העול' לא שאנו ראוים לכך ולכך באו הברקים לרמוז על התקשרות הדין המקושר ונאחז במטר להורות לעולם כי הדין נקשר עם מימי המטר שהי' ראוי לעכבו שלא ירד וכן במתן תורה לא באו רק להורות על כללות הדין שנתנה התורה מצד הדין וגבורה כלולה עם שאר חילין כנזכר. וי"ס דגרסי שלהובא בעטרוי קטירא דרחמי (בסבתא) [בחיבתא] לא שכיח. הא גבורה לשמאלא ומפרש ואזיל הא כיצד נתנה ע"י הגבורה דהיינו עננא תקיף. ולבתר אתהדד לימינא והיינו קול שופר חזק קול ת"ת מצד הימין שהיה בוקע בתוכו. עננא תקיף דשקיע באתרי' מלת כבד קא דייק דהיל"ל וענן גדול על ההר מאי כבד לרמוז שהיה שקוע כדבר הכבד שהוא שוקע ואינו זז ממקומו והיינו כח הגבורה הקשה שהיתה מעכבת מליתן התורה לפי שלא היו ראוים לכך ולכך הי' כח הת"ת שהוא קול השופר בוקע בתוכו ויוצא הקול וזהו כדמפרש ואזיל וקול שופר חזק מאוד. מגו דעננא תקיף הוה נפיק כלומר מתוך תוקף הענן הי' הקול הזה בוקע ויורד. כד"א ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כלומר שמעתם את הקול יוצא מתוך החשך של ענן כבד שהי' בוקע ויורד מתוכו הרי גבורה אתהדרת לימינא. א"ר יהודא תלת חשוכי הוה בא לפרש דבריו דמאי עננא תקיף שקוע באתרי' דקאמר ואמר לפי שהיו ג' מיני חשך כאחד דכתיב במשנה תורה חשך ענן וערפל והכא רמיזן וענן הא חד כבד הא תרי על ההר הא תלת והכוונה לג' מחיצות של גבורה שהיו מעכבים נתינת התורה ואפשר שהם מצד גבור' והוד ומלכות הנק' כל א' אלהי"ם. וההוא קלא סוד הרחמים בקע מתוכם וירדה התורה ברחמים לעולם.

א"ר יוסי פנימאה וגומר אזיל לשיטת' שא' לעיל ואמר הקול הזה שהי' בוקע ויורד הי' מהבינה שהיא בידה יכולת לבקע ולשבר המסכים ולעבור מתוכם מש"כ קול אחר יכול לבקע וז"ש פנימאה דכולא הוה דהיינו הבינה הנק' קול גדול ולכך לא יסף לא פסיק מצד המסכים דתלת חשוכי אלא בוקעות ויוצאות לחוץ.

א"ר אבא כתיב וכל העם רואים את הקולות פליג אר' יוסי ואמר שאותם. המסכים ח"ו שהיו מעכבים כלל אלא אדרבה הם היו משמשים כטבלא זו שחקוקים בה צורות ואותיות עד שהיו רואים אותם ממש בעיניהם והיינו וכל העם רואים את הקולות ולא אמר שומעים אלא פירושו הוא שהיו נראים הקולות מתוך החשך שהי' נעשה כטבלא זו שחקוקה בה האותיות ומתוכה היו רואים.

ומאן הוו חמאן הוקשה לו אם הם מתוך החשך כיצד הוו חמאן ותירץ מנהירו דאינון קלין שהיו הקולות נחקקין כעל גבי הנייר שאע"פ שהנייר עב וחשוך האותיות מתנוצצות ומאירות ומדלא קאמר רואים הקולות אלא את הקולות הוא לרבות כל גניזין וכל טמירין וכל דרין דייתון עד מלכא משיחא וז"ש ובגין כך כתיב וכל העם רואים את הקולות רואים ממש את הקולות ואת ריבוין עמהם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון א"ר יהודה תלת חשוכי וגומר רמז לג' מחיצות עליונות ואמר שקול היה פנימי א"ר יוסי פנימאה וגומר כלומר שבא בהשתלשלות הבינה הר"י גיקטילא ז"ל בנימוקיו עכל"ה: