אור החמה על ספר הזהר ב:קלח

טפסי רקיקין הם התחתונים אחרוני' שאין אותו האור מגיע אליהם שהם שלוחי שלוחין ולכך הם חצופים מאד וטמאים ביותר שאינ' משתעבדי' אל הקדש כלל. מרע"ה היה בקדש בין שאר נביאים כמו שהי' בלעם בין שאר הקוסמים וזה כמו שבלעם היה יודע דעת עליון שהוא אור המתלבש בקליפות מה שלא היו משיגים שאר הקוסמים ולא היו מרגישים בה אלא היו פועלים ומשיגים בג' קליפות לבד כך היתה ממש סוד נבואת מרע"ה בקדוש' בין שאר נביאים כי הם היו משיגים בג' גווני עינא שהם אודם ולובן וירוק בשכינ' אמנם הדעת המשתמש פנימ' אל הספירות לא היו משיגים ולא יודעים בו ומרע"ה היה מסתכל בסודו ומשיג הנבוא' בו והיינו בפתיחו דעיינין ואסתכל במה דלא אתייהיב רשו וגומר. וכמה דבלעם הוה חמי וגומר אוף הכי משה וגומר ירצה לתת טעם איך השיג מרע"ה מה שהתנבא בלעם ואיך אמר' משם בלעם ואמר כי הסב' לזה מפני שכמו שבלעם היה צופה אותה השגה מהאור הפנימי כך היה מסתכל מרע"ה החשך והיאך הנבוא' והאור עובר ומתפשט מן הקדש אל החוץ ומפעיל שם נבואת בלעם והיה אומ' מרע"ה עתה נמשך לבלעם אל החוץ כך וכך וזה לצורך שעה דוקא בעת צפיית בלעם שהרי מעין שנפתח לבלעם אותו השכיל לפי שעה כך נפתח למרע"ה לפי שעה כדי שישיג צדקות ה' ונבוא' בלעם וז"ש כמה דבלעם לא הוה מסתכל וגומר:

הסנה ודאי היה בגו ההוא קדושה וגו' היינו שרא' השרשת החיצונים בתוך מדרגות הקדוש' וז"ש בלבת אש ומתוך אותו לבת אש היה הסנ' דהיינו השרשת החצונים בתוך הקדוש' ולזה נמצא דכלא אתרבק דא בדא החצוני מושרש בפנימי והפנימי משתמש ע"י החצון כי הם צורך גבוה ולזה לית טהור אלא מגו טמא שמתוך ההנהג' הטמא' אדבקו בני אדם בקדוש' העליונ' נמצא שיהיה הטהור מתלבש בטמא והיינו יתן וימשיך אל התחתונים טהור מטמא שהם הדינים שבני אדם משועבדים אליה' מאז חטא אדם הא' להוכיח בני אדם ואלו הם לבושים שא"א מבלעדם עד תיקון חטא אדם הא' כדמפרש ואזיל. ועכ"ז לא הית' נבואת מרע"ה מתלבשת בזו אלא מפני שהוא נתפשט מהחומר כדכתיב של נעלך מעל רגליך אלא בתחלה ראה כך עד שנתפשט וראה שלא מתוך הסנ' ועכ"ז השרשת הסנה שוה אל הכל:

א"ר חייא בניה ולא בניו בתמיה אלא בגין וגומר ירצה לא קראם בניו אלא בניה שהיא הדריכה אותם בעבוד' עד עתה א"כ התור' שהיא הנהג' רוחנית לא קראם בניו שהוא עדיין לא הרגיל' בתור' אלא בניה כמו שהתלמידי' שנקראו בנים וז"ש בגין וגומר:

א"ר יוסי וגומר לא שייך לפרש שזה דרך הכשוף ואפשר שנאמר עד ההולד' עיקר הבנים מהאם והחותם מהאב והבנות בהפך וז"א מלה דקשוט וגומר: ועוד אפשר מלה דקשוט המפורסם א. לכל ישראל שהיו כרוכים אחר אמם עד שהכירם מרע"ה לכל:

ר' אלעזר וגומר מזדווג באתר אחרא בעלה דמטרוניתא ומוליד רוחניים וקשה שהרי משרע"ה תדיר איהו בעלה דמטרוניתא לז"א מ"ט בגין וגומר וא"ת והרי קרא לצפור' אשת משה ואדרבה יש להקפיד יותר וי"ל דהא כתיב אחר שלוחיה אמנם הבנים לא שייך בהו שלוחים:

ויבא יתרו וגומר וסיומא לאו הכי שהרי זווג השכינ' אינו תלוי אם יהיה בנבוא' או לאו לעולם מזדווג. כולא איהו כללא חדא אינו השנות הענין פעם שנית אלא עדיין בכלל ראשון הוא ואמר שיבאו עוד למש' יתרו ובניו של יתרו ואשתו של יתרו ועם שנאמר ולכהן מדין שבע בנות ולא בנים לבתר דאתא משה הוה ליה. ואו' ויאמר אל משה אני וגומר לא יקשה דיתרו אמר למש' אני חותנך ועמו יהיה מי שיהיה ומה שהי' צורך למש' אמר ועכ"ז לא אמר בניך מן הטעם שפי' גם לא יקשה באו' וישלח משה לחותנו אחר שהביא הכל להיכן הלך לז"א שהכל הביא יחד ואח"כ הוא לבדו חזר למות בעירו ובניו הניח שם להתלמד תור' והיינו דכתיב ובני קני חותן משה וגומר. ולכתתא רגלייהו דהיינו לכו הליכה רבה מרחוק. גם ירצה שיהי' חביב' להם שלא ירצו ללכת אלא ברגלם עוד ידקדק שיכניעו וישברו רגלם שהיא אמונתם הקודמת ומקום אחיזתם. אל הר ה' דא אברהם ירצה השכינ' מבחינת אבר' נקראת הר דהיינו מקום אחיזת הגרים פתח שפתח לכך הם קוראים בשם שקראו אברהם שנדבק באמונ' האמיתית עם היות שאינה ירושת אבות ולזה אברהם קראו הר מה הר הפקר כך השכינ' אינ' צריכ' ירושת אבות לדקדק בה אלא היא הפקר לכל הרוצה להתגייר והיינו הר המ' הר אל הת"ת ואל בית מ' מצד הת"ת שהוא יעקב והכל במ' וירצ' להכלל במד' זו שהיא לישראל מצד אברהם בתחלה ואח"כ נהיה להם מצד יעקב והכל ענין א'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר יוסי אע"ג דבנוי דמש' הוו מלה דקשוט בניה ודאי פי' ע"ד אני עבדך בן אמתך כי לטעם זה כותבין בקמיעין שם אמו כי הכל יודעין שהיא אמו בבירור משא"כ באביו כנזכר פ' שמות דף י"ז ב'. או ירצ' כי הבן בא מצד האם שנאמר אשה כי תזריע וגומר אבל פי' ראשון הוא האמיתי. א"ר אלעזר וגומר כי יש להקשות בדבריו כי אם לא קרא אותם בניו רק בני' מפני שאחר שנזדווג באשה אחרת היא השכינ' גנאי הדבר להזכיר שיש לו בנים תולדות של משה א"כ מכ"ש שיותר גנאי לכנות שם אשתו עליו כמ"ש ואשתך וכן ואשתו והל"ל ובתי או ובתו כי אין גנאי שייך בתולדות רק מפני האש' וא"כ יותר גנאי זה באשה. ונלע"ד כי נודע כי השרוי בלא אשה אין שכינ' שורה עליו ולכן אחר מתן תורה אעפ"י שפירש משה מאשתו עכ"ז לא גירשה עם היות שהיה עובר בעינויה אמנם היה הכרח להיות נשוי כדי שתשרה עליו שכינה אבל התולדות היה גנאי לקוראם בניו והראיה כי נמנע משה מן פריה ורביה ולא נמנע מהיות שם אשתו עליו ולא גירשה. וכל זה מסכים להרמ"ק ולזה לא כתבתיו. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' [בזהר שלפנינו לא כ' תי' בהו] תפסי בהו כמו טופס בט' ופי' צורות כמ"ש לעיל בסמוך והם השדין שאין בהם שום ניצוץ של קדושה כלל. אוף הכי משה וגומ' ולאו בכל זמנא כמה דבלעם וגומר יראה שכונתו אגב ארחי' להקיש נבואת בלעם בסטרא אחרא לנבואת משה רע"ה בקדושה כדי לפרש פסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ממש כמשה בבחי' הגם שלא הזכיר הפסוק הזה ממילא משמע:

מתוך הסנה הסנה ודאי הוה בגו ההוא קדושה משמע שפסקה לקרא בסכינא חריפא וירא מלאך ד' אליו בלבת אש ובתוך הלבת אש הי' הסנה בתוכו דהיינו הקליפה שהיא כולה קוצים (בסנה) [כסנה] ורמז שהקליפה היתה נכללת בתוך הקדושה ולכך ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהי"ם מוכללת הקליפה בתוכה כי זלזול כבוד יהי' לה אם יסתכל בה בעת ההיא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון אל הר ה' דא אברה' וגו' ע' בפרד' שער ערכי הכינוי':