אור החמה על ספר הזהר ב:קנ

ברזא דשפוון סוד השפתים הם נצח הוד ועיקרם נאחז באת ס' על הסתם שהוא ת"ת ולכן אמר באת פ' דהיינו הוד דכליל ברזא דאת ס' על הסתם ופרטי המציאות מפרש ואזיל:

שפוון רברבן הנה השפתים הדקים מורים על מציאות שלמות הרוח המתלבש בהם ולזה כשהם רברבין יצאו מהשעור הנכון והם משונים ולזה משפטו דא איהו בר נש מליל וגומר כי היתרון מורה מום דבוק מצד החצונים בהם דהיינו מותר הבשר החצון הנדבק בשפתים העליונים:

שפוון עתיקין בעתיקו נראה שהוא מלשון עתיק יומין דהיינו שהם כשפתים הזקנים שהם בקועים וסדוקים ואינם דקים וזהו ולא דקיקין והם פגם על פגם שהם גסים ועבים וזקנים במראיתם ולזה יורה נוסף על המדות הנזכר עוד מדת הרגזנות כי בקיעת השפתים ועתיקות' בא מחום הטבע והיינו חמימות הגבורה בנצח והוד. והוא ברזא דאת פ' הרומז בנצח בלחודוי שאינו מתקשר במדה אחרת דלא אתכלל באת ס' ת"ת ולכך אין לו חלק בשום מדה טובה ולזמנין אתכליל באת ר' שהוא הוד וזה יסייע ברעתו והן אמת יש בחינות אמצעיות בין אלו הנזכרות כגון שפוון עתיקין ולא גסים ועבים או שפוון גסים ועבים ולא עתיקין וכיוצא יורה על ענין מדה הבינונית ומן הנדון ידון אדם כפי טוב מבחן שכלו שפיטה נאה:

בהאי אתכליל וגומר היינו רזא דאודנין ומפני שהם בסוד הדין כאומרו וישמע ה' ויחר אפו וסודם בשמאל בסוד אימא עילאה כנזכר בתיקונים והיא עד הוד אתפשטת לכן האזנים באות ר': ולזה מאן דאודנוי רברבין מורה על רברבות הדין.

מאן דאודנין זעירין מורה על סוד קטנות הדין ותיקון נאות הפך רברבין:

וקיימן על קיומא שאם הן שוכבות מורות על הבינה בלתי מיושרת ברדתה ממדתה הנכונה: תערוך לפני שולחן מ' נגד צוררי הקליפות דשנת בשמן מראש הכתר שמשם שמן שמתחלף באותיות בי"ט בא"ת ב"ש שעולה אהי"ה ומשם נמשך דרך החכמה ושם גילוי השמן ומשם יורד על הזקן וגומר כוסי מ' רויה באותיו' וי"ה שהם אותיות יה"ו דהיינו אהי"ה דהיינו שמן בסוד ויצוק שמן על ראשה. בגין דנשמתי על עצמו אמר שהוא ראש החברי' אמנם הקב"ה שהוא למטה מעתיק יומין קרי עלן על כולנו יחד פתחו שערים תחתונים ויבא גוי צדיק ביסוד שומר ומייחד אמונים דהיינו יהו"ד ובית דינו ושערים היינו שערי צדק נ"ה שערים לצדק:

אוף אינון פתחו וגומר כתיב וידי אדם וגומר זו פתיחה ליכנס בסוד שרטוטי הידים וביאר תחלה ענין הידים ומהיכן נמצאו השרטוטים בהם: ואו' אלין ידי אדם וגומר ירצה כי כח הידים העליונים מתפשט עד הכחות התחתונים האל שהם למט' מכנפי חיות. והנה לפי זה ידי אינון דוכתין עילאין וגומר היינו כחות נרמזים בסוד תכונת האדם בידיו ויש רמז לשפוט בידים בג' חלקים הא' באצבען לבר בצפורנים הב' לגו בשתי אצבעות זרת ואמה מצד פנימה יש רמזים ושפיטה הג' דהוא כף פנימה ליד וטעם ההוראה הזאת נוסף על הוראת שאר הדיוקנין שהם כלולים בראש עולם העליון שהראש בחלקיו רמז לו פי' ואמר וקב"ה כד ברא ליה לבר נש סדר ביה כל דיוקנין דרזין עילאין דעלמא דלעילא שהוא הבינה שהוראותיה יורו האברים העליונים בשערא דמצחא וגומר. וכל דיוקנין דרזין תתאין דעלמא תתאה דהיינו מ' וספירותיה והוראותיה והיינו ידי אדם שהם בעולם הפרוד מחנות שכינה ואמר כי לא יצדק ענין זה אלא דוקא בבר נש דאיהו קאים בצלם אלהים שהם הצדיקים וישראל בגין דאיהו יציר כ"ף כלו' נמשך בסוד נשמתו מהמלכות הנק' כף וז"ש ורזא דכף וגו' דכתיב ויברא אלדי"ם בינה את אדם בצלמו שהיא המ' והיא את כף וז"ש ודא איהו רזא דאת כ"ף ולא תהביל ענין רמיזותי' משום דאת דא אית ביה רזין עילאין ודיוקנין עילאין והספירות העליונות חקוקות בה תדע דהאי כף תלייא עשר אמירן דהיינו עשר ספירות שיש בהם ימינות רחמים וחסד ומדות שמאליות דין וגבורה והיינו חמש מימינא וחמש משמאלא ולזה היו שתי ידים שהמ' אחת והכפות שתי' לרמוז כחו' הדין וכחו' הרחמי' ימין ושמאל אמנם מציאות' מדה א' ורזא חדא תדע שכאשר לא יסכימו שתי הידים אל ענין א' ויהיה מחלוקת ביניהם אז הוא סילוק ברכה דכתיב וגם אני אכה כפי אל כפי דלהוו דא עם דא בפלוגתא שלא יסכימו חלקי המ' אל ענין א' מטעם היות הדין נגדיי אל הרחמים ואז מיד ברכות מסתלקות ולזה יהיה רמז אל השרטוטין כאשר יהיה מחלוקת בין שתי הידים ולא יסכימו שרטוטי השמאל עם שרטוטי הימין לא יהיה הוראה טובה שיורה על מחלוקת הדין עם הרחמים:

כף אחת ימין ושמאל עשרה אצבעות אחת זהב מאירים מהבינה מלאה קטרת קשירו שנקשרו הספירות יחד והיינו רמז לחבורא חדא ובעת בריאתו היה הדין והרחמים בהסכמה א' כדפי' והיינו ויברא אלי"ם דא סליקו דמחשבה בסוד החכמה שהיא משתתפת אל הבינה להמציא אל אדם וז"ש ברזא פנימאה בסוד יחוד' יהו"ד ואהי"ה את מ' האדם ת"ת או אדם זכר ונקבה ת"ת מ' וז"ש רזא דדכר ונוקבא כחדא ששניהם נמצאים יחד מייחוד שתי מדות אלו נשמת זכר בקשר וחבור עם נשמת נקבה. בצלם אלדי"ם היינו המצאו למטה ע"י המ' והיינו כף אחרא והיינו שאח"כ מתלבש בנפש ומראה לפי זה בסוד הראש כחות נשמה ורוח ובסוד הכף הנפש דהיינו בינה ומלכות כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' האי קרא אוקמוהו חברייא דאינון ידין. וגומר בפ' פקודי דף ר"ס האריכו בענין זה ע"ש שפי' שהם הספי' ונק' ידים כלו' אתרין ודוכתין לקבלא וגומר אמנם כאן מפרש פי' שני וידי אדם היינו שרטוטין ורשימין דעלמא דלעילא ודיוקנין דרזין תתאין דעלמא דלתתא כדמפרש ואזיל:

חמש מימינא וחמש משמאלא כנגד ה' חסדים וה' גבורות.

ואינון חד ברזא חד שאין הנהגה מתנהגת בעולם כי אם בהסכמת שניהם ולעולם ההנהגות באות ממוזגות אמנם יש זמנין שאין הסכמתם שוה וגוברת הגבורות יותר מדאי וזהו שמביא ראי' תנינין כתיב וגם אני אכה כפי אל כפי וגומר. בפלוגתא כלומר חולקים בדבר שאין החמש גבורות רוצות להתמזג בחסדים אפי' בקצת כמו זמן החרבן.

עשרה זהב דין מתוק.

קטרת לשון קשר. רומז לחבורא חדא.

דא סליקו דמחשבה ברזא פנימא' פי' עליית המחשב' החכמ' בכח ברזא פנימאה בינה לעשות בפועל ע"ד כולם בחכמה עשית בבינה ושם נצטיירו ונתהוו סוד דו פרצופין ת"ת ומלכות וזהו את האדם דכר ונוקבא דקאמר.

בצלם אלהי"ם רזא דכף אחרא. דהיינו ע"י החסדים והגבורות שבבינה כי כמו שהאדם התחתון נק' יציר כף ע"ש כללות השתי כפות כאחד שהם ה' חסדים וה' גבורות כנזכר כן ת"ת ומ' נקראים יציר כף והיינו כפות הבינה דהיינו החו"ג שבה ולרמוז על הכללות בין למטה בין למעלה לא אמר יציר כפים אלא יציר כף כי השמאל נכלל בימין כדרך ההמזגה הישר' והוי כאלו נוצר ע"י כף א' בלבד. עכ"ל הרא"ג ז"ל: