אור החמה על ספר הזהר ב:קמט

חשיב תדיר מחשבין שמא יהיה כך או יארע כך וכל אלו המחשבות שהוא חושב ירא מדמיונותיו מארי דנייפו נואף ואינו חושב בניאוף כלל אלא כל הבא לפניו מתנאף עמו יהיה חמור או קל: לזמנין תב בתיובתא מניאוף ואז אותו בשר נתקן והנה אותו בשר מורה על הניאוף וכן פי' הטבעיים והנה בשובו מרשעתו כדין תשתכח בעיניה ימינא ההוא סומקא דפום עינא דהיינו בסמוך לחוטם בסופא בשפולי עינא מורה שהחזיר הניאוף לאחריו. ואם אותה תשובה הוא חוזר ופוגם אותה יתהפכו העניינים לומר תקן וחזר והפך שמאל לימין וימין לשמאל והפך תשובתו ללענה וראש ותב ותבר גזיזא דברדא שהי' מסך מבדיל בינו ובין העבירה מפני זכות תשובתו שבר המסך ועבר העבירה: תרין קמטין על רישא דעינא וגומר סמוך לחוטם וסוף העין לצד האזן כזה # והיינו רישא דעינא עכ"מ: לא נמצא סוף הענין דברי ר"ש בחכמת השרטוט ודבריו אלו הם בהמזגת השרטוטין כאשר יראה המעיין שמבאר השערות עם המצח ושרטוטיו וחוזר ומבאר העינים עד המצח ושרטוטיו וקצת בחינתם ובאזנים. ודברי החברים מבארים כל ענין וענין לעצמו והשופט ידין בהמזגת העניינים אם ינגדו האותות כמו השער אינו מסכים עם המצח או החוטם עם העינים וכיוצא ימעט הענין ויטיבו קצת או יכפול ההוראה ולזה מוסרים לו ראשי פרקים בכל ענין וענין. ועתה נבא לבאר קצת מדברי החברי' בעזרתו ית'. ותחזור לדף ע' ע"א:

(דף ע ע"א) ר' יצחק ור' יוסי וגומר דאחמי וגומר ויהי' פי' זה ספר לשון ספירת דברים שספר לו הקב"ה דורות הבאים וכל פרנסיהם בפרטות והיינו ביום ברוא אלדי"ם אדם אז הראה לו והטעם בדמות אלדי"ם ברא אותו וכל הראוי לצאת ממנו ולכך הראה לו כל הנמשך אחריו כדי שיהיה כאלדי"ם יודע ומשיג כל הנמשך אחריו. זה ספר אית ספר וגומר אין ספק שלשון ספר הוא ספירת דברים ולכך אית ספר לעילא דהיינו ת"ת שהוא ספר הדברים הנסתרים שסופר כל הו' קצוות הנעלמות בבינה. ואית ספר לתתא שהיא המ' שהיא מספרת כל מה שנעל' באצילות. ספר זכרון יסוד נק' זכרון והמ' ספר מההוא זכרון שהיא מגלה ומספרת מה שנעלם ביסוד ומעלה ממנו וז"ש ודא חד צדיק לא כל האצילות אלא חד צדיק היסוד לבד ואקרי זה.

ובגין דלא וגומר ירצה כי לא נאמר מלת ז"ה הנה להורות לנו על איזה ספר קא עסיק לבד אלא גם לייחדם בגין דלא לאפרשא לון ולא לבד בעת היחוד אלא תדיר בכל רגע אינון כחדא יחודא אחרא שאינם אלא שני חצאי עניינין ובהתאחדם הוא ענין א' שלם יחודא חדא והיינו ז"ה ספ"ר ב' מלות המורות ענין א' מורה על יחודם:

ודא איהו כללא חדא דכל אינון וגומר דהיינו זה ספר סיפור דתולדות אדם ז"ה הזכר כולל העצמות והרוחות ספ"ר הנפשות והיינו אומ' דכל אינון נשמתין ורוחין דפרחין בבני נשא ע"י אתלבשם בנפש. ותולדות אדם להאי פי' ירצה בני נשא. ועוד פי' ב' כללא דכל תולדות אינון תולדות אדם ודאי דהיינו אדם העליון שעושה ע"י הייחוד ועם היות שנשמות ורוחות מבינה ות"ת וז"ה הוא היסוד אינו דוחק דהא מההוא צדיק דקאמר פרחין אינון נשמתין ועם היות שמקומם מבינה ות"ת עכ"ז מוצאם משם ושם עיקר תאות הייחוד ולהכי נקט היסוד וז"ש בתאובתא חדא ודא איהו שקוי דגנתא אעפ"י שהנשמות מהבינה מקור המשקה הגן מ' הוא ע"י יסוד שהנהר בינה הוא משקה ע"י והיינו ונהר בינה יוצא מעדן חכמה להשקות המשכתו עד היסוד שמשם משקה הגן ודא איהו רזא דאדם העליון סוד האצילות דכתיב תולדות אדם תולדות האצילות מה שיסוד הנק' אדם מוליד דהיינו הנשמות כנזכר ואח"כ ימשכו אותם הנשמות למטה ויתלבשו בהויה גשמית אשר קיבוץ יחד יקרא אדם והיינו ביום ברוא אלדי"ם אדם דא אדם תתאה בהתלבש בו הנשמה והכריח פי' זה ממה דתרי אדם כתיבי בהאי קרא. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון אקרי ספר הזכרון וגומר ויקהל ר"א פקודי רמ"ו א' בשלח כ"ו א'. ברזא דרזין בשית סטרין אית לאסתכלא וגומר ע"א א' וע"ב ב' עכ"ל:

(דף ע ע"ב) אדם איהו ברזא דלעילא וגומר ירצה עם היות שאדם העליון כולל מחכמה עד מ' העלימו הכתוב וכללו ביסוד ומ' דכתיב ז"ה ספ"ר יסוד ומ' תולדות אדם ירצה אחר שכבר נתייחדו והוציאו נשמות וז"ש תולדות יקראו יחד וז"ש כיון דעבדו תולדות כחדא קרא לון אדם דכתיב וגומר

לבתר דאתגליא מלתא מגו סתימו עילא וגומר ר"ל שנמשך ההויה מההעלם הנרמז במלת זה ספר תולדות אדם ברא אדם לתתא דהיינו מציאות המ' בורא אדם נשמה מתלבשת בגשם וגומר. בדמות אלדי"ם כמו שמדת המ' היא זה ספר סופרת הדברים הנסתרים ומגלה אותם כן האדם הזה היא נשמה פנימית והגוף הזה בצורתו ושרטוטיו מראה מה שבתוכו וז"ש בדמות דא איהו דהאי חיזו דאתחזי דיוקני' ביה דהיינו המ' מראה שכל הדברים העליונים נראין בו. וכמו שהמ' מראה הדיוקנין מהספירות העליונות הם חולפים ובאים שאינם תוקעים בו כן האדם יש דמות נראה שחולף ובא כגון השרטוטים שמשתנים כפי מעשיו וז"ש ואינון דיוקנין לא קיימין בההוא חיזו שהיא מראה המלכות וכמוהו הוראת הגוף ענין הנשמה שפנימה לו כאשר יתבאר. בדמות אלדי"ם אלדי"ם היא המ' דמות הוא הזכר הנרא' פנימה לה כענין זכו"ר ושמו"ר בדמו"ת אלדי"ם בזכור ושמור ברא אותו דהיינו אחור וקדם צרתני אחור שמור שס"ה גידין ועורקין וקדם זכור רמ"ח נמצא אדם כלול תרי"ג:

ותנינא אחור לעובדא דבראשית ת"ת שהם מעשה החכמה עם הבינה ב' ראשית: עובדא דמרכבה מ' שבה המרכבה קדם למרכבה ת"ת זכור אחור לבראשית מ' שמור והיינו כדמות אלדים באבריו במעשהו ברמיזותיו:

תו זה ספר וגומר ירצה ז"ה ספ"ר אותיות אלו הרומזות בספי' שהם המחייבות לאדם בבריאתו המדות והנהגותיו שהאדם נברא בדמות עליון כנזכר והנשמה בתוכו והוא מראה מה שפנימ' לו בענין שיודע לאדם בסוד ז"ה ספ"ר שהם מדות עליונות מקרי ענייניו וכל הנהגותיו והיינו תולדות אדם וירצה ב' פי' תולדות אדם דיוקנו סוד הפרצוף וז"ש ברזי דדיוקנין וגומר גם תולדות אדם מדותיו ומקרי ענייניו ועם היות שכל אברי אדם רמז גבוה כנודע עכ"ז עיקר רמז הוראות המדות אינם אלא בז' עניינים שהם בשערא במצח בעיינין וגומר:

בשערא האי מאן דשעריה קמיט היינו מצד השברים גבור' וסליק לעילא שמורה על מקורות החכמה קשים כדין ומתהפכים כלפי מעלה ואינם רוצים להשפיע ולכך הם חוזרים כלפי מעלה בסוד אור חוזר ומשפטו כפי טבע מדותיו מאריה דרוגזא וגומר:

לביה קמיט בטופסא ירצה הלב צר כמי שמונח בדפוס וזה לא מצד הדין: בשותפו יתרחק מיניה מפני שבשני נברא מחלוקת והבדלה:

שערא שעיע יתיר ירצה חלק ביותר שיוכל להיות נתלי לתתא שאריכותו וחלוקתו מורה על החסד והיושר משפטו טב איהו וגומר מפני שכל יחוד מצד ימין. והנה יש עתה חלוקה ממוצעת בין זו לזו והיא סוד התרועה שעריה בינוני לא אריך ולא קציר תלי ולא תלי קמיט ולא קמיט ממוצע בין זו לזו והנה לא פירשו אותו דממילא משמע שכל ענייניו בינוניות וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עא ע"א) ואי תלי מצד החסד ולא שעיע מצד הגבור' משפטו לביה לא דחיל וגומר:

שערא אוכמא עתה יבאר השערו' בסוד הגוונים ובתיקונים פי' כי הם ד' גוונים חוזר סומק ירוק אוכם והם נגד חגת"ם ויסודם בגוף ד' מרות לבנה אדומה ירוק' שחורה ואם ישתמש האדם בהם בקדושה ובטהרה הם מד' מדות אלו ואם לאו הם מד' קליפות נגדיות לאלו והם תהו בהו חשך ותהום: והנה בבחרות ימצאו אלו הגוונים בקרוב לפי ענין השער בזולת זה יש שער שגוונו חשוק מבהיק גם זה יש לו הוראה ולזה יאמר שערא אוכמא דהיינו מצד המ' אמנם יתיר צהיב שזה אוחז במ' המיוחדת ולכך בשערו פנים צהובות ואינו חשוך ולכן משפטו ואצלח וגומר ורזא דא י' דאיהי מ' מיוחדת בסוד ז' שמאירה וצהיבה בסוד החסד: אמנם שערא אוכמא דלא צהיב הוא במ' בבחינתה נפרדת ואינה מאירה בת"ת ולזה משפטו לזמנין אצלח וגומר: והנה השער החוור או הירוק או הסומק לא ידבר בהם מפני שישפוט על פי המשפטים הקודמים אם לבן בגוונו והוא תלי ושעיע יורה על חסד בכל תנאיו ויחזק המשפט שנז' בתלי ושעיע. ואם יהיה לבן וקשה מורה מדות בעל החסד ואינו שהוא באמת בעל הגבורה וישפט ברמאות מבחוץ מראה פנים טהור. ואם שערו משולשל ויורד כעין שלשלת כזה # אז יורה על מצוע המדות אם לבן נוטה לחסד אם אדום נוטה לגבורה אם ירוק היינו מדתו אם שחור ירד למלכות וישפט במשפט הנז' וכן הקשה באתאחד אל א' מהמדות זולתי הלב שהוא ארמי וכבר פי' ר"ש לעיל קצת משפטיו:

ועתה יבאר מדה א' כוללת כל השערות והיינו שער הנמרט והענין כי השער בכל בחינות שיהיו אם לא שער הזקן שהוא לבן או שער שעיע ותלי שהוא שער הנזר שאר שערות אינם אלא דין קולות דנפקין מגו שופר: והנה שערא דמריט בסוד החכמה הזאת ממעט כחות הדין כאומ' ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא דהיינו סוד בחינת מיעוט כחות הדין וזה יהיה אמיתי ויהיה רמאות הכל לפי מה שהוא הענין אם בבחרות אינו זמן ההתהפכות שאין הדין מתחלת בבחרות כדי שימרט בלי רמאות. אמנם בהיותו זקן אז הדין מתחלש ודין הוא שימרט שער ראשו והוא טוב ולז"א שערא דמריט יצלח בעובדוי ממה שיש לו בידו להעביר כחות אלו ממנו מוצלח הוא במעשיו ואין מנגד אליו וגו' ואמנם אי שעריה דמריט בתר דסיב אתהפך וגומר והענין שיש שער שהוא חלק ושעיע ומורה הוראה טובה ובזקנות יותר ויותר והמורטו ממעט כחות הרחמים וזה בתר דסיב הוראתו הפכית למדותיו אם שערו קשה וקצר או אדום ונמרט יורה על רפיון גבורתו וחזקו ואם בהפך ששערו רך וארוך וחלק המורה על החסד ובהתלבנו יותר וזה מורטו מורה שנהפך לדין וחוזק וקלקל מדותיו הטובות ומעט מקורות החכמה העליונה ורחמיה. והני מילי גזרה זו דוקא כשימרט מפאת פניו ת"ת מקום מצחו ואם שערו קשה טוב שימרט ורק הורה שקלקל כנזכר אמנם באתר אחורא דרישא צדדיו הם סוד חסד וגבורה ימין ושמאל כי מצד הימין ישמעאל ומצד השמאל עשו ושערות אלו ראויים הם שם להשפיע לכחות התחתונים והוא מורטם אינם הוראה הנזכר' אלא ענין אחר מראיה דלישנא וגומר מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עא ע"ב) שמא דאתפשט הוא שם אלדי"ם שמייחס אפילו בחצונים מפני שליטתו עליה' ומתלבש שם זה אפי' במראות הטומאה כאומ' ויקר אלדי"ם ולזה יתהפכו דיני הפרצופים בקדש ובחצון וגומר לבן ועתיק יומין יתיב לבן הארמי זקן וכסיל וכיוצא בכל הפרצופין:

מצחא דאיהו דקיק וחד. חד ירצה שאינו שוקע אלא בולט והיינו מחודד לחוץ ובולט ואינו גדול אלא קטן ודק ואינו עגול אלא ארוך וצר ובולט לחוץ. והנ' המצח בבינה ולזה בהוראת הבינה בסדר נאות מורה על הדעת בסוד החדרים שבבינה כאומ' ובדעת חדרים ימלאון ולזה עתה שאין בחינת הבינה על אופן הנאות מורה על הדעת שאינו בבינ' ולכן דא הוא בר נש דלא מתישבא בדעתי'.

קמיטין דמצחיה הם סוד השרטוטין שמשרטטת החכמה בסוד זווגה במצח שהיא הבינ' היא רושמת שם כל אותם הרשימות ונודע שזווג החכמה עם הבינה ע"י הדעת ולזה כיון שזה הבדיל הדעת וסלקו באו קמטין אלו בלא זווגא ירצה בלתי משתוות הקמטין אלו עם אלו בשווי נאות אלא מבולבלים כזה # אינם מיושרים ומזוגים כזה # ואפי' הפסוקים הם ישרים ונאותים וזה אינה מיושר כלל והם רברבים להורות על המחשבה אשר בו שהוא חכם שהחכמ' פועלת בו השרטוטין בשעתא דמליל וגומר.

רשימין אחרנין הענין כי הקמטין הם דוקא בהתקמט עורו למעלה אמנם הרשימין מיושרים ומיושבים ובהיותו מקמט עורו למעלה יתבלבלו הרשימין ויתקמט עורו בדרכים מבולבלים ולזה יאמר שאינו בעל זווג שמבטל סוד הזווג והבריח הדעת שהוא המורכה על הקמטים ומישבם במצח ברשימין שהם מהחכמה וזה בלבל הזווג ולכך דא בעי דלא לאזדווגא וגומר.

מצחא דקיק בעגולא וגומר המצח שהוא בסוד העגול הוא השלם המורה על הדעת והקטן יורה על סוד הקטנות למטה והגדול יורה על סוד הגלולה למעלה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עב ע"א) מצחא דאיהי בלא עגולא ואיהי רברבא וגומר דע כי כל רבוע נקבה דין ומורה על ענייני החוץ וכל עגול זכר רחמים ומורה טובה ולזה מצח זה דאיהי רברבא בסוד הבינה ואינו שלם וז"ש דאיהו בלא עגולא ואיהי רברבא ולזה משפטו האי איהו בר נש דכל זמנין וגומר:

מצחא דאיהי בעגולא רברבא פקיחא איהו וגומר שהוא רומז בחכמ' ולהיות מקור כל הנמצאים בחכמה לכך אין שכחה לפני כסא כבודך דהיינו הבינה ולכך דוכרנו דכולא ביה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עב ע"ב) ברזא דעיינין וגומר הנה העניינים פי' לעיל שהם מציאות הראיה מצד החכמה והם שנים מצד נצח הוד והם בסוד ת"ת ומ' שני כרובים ופניהם איש אל אחיו לכך כשהם מביטים זה אל זה בעקלתון נחש כרוך ביניהם בזמן קדמון בסוד הגלגול וכן הם בסוד העיינין נצח מושבו הוד ולכך המושב אדמימות העין והעין בעצמו צח ונקי וכאשר יאודם הלובן ומה גם בשר אדום בפתיחות העיינין סמוך לחוטם זה יורה בהתפשטות אותו בשר בעין על גבורת ההוד על הנצח ואז יורה על ניאוף וכיוצא כנזכר לעיל ולזה העין הנאות שלא יהיה שוקע בחורו שאם יהיה שוקע יורה רמאי מפני שנכנס הנצח בהוד לפעול הדין וברמאות וצריך שיהי' קריעתו שהוא סמוך לחוטם למטה כזה # כי בהיות קריעתו נפתח סמוך לחוט' משוכה למטה מורה על ההשפעה וכשהוא נפתח לצד מעלה כזה # יורה על סילוק ההשפעה והעוני ושתי העינים בסוד את ס' דהיינו בת"ת שהוא בעל ו' קצוות כלולי' מעשר וז"א ברזא דעיינין ברזא דאת ס': ובפרטו' הגוונין אינון ד' אמנם משתנים קצת הגוונים אבל שתים מהם אין בהם שינוי כלל הא' הלובן הסובב הכל בכל בני אדם והוא סוד החסד שלא ישתנו בני אדם בזה זולתי אותם היוצאים מכלל רוב בני אדם והם אותם שיש להם האודם סמוך לחוטם או מי שיש לו שרנייני ויורה על ענין הניאוף חולף או עומד או הסתכלות בנשים כנזכר לעיל והב' אוכמא בת עין גם היא אינה משתנית לכל בני אדם והיא סוד המ' אבל שתי גוונים הנשארים יש שנויים לבני אדם והם הא' שחור הסמוך ללבן והוא סוד הגבורה ונודע כצלות הגבורה בחסד וחסד בגבורה ולזה חוט מתמצע בין שני הגוונין סביב שהוא גוון מזוג משניהם וז"ש ואתכלל חוורו ואוכמ' כחדא והג' לפנים ממנו והוא סוד הת"ת והיינו ירוקא כי הירוק גוון הת"ת וזה ג"כ כללותו בגבורה ולכך חסד כלול בגבו' וגבורה כלולה בת"ת וז"ש ירוקא ואתכליל באוכמא: לגו מיניה ההוא בת עין שהיא המ' שהת"ת רוכבת עליו והנה העין המסודרת בסדר הזה הוא סדור נאות כי אין דינו דין חזק ולזה משפטו דא הוא בר נש דחייך תדיר וגומר.

באינון גוונים דעינא וגומר הענין שיש עינים חשוכים לא שראותם חשוך אלא בהביט אדם בהם בגוון הסמוך ללובן ימצאנו עב וסמוך ועין זה אינה מורה כתיבה פנימה לו אבל יש עין זך ובהסתכל האדם בו ימצאהו פנימה לו נראה עד עובי דינר ויותר מורה כתיבה פנימ' לו מוכתבת בגוון השחור או תכלת הכל לפי הגוון בתוכו כזה # ואותם השריטות הם אותיות ולפעמים נקודות גדולות פעמים קטנות אדומות כזה # ואלו הנקודות יורו ענין ואלו נרשמין אקרון אתוון זעירין דעינא דהיינו מ' ואמר שאין כל העינים מורים כתיבה זו אלא דוקא העינים המאירים בזכות וז"ש בגין דאינון גוונין דעינא אי נהירין בנהירו ההוא נהירו סליק אתוון לאתחזאה לאינון מארי' מדין ירצה לאותם העוסקים בחכמת המדות והיינו סוד חכמת הפרצוף שידעו לדון ולשפוט בני אדם בפרצוף והרי מאירים הגוונים לדון וכן באינון רשימין אחרנין דקיקין שהם בעין המוכתב והנה האיש הזה בסוד עיניו הוא בין הת"ת דהיינו ס' והגבורה דהיינו ה' נהרין אינו לכעוס אלא לשמחה וגומר מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עג ע"ב) עיינין ירוקין וגומר כבר פי' כי הגוון הסמוך ללובן הוא השחור גבורה עתה פי' בהשתנות העין מגוון זה הסמוך ללובן ויהיה גוונו ירוק ולא יחסר העין מג' גוונין לז"א עיינין ירוקין דסחרין בחוורו ומתערבן אינון ירוקין בההוא חוורו ירצה באו' ירוקין ששתי הגוונין הם שני ירוקין זה למעלה מזה בענין שגוונין אפי' מה שהוא בסוד הגבורה מורה על הרחמנות שנהפך לירוק כעשבים שהוא מצד הבינה ולזה כמעט אין דין באיש הזה וז"ש רחמנא איהו וגומר: גביני עינוי סחראן וגומר היינו בשורש השערות שבגביני עיניו עם מה שעולות ויורדות על גווני העין נראה לרואה מרחוק ששם יש גוון והכל לפי מה שהוא טבע האדם יש שנראה שחור כחול מעצמו ויש גוון אחר ואיש אחר גוונו בחוורו ובירקא שמור' על הבינה בחסד והיינו סוד הגבורה שהיא יונקת גוון יפה מהבינ' להכלל עם החסד ולזה איהו באת ה' שבגבורה מהבינה ואתכליל בחסד באת ז' ובאת ס' ת"ת והם ג' ווין ג' אבות מה' ראשונ' שבשם כזה # והיינו אותיות הה"ס מז"ה ספ"ר:

עיינין צהיבין שהם מראים צהובים לעין כל רואיהם ואינו מצד זכות אלא שטחיהם צוהבים והמאירים הזכים אינם צהובים וזה הצהיבות הוא ענין השגעון מראה בחוץ מה שאין בו כי מבפנים לעין אין צהיבות זה והוא חצוני כי הקדוש הפנימי תוכו כברו ויותר זך מפנימיות וזה מראה פנים טהור אינו כך בפנימיות העין וענין זה יותר בירוקות מפני שהירוקות מורה על הויה בלתי שלימה כירוק הקודם לפרי ואינ' הויה שלימה וא"כ עתה בזה שהוא חצוני יורה על העדר וז"ש שגעונא אית ביה:

עיינין חוורין היינו שעיקרם לבנים ומעט ירוק בהם ולא הלובן שבכל האדם שזה אין אנו עוסקים בו כדפי' אלא גוון השחור הקרוב אל הלובן שבכל האדם הוא ירוק מעט מתלבן והנה הירוק שהוא הגבורה סובב הלבנות וז"ש דסחראן זעיר בירוקא וזה הורה כי הירוק מצד הגבורה והבינה כנזכר והחסד לובן מורה על החסד כלול בתוך הגבורה ולזה משפטו מארי דרוגזא וגומר. ואו' דא איהו ברזא דאת מ' דאתכליל באת סמך ירצה מילוי סמ"ך:

עיינין ירוקין וחוורין כחדא זהו בחי' אחרת דהיינו כחדא שממש הם מזוגים שני גוונין אלו דהיינו מזוגת החסד והגבורה ובין כללותם סוד המ' בסוד החבוק ולכך משפטו דא איהו מארי דרזין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עג ע"ב) רזא דאנפין לאינון מארי דחכמתא פנימאה שאין הדבר הזה מסור סתם לבעלי חכמת הקבלה מפני העלם הדבר אלא אותם היודעים להסתכל מצד חסידותם בדברים הנסתרים ונעלמים בעולם הזה הם יודעים בזה. ופי' הענין ואמר דיוקנין דאנפין אינם כעין שאר החכמ' בפרצוף כי שאר החכמה בפרצוף היא גלויה לכל אדם שערות אם הם קשים או רכים או קצרים או ארוכים ודין הנדון על פיהם מסור לחכמים וכן בכל השאר אמנם הפנים אין עניינם כך אלא דיוקנין דאנפין לאו אינון ברשימן דלבר כדי שישאר אל החכם שפיטתו לבר אלא בגו רשימא דרזין פנימאין מציאות הרושם הנרשם שעל ידו השפיטה הוא נעלם בלתי מושג אלא לחכם המסתכל וז"ש אלא בגו רשימא דרזין פנימאין והענין כי פרצופי הפנים הם פרצופים ידועים כאשר נבאר פני אריה פני שור פני נשר וזה נראה לכל חכם מבין יודע אבל הדיוקנאות האל יתהפכו ויתגלה מתוכם דיוקנאות נעלמים ואות' הדיוקנאות הנעלמים הם מה שהרוח המתלבש באדם וצייר מתוך מה שהוא מלובש בגוף וז"ש דיוקנין דאנפין כגון פני אריה או שור או נשר מתהפכן מגו דיוקנין דרשימין דאנפין סתימין דרוחא דשריא לגו והיינו שהרוח הפנימי יגלה צורה פנימית בחוץ בפנים עד שלא יחוץ ולא יעלים הצורה הגשמית הרוחנית אלא יהיה בולט הפנימי חוצה לעיני החכם ויסתכל באותה צורה נעלמת וישיגה וז"ש ומגו ההוא רוחא אתחזי לבר דיוקנין באנפין דאשתמודען לאינון חכימין ולכך לא יוכל כל אדם לשפוט סוד רשימו דפרצופ' דאנפין מפני שלא יסתכל בצורה הגשמית אלא דוקא ברוחנית והרוחנית לא ישתווה עם הגשמית אלא בולט על הגשמי' ונרא' לעין כל חכם המשכיל בפנימיות. והשתא מפרש היאך הרוח יראה סוד דיוקן להסתכל בו ואמר דיוקנין דאנפין אשתמודע מגו רוחא. כיצד רוחא אית בבר נש דוקא הרוח ולא הנפש. דרזין דאתוון לא אתוון ממש גשמיות אלא צורות ידועות ירמזו אותיות ידועות והייני רזין דאתוון וזה כי כל האותיות הם מצויירות ברוח אמנם הרוח יראה לחוץ בפרצוף כדי צורכו וז"ש וכלהו אתוון סתימין גו ההוא רוחא וכפום אנפין אם טובים אם רעים סלקין רשימין דאינון אתוון לגו אנפין ולא שיראו אותיות ממש אלא יתלבש רוחניותם בצורה בשרטוט ובהידים ידועים המורים הענין ההוא וז"ש הכי אתחזון אנפין בדיוקנין רשימין. ולא שיהיה אותה הצורה הרוחנית קבועה תמיד בפניו אלא יתראה פתאום לעין המשכיל הרואה ומיד יסתתר וו"ש רשימין לפום שעתא בחיזו דלא קיימא בר אינון מארי דחכמתא וגומר והם מציירים אותה בשכלם לדון בה וז"ש ולא אתנשי מנייהו. ופי' מהיכן בא ציור זה לרוח ואמר ההוא אתר דאקרי עלמא דאתי דהיינו הבינה ואיהו רזא דאורייתא ת"ת נמשך מהבינה כי משם מוצא הכל וימשך עד היסוד להאיר על הארץ וכד פרחאן מיניה למלכות אינון רוחין ונשמתין בסוד הייחוד למ' כדי להתלבש בה הנפש כולהו מצטיירן בצורא דאינון אתוון והכי נפקי כולהו ממלכות מצויירים בכ"ב אותיות להיות פרקי הנשמות בפרקי העולמות שנצטיירו שם וכוללים אותם הענפים. ובג"כ רוחא דבר נש דמצטיירא בציורא דאתוון שיש רוח שאין בו ציור זה מפני שבסוד גלגולו עברו אותיותיו ונמחקו כדלקמן.

אר"ש וגומר הענין כי לפי דבריהם דאמרי שציור אותיות ברוחות מלמעלה א"כ יקשה שא"כ נמצא שאין הרוח מצטייר שום ציור במ' כלל אלא מעבר שעברה דרך בה ואינו שהיא אימא כמו שאם היא מצטיירת העובר כן ראוי שהמלכות תצייר הנשמה והרוח בציור מה. והם אמרו הכי שמענא מיניה דמר דציורא דאתוון שהם ברוח כנזכר הם מיוסדות בטפה הזרעית מהזכר אמנם בהיותו בנקב' יקנה לה ציור אחר וזה מתעלם ומסתתר בתוכו וז"ש וציורא דאתוון וגומר בענין שיש לרוח שתי מציאות הא' מציאות דק מהזכר והב' מציאות מתגלה מנקבה וזה נעלם בתוך זה ומפרש מה שהמ' מציירת ברוח ונשמ' ואמר ציורא דאימא פני אדם וגומר הענין כי הגוף יצטייר כפי בחינת הנפש בסוד צלם אל הגוף והם ד' פנים אליה מפני שמ' תקבל הרוחות ונפשות בסוד זווג מד' פנים אריה מסוד החסד ימין פני אדם מסוד הת"ת פני שור מסוד השמאל ופני נשר בסוד תקופת טבת ושם חנוכ' ופורים וכפי הזווג כן תצייר הנשמ' והרוח בנפש וכן תצייר הנפש בגוף שיש פני ארי' והם פני אדם שפניהם עגולים בעיגול ומלאים וכן בגוונין שפניהם אדומות פני להבים ויש פני שור והם פני אדם שפניה משוכים רחבים מלמעלה רוחב ישר ונמשכים למט' וכן בנוונין שפניהם אדומות צהובות יותר מדאי. ויש פני נשר והם פני אדם שחוטמן עגול בולט לחוץ כזה # ופניה' כחושות ובגוונין יש שפניהם שחורות בין הירקות והשחרות ויש פני אדם הם פנים לא עגולים ולא משוכין ולא כחושים אלא בינוניים ובגוונים יש שפניהם לבנות בדם האדמימות והם פני ארם. ויש מורכבים משני צורות ורוב בני אדם בין שתי צורות יש בין אריה ואדם ובין אריה ושור וכיוצא בענין שיש עתה ג' ציורים הא' ציור הגשמי אשנ"א והם מצר הנפש בגוף נראה לכל הב' שור אריה נשר אדם ברוח מצד המ' וצורה זו נראה בלב המשכילים בפרצופי בני אדם. ומתוכ' דמות ג' דהיינו ציור האותיות ואל שתים אלו האחרונות אמר ורוחא עביד ציורא דכולהו פי' ד' פנים אשנ"א לבר לפום שעה בגין דכל מה דאיהו מסטרא דרוחא בלטא לבר כדי רגע ואתחזי ואתגניז וכל הני דיוקנין שהם אריה שור נשר אדם מצד אימא ברוחא אתחזיין בציורא דאתוון מצד הזכר כנזכר שהיא הצורה השלישית הנעלמת כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עד ע"א) ציורא קדמאה וגומר הנה יצטיירו ציורים בסוד הרוח בא' מד' ציורין הא' פני אדם בסוד ו' של שם מבחר הפרצופים ויורה על ישרותא אדם שלא חטא והוא בכשרותו עומד תמיד ולזה הוא בסוד הת"ת לא יטה הרוח לא לימין ולא לשמאל ויראה אור פני החיים שבו. אמנם הרשיע ועדיין ברשעו עומד נוטה לצד שמאל בקו שמאלי מקום יניקת החצונים בסוד ה' של שם ולכן יגלה פני שור ויגבירם מצד הגבור'. ואם ישוב בתשובה וייטיב עצמו נעקר מפני שור והקב"ה ימינו פשוטה לקבל שבים ויטה אל הימין יגלה בעצמו י' של שם פני אריה. ואם בעוונו נעקר מתוך רשעתו ולא תקן את עצמו בחייו והוצרך להגלגל ירד מסוד נ' פני הזכר שם יה"ו אל פן הנקבה אל עולם הנקבה בסוד ה' אחרונה בסוד פני נשר ויתגלו בו פני שבו והוא בנקב' חשוכה עצבה כאשר יתבאר. והנה מבחר האדם הוא אשר לא קלקל כלל לז"א ציורא קדמאה שזה יקדם אל הרוח לכל ציורה הוא כד אזיל בר נש באורח קשוט שהוא ת"ת אמת ודאי והנה זה הציור יתעורר בהסתכל בו איש קדוש אז יתעורר רוח ברוח ויראה עצמו אליו וז"ש אינון דידעין רזין דמריהון מסתכלן ביה ואז ההוא רוחא דלגו מתקנה ביה ונוטל התעוררות להתקן בגופו ובליט לבר ציורא דכולא פי' ציור חשוב כללי לכל הצורו' והיינו פני אדם כנזכר וז"ש וההוא ציורא איהו ציורא דאדם שלים יתיר מכל ציורין: וסימני צורתו ושרטוטיו הרוחניים הם אלו ד' סימנים ורמזם הם אותיות ולא שיראו ממש:

שורייקא חד דבליט בשכיבו כלומר אינו נמשך בזקיפה מהעין עד השפה אלא בשכיבו שיוצא מלחי ימין ונמשך בפניו אל כנגד החוטם: ושורייקא חד דכליל תרין אחרנין כדי שיהיו ג' בסטרא דשמאל ואלו עולי' בזקיפה ממטה למעל' ומתפשטין בענפיה' לצד העין זהו צורה הגשמית המצויירת בלב החכם המסתכל ופי' עניינו ברמז האותיות הם ד' שורייקין ד' אותיות דאינון אקרון עדות:

זרעא דדוד וגומר והטעם כי דוד הוא בסוד * נ"ל דצ"ל מדת. מת"ת המ' הוא וזרעו הם בסוד מלכות בית דוד ונודע כי המדה הזו היא נקבה והיא מהופכת משאר המדות שהיא המדה שהיא למעלה לכך תחלה יראה פחד ואימה והיינו מאמר שמואל והוא אדמוני המעורר פחד בלב המסתכל הוא כעין מדתו והיינו דדיוקנא דסטרא אחרא אתחזי ביה בקדמיתא והם החצונים לבוש א' ממלבושיה ולזה מראה ראשון הוא חצוני אתחזי ביה בקדמיתא דאעבר על עיינין לפום שעתא בתחלת המראה זורע מיד הפחד ואימה ובהיל לבא של החכם המסתכל בו והיינו והוא אדמוני והשיבה רוח הקדש עם יפה עינים המורים אהבה כי יעבור אותו המראה שהוא הלבוש ומיד יראה אהבה וחבה שהוא המוח כעין יוסף כנזכר אמנם אליאב חשב שמואל שהוא כשר כי היה כשאר עם ה' וא"ל אל תביט אל מראהו וטעם בזה כי זרע דוד היה מהופך משאר ישראל כי הוא סוד המ' ממטה למעל' וז"א דדיוקנין דדוד טמירין אינון וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף עד ע"ב) זרעא דדוד דאתחזי וגומר אבל נטיר דבבו כמו שראינו שמחל לשמעי ואח"כ אמר והנה עמך שמעי בן גרא וכן ביואב כתיב ולא תורד וגומר והכל בסוד מדתו וז"ש דההוא סטרא גרמא ליה דסחרא בכל סטרין וגומר ואין זה פגם שנדבק בחצונים ח"ו אבל מוחא דלגו קליפה ולבא מתישרא והיינו כעס החכמים וגאותם שלבם נכון עמם מפנימה ומבחוץ מראים רוגז להיות חיתתם לשם שמים מוטלת על הבריו' ועל כיוצא בזה אמרו בשמתא מאן דאית ביה [וגו'] וכן אמרו כל תלמיד חכם שאינו וגומר וזה בתנאי שלא יכנס הכעס בלבו ובתוכיותו כדי שאותה קליפה לא תשלוט בו אלא מבחוץ ולבו נכון ומיושר ביראת ה' ובאהבה. ולא כן הרשעים כי התלבשם בקליפה והוא לבושם האמתית ואין להם חלק במוחא בסוד עדות כלל אלא כעסם בלב שקוע והם שקועי' בחצונים מטמאים עצמן בהן ולכך אותו הדיוקן המורה פחד ואימה וכעס תמידי ולא סרו ממנו וז"ש אבל חייבין וגומר:

ציורא תניינא שהוא פני אריה. אי ההוא בר נש לא אזיל כ"כ באורח בישא עד שפגם פגם גדול ברוח אלא פגם קצת ולזה אסטי מההוא אורחא ותב למריה וגם לא שב בתשובה שלימה אלא שב תשובה רפה וז"ש לאו דאיהו רגילא באורחוי דתקנן שא"כ ישוב לענין פרצוף עדות אלא דהוה באינון אורחי מתעדי וסטי מנייהו ותב למריה ועזב דרכו הרעה ושב אל דרך הטובה ועזב חטאו שעתה תשובתו קלה ולכך נשאר בו שמץ מני אורחו הרעה כאשר יתבאר: האי איהו רוחא טבא שארי למשרי עלוי וכיון שעתה התחיל בתשובה ורוחא טבא שארי למשרי עלוי ולאתתקפא על זוהמא קדמאה דהוה ביה לכך צריך שיתגבר הקדושה כדי שיתעכל הטומאה החצונית ולזה מורה בלב החכם המסתכל בצורה רוחנית תנועה בדמיון החכם השופט צורתו כדמיון דיוקנא דאריה שהוא בימין דמתגברא כדי להעביר רוח הטומאה ממנו ולנצחו ולזה יורה ששב והחליק בטוב קצת ולזה יראה הציור בעצמו ולפעמים לא יראה צורה זו ויראה לפניו שיחשוב בלבו דמות אריה וז"ש או בשעתא דחמי ליה ההוא חיזו גרים ליה לאעברא בלביה אריה דמתגברא לפום שעתא שאין אותה הצורה קבועה בלבו תדיר אלא לפי שעה ומיד הוא שומר אותה צורה בלבבו וזה יורה ששב בתשו' שגמר בדעתו להחזיק בטובה ולא נהג עדיין בה ולזה מצטייר הצורה בלב החכם חוץ מהאיש הזה צורת אריה והיא או' אינון אנפין דלבא לא רחים לון לפום שעתא ומיד תב לביה ורחים ליה באהבה בלב החכם המסתכל וז"ש ומיד תב וגומר והיינו ממש אריה שבתחלה אדם יראה לו כשונא ורחוק ואח"כ ירגיל בו ויעשה אוהב וקרוב והיינו החלה רשע ובסוף צדיק:

כד מסתכלאן ביה אכסיף דהיינו פעולת הרוח מצד התשובה שהוא מורה על שהוא מתפעל ממעשיו בבושת מפני בני אדם כאומ' וחשיב דכולא ידעין ביה ולכך תחלה נאחזת בגבורה מצד קושי מעשיו והיינו חפיין דמא ומפני תשובתו ששב נאחז בימין והם מתהפכאן לחוורא מצד החסד או לירוקא מצד הת"ת. והשרטוט המורה על רמז האותיות הוא תלת שורייקין אית באנפוי חד לימינא דדא אתפשט באנפוי מורה על רמז פניו הימניות כולם ונאחז בו: חד דסלקא לחוטמיה לעילא וגומר והנה השורייקין האלו מורים על אותיות קרוב וכבר ידעת כי אותיות ק"ר הם אותיות שבהם נאחזות הקליפות ועתה האיש הזה נתרחק מעדות וישב לו בשקר בחצונים דהיינו רח"ק ר"ק דהיינו החצונים ע"י החטא דהיינו ח' ונעשה רק"ח ועתה הנה תקן החטא ושב ואותיות ק"ר שהיו עמו לרעה הפכם אל הטובה לעשות קרו"ב ולזה אות ק' בימין כדמסיק ואות ח' של רחוק נעשית ו"ב של קרוב ור"ק של רחו"ק הפכם לטובה ונעשה בקרוב ק' על ר' ונתקרבו והיינו שלום שלום לרחוק ולקרוב ופי' לרחוק שנתקרב בתשובה. ואלין בלטין ולא שכיבין מפני שעדיין לא נתישבו בו מפני שתשובתו עתה כחושה ומתחלת אמנם כד מתיישבא וארגיל באורח קשוט יתיישבו אותיות קרוב שכבר נתקן הפגם ונתחזק בתשובה ועבודה ולפי זה יוכל להכיר אם תשובתו קרובה או נתחזק בה בענין שכיבו האותיות או רתותם:

ואע"ג דשורייקי וגומר אלו הם מעשיו בלתי הגונים החקוקים עדיין בפניו אלא שלא נמחקו מפני התרשלותו ואינם בולטים מפני תשובתו:

האי איהו זרעא דדוד וגומר הענין במה שפי' שדוד וזרעו בסוד מ' שהיא בסוד אור חוזר ממטה למעלה ולזה הם בהפך שאר האדם בפרצוף אריה זה כי בזרע דוד מי שחטא ושב כנזכר תחלה יראה בו פני אדם דהיינו שיעורר האהבה ואח"כ מיד בשעה קלה יעבור צורה זו מלב המסתכל ויתדמה בצור' אריה המורה פחד ויתקיים בצורה זו וז"ש ולבתר קיימא בדיוקנא דאריה וזה מפני היותו נאחז בסוד הנחש הכרוך סביבו שהוא מתחזק וקיים בסוד פחדו וח"ו לא שישאר קיים בענין הפחד והאימה מצד הנחש ממש אלא זה גורם לו ועכ"ז אתפרש שאין לו חלק ונחלה עמו ח"ו וז"ש ואתפרש בדיוקן דסטרא אחרא וגו':

ציורא תליתאה אי ההוא בר נש אזיל באורחא דלא מתתקנא היינו שהוא רשע ועומד ברשעו ולא במוחזק ברשע קאמר כי זה אין בו רוח ופניו פני הנחש הטמא אמנם באדם המוחזק בכשרות קאמר וז"א וסטי אורחוי מאורחי דאורייתא שמטה מן הדרך לא שיצא כבר כי זה אין צריך בדיקה.

ורוחא אחורא אתחזי ביה אפשר שהוא עיבור טמא: ודיוקנא אחרא וגומר וכיון שזה מצד החיצוני הוא נראה בפני הדין והגבורה אשר שם שור והוא טהור ויתלבש לפעול דיניו בשור מועד. א' מד' אבות נזיקין:

בשעתא דחמאן ליה וגומר כבר פי' לעיל שאין צורה זו בפנים הגשמיים אלא היינו צורה פתאומית מצטיירת בלב המסתכל החכם והצורה הנראית בפניו מורה על החצוני המתלבש בו:

ג' קורטמי סומקי הענין שהם כמין טפות ואינם ממש טפות אלא עושים עגולות זו בתוך זו כעין נפילת טפה שעושה שפה לפיה סביב צבוע יותר כך הם ג' קרטמי והם זו בתוך זו כזה # ולא שהם טפות אלא ואינון שורייקין סומקי דקיקין הם עושים העגולות האלו וכל א' מורה על סוד דין ונודע שהם ג' בתי דינין בינה גבורה מ' וכבר הסכימו על דינו וכרת שבו וכבר פגם בשליטתם וכדין שקיעין עינוי שפגם סדר הכרובים שהם ת"ת ומ' על נצח והוד:

ורזא דאינון אתוון וגומר כי מה שהיה כת"ר בסוד הרחמים עתה עשו לו כרת שנכרת מהקדש והבדיל בין נפשו לרוח הקדושה שנסתלק' ממנו החצוני הטמא ואין נפשו יונק מהקדש והיינו כר"ת הנפש. ועם היות שיראו בפניו שורייקין אחרנין אלין אתוון בלטין לבר. ואי תב משמאלא וגומר כאשר יורה שהגיע למדריגה זו ושב בתשובה ממנה ונהפך הדין במה שגבר עליו הרחמים והימין בסוד תשובתו לא יזכה להטהר מכל וכל מכיון ששלט בו רוח טמא צריך שיתעכל בו ויטהרנו ולזה אתכפייא ההוא רוח הטמא שפי' ואתתקף רוחא דקדושא וזה כפום מפני זה אם ישוב ולזה אלין שורייקין שכיבו לא נסתלקו מכל וכל אלא הם כפופים ואחרנין בלטין לבר ואלו האחרים לא פי' מה הם ואפשר היותם סוד קרו"ב הנז' דז"ש כמא דאתמר:

זרעא דדוד איהו בהפוכא מפני שמדתו היא סוד אור מהופך לכך במסתכל אתחזי בדיוקנא דאריה בראשונה ולא יחשוב לדונו לזכאי אלא ימתין באיזו פני' הוא מתיישב ולזה יקדים הימין ויכופנו ויסכים עם השמאל. ולבתר אתהדר בדיוקנא דשור וגובר השמאל ומצד שם מתעורר הר"ע שהוא החצוני הגורם כל פגם שבעולם ולכך תרין שורייקין אוכמין באנפוי והם מורים על שחרות הלבנה ופגמותה בסוד הר"ע היונק ממנה ולכן הם מימין ושמאל שהסכימו שניהם לרעתו ע' ימין שמאל גבורה ר' ונעשה רע הפך טוב:

ציורא רביעאה וגומר הענין שהמתגלגל ובא על תיקון ענין הבנים וכיוצא הוא יורד למטה אל עולם הנקב' ונעקר מעולם הזכר סוד אותיות יה"ו סוד פני אריה שור אדם שהם ג' פרצופי הרוח כנזכר ויורד אל פני נשר דהיינו המ' ופרחו ממנו האותיו' כדמסיק כי האותיות מצויירות ברוח מצד הזכר כנזכר לעיל וז"ש דקיימא תדיר לאתתקנא על רזא דמלקדמין כלומר בא על תיקון נפשו שנתקלקלה בימים קדמונים והוא שוקד על תיקונ' ואינה פוגמת יותר שאם תפגום יותר יהיה ציורו וצורתו על פן אחר בסימנים אחרים אמנם כוונתו עתה לבאר צורתו המגולגל דקיימא תדיר לאתתקנא ואינו מוסיף פגם אלא זהיר בתקונו ולזה כשמסתכלין בו מה שיראה ויתעורר בדמיונם הוא דיוקנא דנשר:

ההוא רוחא דיליה איהו רוחא חלשא מפני שהוא בסוד הנקבה שסודה חלש' ורפ' שסר כחו כנזכר וכן לא אחזי באנפין אתוון דבלטין לבר מפני שאין אותיות ברוח אלא מעול' הזכר והא אתאבידו מיניה כאשר ירד למטה לנקבה כנזכר:

ורזא דילי' במה יוכר כיון שאינו ניכר באותיות עינוי לא נהרין מפני שהוא מעול' המיעוט ושני הכרובים חשוכים אפי' כד איהו בחדוה שאז מעורר הבינ' בשאר בני אדם שהם עלמא דדכורא ואזי עינים מאירים בשמחה זה אינו נכלל בבינה שהיא עלמא דדכורא ובכלל דכורא אתכלילת. אלא הוא עלמא דנוקבא ונהירו וחדוה דבינה אתרחק מיניה וכן דרך בני אדם להאיר מצד היותם מסתערים שער רישייהו ודקנייהו וזה חשך מן הטעם שפי' וז"ש בגין דרוחין לא נהיר ליה באתוון מפני שאותיות פרחו כנזכר ולכך המסתכל לא ישיג בו אותיות והיינו ושבח אני את המתים שהם הנשמות שכבר מתו ונחו מגלגולם מן החיים אשר הם חיים עדנ"ה נקבה שירדו אל הנקבה והם חיים בגלגולם:

זרעא דדוד וגומר אינו רוצה לגלות מה עניינו מפני שיש לאלו המגולגלים שבזרעו דרך אחרת וטעם אחר וזהו סוד ה' ליראיו:

ברוחא דבר נש אצטיירו אתוון וגומר ואיהו בליט לון לבר במעשיו יש בולט עדות ויש בולט קרו"ב ויש בולט כר"ת או רע וזה מכלל כ"ב אותיות המצויירות ברוח:

רוחא קיימא ברזא דז"ה ספ"ר דהיינו ז"ה יסוד ספ"ר מ' דהיינו סוד כל מה שפי' לעיל אותיות ז"ר הפ"ץ ואל הם לשאר שרטוטי' ושאר פרצופים אמנם אנפין הם בסוד הנזכר שהם נדוני' כפום שולטנו דרוחא כגון קרוב או עדות או מאינון שהרע שולט כגון כר"ת. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון זרעא דדוד איהו בהפוכא אתחזי בדיוקנא דאריה וגומר וכן בפ' ויקהל רי"ז ב'. חיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. עכ"ל: בר חיזו דאנפין דאתוון בגוונא אחרא וגומר עכ"ל: