אור החמה על ספר הזהר ב:קלו

ר"א אמר יר' הרי כמה יהיו מבזים כיתרו בתחל' ולבסוף נמשך ממנו כמה טובה א"כ אל תהי בז שהרי מרע"ה לא לחנם הוליכו הקב"ה ליטול צפורה אלא כדי להמשיך יתרו להתקדש שמו.

כולא איהו קשוט שאין כח לשום נמצא לברוא שום בריה אלא מכח העליון סוד אמ"ת ולכן יש שר וכח וצורה לכל הנבראים אפי' הגרועים המזיקים למעל' בקדוש' העליונ' מושרש באצילות והמבז' בהם נוגע בכבוד עליון והיינו עובדא דקשוט איהו וצריך העולם בו מפני שהוא אבר מאבריו ואבר במרכב' העליונ' והיודע סוד הנבראי' כולם יודע צורכו למעלה ולמטה.

א"ר אלעזר שביק ליה וגומר וא"ת והרי התירו להורגו אפי' בשבת י"ל דהיינו דוקא בבית או בישוב ור' חזקיה בשדה היה ששם גבול משכנם וכאשר נכנסים לישוב לישך ע"י לחש ואם האדם יהרגם גם הוא לחש מלמעל' להציל את עצמו או את חבירו אמנם ההולכים בשדה לתומם אין לאדם כזה לנהוג קלנא:

פתח ואמר וירא אלהים וגומר דא אלהים חיים בינ' שמשם הם מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמ' עשית בבית והיינו סוד ההשפע' עליהם.

דאסתכל לאנהרא והיינו בשורשם המושרש למעל' כדפי' עד שמגיע אל השר ומשם אל הבריא' הגשמית ממש:

כל בכללא חדא עילא ותתא ירצה כל יחד להורות על סוד הכללות אל המציאיות כולם בשורשם העליון מיוחדים באחדות עליון כנאות אל השורש העליון ואח"כ נקשר עליון בתחתון והיינו עילא ותתא ובמציאות התחתון ג"כ הכל נכלל יחד מחמת קשרם למעל' והיינו עילא ותתא.

דא סטרא דימינא שישתרשו הנמצאים בחסד בקדוש' שאין לך שום נברא קטן וגדול שאינו מושרש שם ויצאו וישתרשו למט' בשמאל קצתם והיינו הטמאים האסורים והיינו מאד דא סטרא דשמאלא דהיינו סוד בחינתם בימין ושמאל מטטרו"ן וסמא"ל דא מלאך החיים דא מלאך המות וכולא רזא חדא שיתמצאו שני צורות אלו זו דומה לזו מלאך החיים מטטרו"ן ומלאך המות סמא"ל ולכך אותם הצורות שהם אסורים שהם בחיים ונחתמו בטומא' ולזה יהיו להם ב' ב' מציאיות ולזה יתבאר הכתוב וירא אלהי' השפע' הבינ' ויתבאר בשורש התחתון אלהים מדת המ' שהיא משפעת בעץ הדעת טוב ורע דהיינו עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל דהיינו עילאי אצילות תתאי בנפרדים:

ד"א שלא נצטרך להשפיע לחצונים לומר אלהים למט' אלא ממש הבינ' משפעת אלו ואלו בקדוש' בשורש העליון ויתפשטו המאורות והשרשים מן האצילות אל הבריא' והבינ' משפעת שתי בחי' אנהיר מצד ימין האור ואדליק מצד שמאל האש כל אינון בוצינין הספירות העליונות ותתאין כל השרשים שהם שם גם בצאתם יורדים משם אל מציאותם אפי' אל הרע אמנם שם הכל טוב ומתמן נפקין כל א' וא' להשפיע אל בחינתו ולא נצטרך לפרש הפסוק אלהים במ' לתת השרש' לתחתונים.

ות"ח דלקמן קשור זה בזה ממש והעתיקו כאן התוספתא מפני שעסק' בהשראת הספירות ומציאות השתלשלותם עד למט' והיאך הם מושגחים מן הבינ' ממש כדמפרש ואזיל ואפשר שר' אבא הביאה בכלל דבריו ראיה לדבריו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ר' אבא אמר וגומר ירצ' דמכאן נלמוד שאין לאדם לזלזל בדברים הנראים שאינם צורך העולם ובפרט בסטרא אחרא כי כל העולם יחשבו היותו נברא בלתי ראוי ואדרבא מוטב היה שלא תברא מסטרא אחרא וא"ר אבא כשנדקדק במעשיו ית' נבין איך הכל צריך בעולם כי הלא ק"ו הדברי' ומה אם במילי דעלמא שהם הבריות שנראין אינם צריכים לעולם ובפרט הנחש שלא די שנרא' שאינו צורך הבריא' כי אדרבא הוא הדין נותן שלא יברא כי הוא מזיק וממית ועכ"ז כל פעולותיו ית' אמיתיות ואינן לשוא ולתוהו ח"ו כי אם לאמיתות ההכרח ורא' מעש' דר"א ור' חזקיה כי הקפיד אפי' על הנחש המזיק והממית ואמר כי לפעמים אפילו בנחשים ימצא תועלת כי ממית הרשעים והחייבים בדינם אחר שילחשו עליו מלמעל' ולא די זה כי אם לפעמים יציל האדם כי ימית את איזה מזיק אחר הבא כנגדו להזיקו וממיתו כאשר מצאנו בזוהר פ' אמור דף ק"ז ע"א דקם ההוא נחש והמית את האפע' וכיוצא בזה הרב' וא"כ ק"ו ומה אם הנחש שהדעת נותן שלא יברא הוא צורך העולם ומכ"ש לדברים העליוני' ולשאר הנבראים שאין לזלזל בהם כי כלם צורך העולם וז"א במילוי ובעובדוי דקב"ה וגומר כלומר דברים עליונים שאינם מכלל העולם השפל עאכ"ו. אך אין הכוונה ח"ו לומר במילוי דעלמא שאינן דקב"ה וכ"ש במילי דקב"ה כי הלא הכל מעשה ידיו ית' רק בדברי העולם השפל כך וכ"ש במילוי דקב"ה העליונים המתייחסים אליו לבדו ולא לצורך העוה"ז. ועתה פי' דבריו במה שפתח ואמר וירא אלהים וגומר והענין בל יאמר האדם לאיזה תועלת נברא הסטרא אחרא כי קושיא זו נפלה בין הגדולים וביאר ואמר כי הנה אלהים חיים שהיא הבינה הפועלת כל הפעולות מעשה בראשית כנודע מל"ב אלהים שבמעשה בראשית שהיא העושה והוית ההכמה הוא האומר כנודע יהי אור ויהי אור שהם אומר ועושה. ואמר כי אחרי שברא כל מעשה בראשית אז הביט אליהם וראה אותם בעין השגחי להאיר להם וזהו כוונת וירא אלהים. ודייק ואמר את כל מה שלא נאמר כן בשאר המקומות והענין הוא לרמוז עיקר ושורש גדול באמונתינו כי גם כי נמצא ימין ושמאל והם טהרה וטומאה וגם בטהרה עצמה יש ימין ושמאל דקדושה ואמר שאל יפקפק דעתך בזה כי הכל טוב מאד וזהו ענין או' את כל ר"ל בכללא חדא עילא ותתא וביאר דבריו מה הם עילא ותתא ואמר כי לעילא יש ימין ושמאל והם בקדושה וז"א טוב דא סטרא דימינא מאד דא סטרא דשמאלא שהוא סוד הדין הקדוש ונק' מאד כי האדם מפחד הדין ישוב בתשובה נמצא שמועיל יותר מאד מן הרחמים הנק' טוב וכל זה הוא לעילא ושניהם כא' טובים ואמר כי אפי' בחוץ גם הם צריכים וטובים הם. וז"א טוב דא מלאך חיים וגו' ודייק מה שקראו עתה בשם מלאך והענין בסוד עץ הדעת טוב ורע כנזכר בפ' משפטים דף קט"ו ע"א שהוא סוד מטטרון סמא"ל כי זה נקר' מלאך חיים וזה נק' מלאך המות והנה אפי' כאן הנק' תתאה גם הם שניהם צריכים תועלת גדול ולכלול כל ד' חלוקות אלו שהם ב' לעילא וב' לתתא אמר הפסוק את כל כי כולן הם טובים. והנה זה הסוד נגלה ליודע רזי חכמה אשר ידייק כי למעלה לא נאמר את כל והענין כי שאר מעשה בראשית כולם הם למעלה למעלה באדם העליון וא"כ שם אלהים שיבא שם הוא בבינה אמנם שם אלהים זה האחרון הוא סוד השכינה הנק' אלהים ג"כ כנזכר פרשת בראשית דף ל"א ע"א ולז"א כאן את כל לכלול אפי' הקליפות כי ומלכותו בכל משלה הרי עולה מזה כי למדנו מיתרו דאין לאדם להרהר במעשיו ית' כי כולן לצורך היו כי מי לנו כומר גדול לע"ז כיתרו ומהנראה שהיה ראוי שיהיה חסר הבריאה ומצינו כי על ידו נתפרסם ונקדש שמו ית' א"כ האל ית' יודע דרכי מחשבותיו ולו נתכנו עלילות כי אדרבה יותר מתקדש שמו ע"י הרשעים או הגוים השבים בתשובה או מתגיירים יותר מע"י הצדיקים כנזכר דף קפ"ח ע"ב ודף ס"ט ריש ע"א הרי כי סטרא דשמאלא הם טוב מאד ויותר גדול מהטוב עצמו. ולהיות כי שם זה של אלהים הנזכר בפסוק זה גם הוא מכלל הל"ב אלהים שכולן הם בבינה ולכך ביאר כי אפשר כי גם אלהים זה יהי' בבינה והוא כי להיות שכל השפע והנהרת הבוצינין הם מהבינה עד קצה האחרון א"כ גם בו יצדק מלת כל כי כולם נמשכין מאתו וממנו מקבלין הארה להאיר באחרים עכ"ל:

גליון א"ל ר' אלעזר שביק ליה וגומר זה הפך מדברי קנה מס' בראשית שכל הורג נחש למטה הורג דוגמתו למעלה ובכך כל הקודם להורגו זכה. מאד דא סטרא דשמאלא וגומר משפטים צ"ת א' ותרומה קס"ג א'. ועבר ליה לגרמיה לאטמרא וגומר בראשית כ"ט א': ואתגניז ההוא רשימו פי' הגילוי סבת ההעלם א"נ פי' נגנזה החכמה בתוך חדר הבינה. אינון חמש לגו בסוד גוף וברית חשבינן חד. האי היכלא איהו פקיחא וגומר נשא ק"ל א'. יען כי מתגלה אריך בבינה וזעיר במלכות פ' ויצא קנ"ח. עכל"ה:

תוספתא קרא הכתר טמירו דטמירין מפני שהוא מפליג בהעלם החכמה כדלקמן אמר שגרם לה העלם סבתה שהוא הכתר נעלם הכולל הנעלמות ור"ל ע"י טמירו דטמירין אתרשים רשימו חד היא החכמה ואו' אתרשים לשון תחלת הרשימו שמצטייר מן העין. דלא אתחזי מצד גודל אור' לחוזי האור מנועם גודל אורה. ולא אתגליא מנע עצמה להפליג על רוב ההעלם ההוא רשימו רשים מצד עצמו שמתמצאת והולכת ובחינותיה מתפשטות ועכ"ז לא רשים שישכיל ויתרא' מרוב העלם. מארי דסכלתנו מצד השכל שחכם בחכמתו ישיג בוריין של דברים. ופקחין דעיינין היינו בעלי הנבוא' לא יכלין למיקם ביה מרוב העלם שהחכמ' נעלמת משום השג' מאלו. ואעפ"י שאינה מושגת מציאותה מחוייבת דאיהו קיומא דכולא וכולם נמצאים ממנה כאו' כלם בחכמה עשית.

ההוא רשימו איהו זעיר וממנו גילוי דלא אתחזיא ולא אתגליא מצד דבקות' בא"ס שמחוייב מציאותו ופועל ע"י הרצון וז"ש קיימא ברעותא והיא אמצעית לשאוב שפע וכח מהרצון א"ס לקיום כל הנמצאות מבינה ולמטה וז"ש לקיימא כולא.

לנטלא מה דנטלא וגומר יר' שהחכמ' נוטלת מה שנוטלת שאין אנו יודעים לשפע הדק הזה לא שם ולא כינוי לתארו כי הוא נעלם ודק בהעלם הא"ס וז"ש ממה דלית ביה רשימו ירצה אין אנו יכולין לתארו כתארי החכמה שהיא רשימו כי הא"ס לית ביה רשימו גם רחוק מתארי הכתר שאנו מתארים אותו ברצון אבל הא"ס אינו רצון וז"ש ולא רעותא וזה מצד העלמו וז"ש דלא אתחזי ואין בו השגה.

ההוא רשימו אהדר לפרש השתלשלות הבינ' מהחכמה ואמר ההוא רשימו דהיינו חכמ' בעא לחפיא גרמיה להסתיר עצמות החכמ' לא אורו ושפעו אדרב' הבינה סבה שנמשך לגילוי אורה.

חד היכלא גומר הנה החכמה היא רשימו שבו תחלת ישובו ובבינה היכל שהוא מורה ריבוי הגילוי וריבוי הבחינות עד שיש בהיכל שערים וחדרים וכמה פרטים שבהיכל.

ההוא היכל' אפיק רצו בזה שנמצאת הבינה בתוך עצם החכמה ומתוכיותה הוציא בענין שהיא משורשת בפנימיות החכמה וז"א מגרמיה מעצמותו ותוכיותו. ומה שנתחדש כי אחר אצילותו הוא התפשטותו וגילויו וז"ש ומתח ליה במתיחו רב מצד החכמה וסגיא מצד הבינה לכל סטרין בשש קצוות אוקיר ליה מצד ל"ב נתיבות חכמה שעולים כבו"ד והם לבושי יקר שהם ל"ב אלהים עובדא דבראשית והם לבושי יקר מצד החכמה והכבוד הנז':

פתח ליה חמשין תרעין הם נ' שערי בינה שהם בה מצד עצמה מכח החכמה שכן ה' פ' י' עולה חמשים והיינו י' ה'. לגו בגו ירצה שהחכמה נכנסת בבינה לא בבחינת ו' קצוות שבה שאלו אינם בו וגם לא בבינה שזו היא גו תוך לבר אלא נכנס בה בתוך התוך דהיינו חכמה וכתר שבבינה שנקראת תוך התוך ודאי ולזה אמר אתטמר ואתגניז העלם על העלם וביאר כי זה ההעלם סבת ההגלות וז"ש כיון דאתגניז ביה ועאל בגויה שהחכמה שם יהו"ה מתייחד בשם אהי"ה משולבים והיינו ועאל בגויה בסוד הייחוד אתמליא נהורא שההעלם סבת ההתגלות מההוא נהירו הורה כי תחלה הוא עצם א' ואח"כ ממנו יתפשט ל"ב נתיבות חכמה שהם ל"ב שמות יהו"ה מתלבשים בל"ב שמות אלהים. והמאורות יתחלקו לניצוצות ולכן יצאו דרך השערים נצוצי אורות החכמה אל הספי' למטה ולז"א ונהרין כולא מהשערים ולמטה ולכן נקראו שערים שהוא להוציא האורות האלו:

ההוא היכלא אתחפיא וגומר היינו כי כמו שהבינה מכסה לחכמה כן מכסה הבינה שש קצוות הנקראות יריעות והנה הבינה אינו כהעלם החכמה שהיא בהעלם היכל בעל כותלים אמנם הבינה בהעלם יריעות והאורות מתנוצצו' ונראות מבין היריעות

ההוא היכלא מיניה אשגח וגומר דהיינו בינה אשגח וידע הנמצאים ע"י היותו מסתכל בהם בחינת אחדות' בשורשם העליון וזהו מיניה אשגח וגומר ובידיעתו עצמו ידע אות' והוא וידיעתו אחדות א' ולא אחרי השתלשלות וריבוי הנמצאות וזהו סברת החוקרים שא"כ תהיה הידיעה נפרדת ומתרבה כפי ריבוי הנמצאים וז"ש מיניה אשגח וחמי לכולא.

האי היכלא איהו פקיחא וגומר שאין סילוק ההשגחה אלא מצד הדין אמנם הבינ' ודאי היא רחמי והיא הבינה בחינת העין המשגחת ובחינת החכמ' היא בחינת אור העין המאיר בתוכה וז"ש ואיהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא מגו נהירו דההוא רשימו:

ההוא סכלתנו חכמתא טמירתא רעו דרעוין וגומר הכל בסוד החכמה הקדומה מוחא דעתיקא דעתיקין הנעלם ומסתתר הסתר על הסתר דהיינו טמיר וגניז ולא אתגליא בחכמה שנבקעת לחוץ בל"ב נתיבות. ומציאות הדקות הזה קיימא והוא מחוייב המציאות להמצא הנמצאים. ולא קיימא שאינו נגלה כלל. ועכ"ז אינו מקור הנמצאים שעדיין יש א"ס עליו שממנו נשפע וחי וז"ש בריך הוא מטמיר וגומר. הרמ"ק זלה"ה

ת"ח יתרו וגומר לראי' שהרי אם לא היה שורש כל נמצא בחוץ פנימה איך יתעלה הפנימי מתוך החיצון ויתייקר שמו של קב"ה מצד יתרו בהכנסו פנימ' אלא ע"י היות סוד אותה הבחינה המשורשת פנימה ויוצאה לחוץ ובהכנסה פנימה אל תוך שורשה יתן הוד וכבוד אל הקדוש' מתוך החיצון אל הפנימי ונודע שסוד הדינים כולם מתפשטין עד שהם משורשים מן הקדש אל החוץ שהם הם סדר נזיקין ומזיקין הם בחוץ א"כ יבא יתרו מן החוץ ויודה אל שם אלהים בעל הדין כאומרו כי המשפט לאלהי' הוא ויסדר הדיינים כאומרו ויהי אלהים עמך יודה שכל הדין הנעשה בחוץ יוצא מלמעלה ולא בידם כחם אלא שהם משורשים בקדש ושם נאחזים יש' ולא האומות שהם אחוזים בחוץ בלי שורש פנימי והיינו כהבל ורוח. ועל הדרך שפי' בבריות הוא ממש בדעו' לא ינהיג בר נש וגומר. שהרי יתרו הדיוט היה ודבריו הגיעו עד רום השמים בסוד ובמעשה ואפי' משה מבחר האדם כתיב וישמע וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

והרה"ו זלה"ה כתב משם הרי"א זלה"ה. ת"ח יתרו הוא דיהב עיטא וגומר יתרו הוא קין ומשה הוא הבל והוא קם עליו והרגו על עסקי תאומה יתרה שנולדה עמו עתה בא לתקן ונתן לו בתו לאשה והוא כפר ואמר לית דין ולית דיין עתה בא לתקן וניתנה פ' דיינין על ידו וז"ש על תיקונא דדיינין והכי אצטריך והודה בפיו ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ולפינך נקרא שמו יתרו ר"ל יתר ו' כלו' שה' ית' נתן לו ו' יתרה ומהו הו' וישם ה' לקין אות ו' שהיא רומזת לעץ החיים עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא אמר וגומר ולאנהגא בי' קלנא וגומר כל זה הצעה למסקנא דמלתא דקא מסיק ת"ח יתרו הוא דקא יהיב עיטא למשה. וגומר ומשה שמע לקול חותנו ולא עבד בי' קלנא וגומר.

א"ל ר' אלעזר שביק לי' לא תקטיליני'. היינו דוקא בשדה שהוא מקומו לא ישלח בו יד אמנם כשנראה בבית שאין זה מקומו לא פליגי אדאבוי ר"ש שאמר טוב שבנחשי' רצוץ מוחו כך תירץ מורי זללה"ה ונכון היא: ולזמנין כמה דעביד האי ה"נ שזיב לבר נש ממילין אחרנין וגומר כדאיתא בסוף פ' אמור ובסוף בהר סיני:

פתח ואמר וירא אלהים וגומר פסוק זה תפס על שאינו ראוי לזלזל בשום דבר שבעולם שהרי ראה אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד אפי' נחשים ועקרבים וגומר כנזכר בס"פ אמור על פסוק זה וכאן סמך על מה שכתב שם וחדש בו דבר על דרך הסוד.

דא אלהים חיים. בינה בסוד ל"ב אלהי"ם דעובדא דבראשית ולכן היא משפעת ומשגחת עליהם וזהו וירא משגחת. עילא אצילות (ת"ת) [צ"ל תתא] בי"ע. והנה טוב דא סטרא דימינא וגומר כלומר ההשגחה שמשגחת הבינה היא בין ביסוד הימין סוד הרחמים שבכל העולמות ותאנא והדר מפרש וירא אלהים את כל אשר עשה השגיח בהם והדר מפרש והנה כמו והנה ימין מאד שמאל כנזכר והענין כי יש בה שם הוי"ה הרומז לרחמים והוא בניקוד אלהים הרומז לדין.

וכלא רזא חדא כי מלאך חיים היינו ימין חסד שמשם משתלחים החיים ומלאך הוא מלשון שליח ומלאך המות הוא השמאל גבור' שמשם משתלחת המיתה.

רזא הוא לאינון דמסתנלי ברזא דחכמתא. פי' אחר שמפרש בפסוק ששם אלהי"ם רומז לעילא ותתא כדמפ' ואזיל.

אלהי"ם לתתא שליט על תתאי פי' שם אלהי"ם הנז' למטה בפסוק אחרון בבריאת יום ששי הוא הוא דשליט על תתאי בי"ע.

אלהים לעילא כלו' ושם אלהים הנז' למעלה מזה דהיינו בכל הפסוקים הקודמים היא הבינה והיא השולטת על עילאי ומלת לתתא ולעילא דקאמר היא מלשון משנה ילמד תחתון מן העליון.

דא איהו כלא אלהי"ם חיים כלומר בין עליון בין תחתון הכל רומז בבינה כי ממנה נמשך האור לכל ז' ספירות דאצילות וז"ש בוצינין עילאין ותתאין הם כל עשר דבי"ע ואומרו דאנהיר ואדליק כי הבינה ממכון שבתה מאורה הרב מבהיק ומזהיר לכל בוצינין וגומר והיינו לצורך עצמן ויש השפעה אחרת דהיינו שנמשכים ממנה מיני מאורות אחרים עליהם כדי שישפיעו ויאירו הם לתחתונים וז"ש.

לאנהרא: [והביאו התוספתא לסיוע דבריהם שאמרו שבינה משפעת לכל הספי' ולכל העולמות התחתוני']. ת"ח יתרו הוא דיהיב עיטא וגומר אהדר לעיל דאמר דלא בעי בר נש לאנהגא קלנא בשום דבר שהכל היא צורך לעולם ת"ח שיתרו נתן עצה לדינין ומשה לא זלזל בדבריו לומר וכי אנו צריכים לעצתך אלא קבל עצתו ועשה מעשה וז"ש לא ינהג בר נש קלנא באחרא וגומר הכי איצטריך פי' כדי לתקן את אשר עיוות בגלגולו הראשון שהוא סוד קין כי עתה העמיד דיינים וסדר את סדרם והנהגתם הוראה על הודאתו דאית דיין למעלה צופה ומביט צפוני חדרי לב איש ועלילותיו ובזה תיקן מה שכפר דלית דין ולית דיין. עכ"ל הרא"ג ז"ל: