אור החמה על ספר הזהר ב:קמז

שערוי שעיעין רברבין וסגיאין וזה מורה טובה שהשער החלק מורה על רפיון הקושי והוא שער מצד ימין וכן אנפוי אנפין אריכין הם סוד אריך אנפין נראה שהוא אחוז קצת בצד הרחמים וזה הוא סבה לזמנין אתחרט מכל מה דעבד מצד השער והפנים הנאחזים בימין. ותב לקלקולי' מפני שגובר צד העינים והשפתים: וכן אודנוי זעירין וגומר הם מדה טובה לענין הפקחות שאזניו מורות על התעוררותו בתורה שמי שאזניו גדולות שוכבות מורה על היותו חמור שעסקיו רעי'.

זרעא דדוד מפני שהם כולא מצד המלכות והמדה גורמת להם ולכך כל סימנין אלין לטב.

בר שפוון רברבין שזה מור' על שילוחם בלשון הרע בכל הפרצופין. בר אי צדיק גמור להכניע המדות יותר מדאי:

עיינין ירוקין היינו מצד הבינה שהוא קו ירוק כנודע ומינה אתערין דינין ולכך זעיר מגוון סומק אזיל בינייהו ונודע שהבינה נפתחת בחג"ת ולכך במצחו דהיינו בינה תרין רשומין מסטרא דא לסטרא דא על תיקון חסד ות"ת וחד לעילא זעירא המורה על הגבור' הגוברת בו מצד הבינה וחד לתתא מורה על המלכות והיא זעיר' מצד הדין. מהרמ"ק זלה"ה:

מתניתין בני עלמא וגומר להיות סגולת החכמ' הזאת ובפרט הדרוש הזה להזהיר האדם מתענוגי העה"ז לכך קרא אותם בני עלמא כלומר מתגדלים בענייני העולם הנזרו לכם. ואמר מאריהון דסכלתנו כי בעלי השכל יביטו הדרוש הזה ויבינו אותו ושאר בני אדם לא יראו דבר: פקיחי עיינין עיני השכל שהורגלו בנסתרות והיינו פקיחי עיינן שנפקחו עיני שכלם מכבר בראשי פרקי החכמה ובזולת זה צריך שתהיה סוד העבודה והאמונה קשורה בלבם כי ע"י היראה והעבודה יש להם תוספת נשמה העוזרת להשכיל הסודות וז"א מאריהון דהימנותא די רוח גנוזה בהו דהיינו הנפש היתירה ללומדי תורה המשכלת אותם:

מאן מלכון דסליק ונחית ירצה שנכנס בשלום ויצא בשלום.

בשעתא וגומר ירצה כי כל נמצא אינו נמצא אלא מכח הא"ס השופע אורו במדות מדה אחר מדה ולזה תחלה תעלה התעוררות המלכות הנק' שעה מדה אחר מדה עד הכתר שבכתר וז"ש דרישא חוורא מפני שעל הכתר נא' ועתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חוור וז"א ברעותא דרישא חוורא:

בטש וגומר מלת בטש יאמר על סוד ההשפעה העליון לתחתון ויתייחס ההשפעה בשם בטישה כמי שמכה בו ומכריחו על הפעולה כי לא יוכל התחתון לקבל רבוי אור העליון וז"א בטש גו בוצינא חדא שהיא החכמה וענין גו ירצה שאותו השפע יושפע מהעליונ' אל תוכיות התחתונ'. בסוד דא נשמתא לדא. ובכח מה שהשפיע הכתר בחכמה נמשך האור מהחכמה אל הבינה וז"ש ובטש בוצינא בפטישא שהיא הבינ' והטעם כי מהכתר אין רבוי נצוצות אל חכמה וכן מחכמה אל הבינ' אמנם בינה היא פטישא המתפוצצת לז' נצוצות. ואפשר כי הפטיש הזה הוא סוד הדעת הבוטש בסוד הזווג ולכן אפיק נשמתין בסוד הבינה המוציאה הנשמות:

אוף הכי בטש הפטיש הזה בסוד כח עליון ג"ו מפני שהדעת נכנס אל תוך הבינה הנק' טורא חדא דהיינו סלע המתפוצץ בפטיש והיא הצור לשון חוזק הדין בהתפשט אצילותא אל מציאות הדין בסוד הגבורה. ומהבינה מתאצלות המדו' אלא שהם דקות שם ולכך מייחסם בשם שלהוב' חדא מרקמא בכמה גוונין שהם ו' קצוות בסוד כללותם וההוא שלהובא סלקא ונחתא שלא היתה הוייתו עומדת על מציאות קיים ולזה הוצרך עוד כח משורשו להעמיד הוייתו במצב קיים וראוי וז"ש עד דהוה ההוא פטישא סוד הדעת נתן בו כח וז"ש ותב ואתיישב בדוכתיה ועמדה הוייתו על המציאות הצריך לענין פעולת רוח החיים באדם והיינו סוד הרוח כסא ומשכן לנשמה כנודע:

וההוא רוחא אתתחם וגומר הנה המדות בהיותם בסוד אצילות הם בב"ת ולזה רוחא דא הנז' אין לו גבול ולז"א כי גבולו בצמצומו בגוף האדם אינו מצד הבורא אלא מצד עצמו וז"ש וההוא רוחא מעצמו אחר שנבדל מהממציא מצד עצמו אתתחם ונגבל. ומפני שהוא מסוד הדעת כנזכר נוטל כחות המדות למט' ולזה מצד הגוונים הרוחניים שבו בסוד הדעת נטיל גוון א' מהת"ת דהיינו שמשא נחית לתתא דהיינו המ' סטא לימינא וכן סטא לשמאלא וגומר כי עם היות שאמרנו לעיל ענין הגוונים והם הפעולות הדקות שיתייחסו בשם גוונים אמנם הפעולות הקרובות אל היסוד הם עבות וגסות קרוב אל פעולת החיות לז"א גוון מהפעולה ביסוד הגשמי בפומא דחד אריה דהיינו פעולת הגסות מים אש רוח וגומר מצד החיות וז"א בפומא דארי' בפומא דשור ר"ל בפומא כי נגזר כחו בפה החיות הגוזרת ברצון הגבורה וזהו פה החיות הנותרת וכן הרוח יש בו כח ג"כ כנזכר: