אור החמה על ספר הזהר ב:קלה

א"ר אבא וגו' כהן מדין כתיב ולפי דבריו ה"ה ראוי שיאמר כהן און שהוא החצונים ותירץ שהכל ענין א' ופירש ואמר חמוי דיוסף שהוא סוד קין שנטל מהבל אותה נקבה שהוא אונס בת אחת הנבעלת ליוסף בסוד היותו יסוד והיא נבעלת למשה בסוד היותו ת"ת ויש במ' בחינ' לזה ולזה וכל זמן שקין קינא דמסאבותא דהיינו כהן און מצד בחינת היסוד ממש סוד דם נדות היוצא מבחינת יוסף וכהן מדין הדין הקשה שכלה ערוה והיא אסורה אפי' בנגיעה מצד היות אלו ב' צדיקי עולם מטהרים הנקבה וקין בא או מבחינת און לגבי דיוסף ונתן לו בת זוגו או מבחינת כהן מדין מצד משה ונותן לו בת זוגו אינו מטמא המקדש הכל ענין א' והכל סוד היות החצוני כפוי אל הקדושה בלתי מעורר הדין מדיינים מצד משה בו' קצוות אונים מצד יוסף בנקודה האמצעית והיינו אלין תרין משה ויוסף בדרגא חדא:

וישמע וגו' ר' חייא אמר וגומר כל אשר עשה אלהים שכינה ששמרם שם בגלות תמיד כי הוציא ה' היינו ת"ת שהוא מגיע עד הבינה יובל בעלת החירות והגאולה ולענין הנהגתם מרע"ה צריך אליה כי היה נכנס לפרעה ומדבר אליו קשות אמנם הגאולה ליש' שהם היו בגלות ולא מרע"ה. ד"א וגו' מפני שההנהגה הנז' היינו הוציא ה' קצת לכך פי' שהם הצלות פרטיות בתחלה כד אתרמי וגו' וליש' בדרך אחרת בשמיעת תפלה בעמקי הגלות כאו' וישמע אלהים שהכל דרך הצלה ובמינים שונים וההוצאה ע"י שם ה' כדפי':

וישמע יתרו וגומר ר' יוסי פתח וגומר אלא בגין לאשלמא שית סטרין ירצה להחתים המזמור בשש קצוות שהם שלש שלש חג"ת נה"י ורמז זה לא ירמוז אלא ע"י היות אותיות משולשות דרך כלל לשני הפסוקים אמנם אם לא היה אלא מטעם זה יהיו כל הששה בפסוק א' אמנם נחלק לשנים לרמוז עוד האי דהיינו פסוק פדות שלח לעמו לקבל תלת פורקנין דהיינו גלות בבל גלות פרס גלות יון. או אפשר גלות בבל מדי ופרס הכל א' גלות יון גלותינו זה וגלות מצרים אינו בכלל מפני שלא היה גאולתם ע"י זכות התורה כמו שהם גאולת ג' גליות והיינו פדות שלח לעמו ממדי ופרס צוה לעולם בריתו מיון שגזרו על הברית קדוש ונורא שמו קדוש שמו בגאולה זו העתיד' דכתיב והתגדלתי והתקדשתי וגומר והטעם שאלו הגליות נזכרות מפני שהיה ע"י תור' נביאים וכתובים דהיינו ראשית חכמה תורה שכל טוב נביאים תהלתו כתובים ובמצרים לא היה א' מהם אמנם בגלות מצרים יתקיים הכתוב כולו בדרך אחרת והיא שקולה ככל אלו וחשובה מהם ודאי דהיינו פדות שלח לעמו תחלת הגאולה כד פרוק וגומר צוה לעול' בריתו היינו שצוה הברית שהיה לישראל שהיה נמסר לכל בני עולם והיינו או' צוה לעולם לכל יושבי עולם והיינו יתרו פתח פתח לגרים ומשם ואילך היו מקבלים אותם

גדפוי דשכינתא שם אחיזת הגרים ולא בבטן.

דהא מסטרא אחרא וגומר שהיא כפויה תחת הקדושה וקדושה עליונה מתרוממת כנזכר. אלא כל עלמא שמעו ואין שמיעתם שמיעה המועלת וזה שעשה תועלת למעלה ולמטה ולו ולאחרים נקרא באמת שמיעה דהיינו שמע ואתתבר עשה פועל ואתכפיא להועיל למעלה ולעצמו ואתקרב לדחלתיה זו היא שמיעה באמת. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. א"ר אבא הא כהן און וגומר זה תבין ממה שידעת כי הת"ת נק' שלום כי ב' שלומות הם ת"ת ויסוד בסוד שלום שלום לרחוק ולקרוב והנה ת"ת הוא נק' שלום אך ההיא כתרא דמסאבותא שהיא לקבל הת"ת נק' כהן מדין כי הוא משלח מדנים בין אחים שהם ת"ת ומ' או ת"ת ויסוד. כי הקדושה היא שלום והקליפה היא ריב וקטטה ומדנים ולכן משה היה מן הת"ת וחמיו מן הקליפה שכנגד הת"ת. אמנם יוסף הוא ביסוד אשר הוא נק' רב אונים בסוד כחי וראשית אוני כי סוד הזרע נק' און כנודע אמנם הוא מלא וא"ו און אך הקליפה שנגד היסוד היא כהן אן חסר וא"ו דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין ומה שנקראו כהנים לפי שהנשמות אינן באות אלא מצד החסד בסוד ובת כהן וכן הענין בקליפה.

ר' חייא אמר וגומר הוקשה לו ה' קושיות. א' שאח' או' את כל אשר עשה דרך כלל למה פרט אח"כ יציאת מצרי' ב' אומ' תחלה אלהים ואח"כ ה'. ועוד תחלה אמר למשה ולישראל ואח"כ לישראל לבדם. ועוד ד' כי משה לא היה בכלל השעבוד כנודע. ועוד ה' אומ' תחלה ולישראל עמו ואח"כ לישראל לבדם. ולזה פי' כי תחלה אינו מדבר ביציאת מצרים רק בכל אותו המשך הזמן שהיו ישראל במצרים כי לעולם לא זזה שכינ' מהם כנזכר אנכי ארד עמך מצרימה וגומר כמשז"ל בהרבה מקומו' ולכן אמר את כל כי כלל כל אותו המשך הזמן שהיו במצרים שלעולם היה עמהם והצילם בל יפלו ויאבדו ויכלו בידי שונאיה' ולכן ג"כ אמר אלהי"ם כי היא השכינ' הנק' אלהים כנודע ולכן נז' ג"כ משה בכאן כי עיקר השראת שכי' עליו היתה ולכן אמר עמו ר"ל כי השרה שכינתו עליהם להיותם עמו ועבדיו. ואח"כ מ"ש כי הוציא הוא דבר אחר והוא ענין יציאת מצרים הנעשה ע"י שם הגדול יהו"ה ולפי שמשה לא היה בגלות לא נזכר כאן כי אם ישראל לבד. נמצא כי תחלה קדם השראת שכינתו וע"י כך לשיוציאם שמא קדישא יהו"ה מן הגלות והנה להיות כי ג"כ באו' את כל אשר עשה ג"כ יש בו איזה כלל ליציאת מצרים לכ"א כי ג"כ שמא קדישא הוציאם ברזא דיובלא שהוא שם אלהים הרומז בבינ' א"כ שפיר נכלל יציאת מצרים בשם אלהים הנ"ל אמנם עכ"ז רצה לפרש מי הוא השם שהוציאם ואמר כי הוא שם יהו"ה עם היות שהוציאם בכח היובל שהוא אלהים חיים שבבינ'. וגם כי לולא קדם שם אלהים להשרות שכינתו עליהם לא היו יכולין לצאת ממצרים ולז"א את כל וגומר. וע"י כך כי הוציא וגומר. ולהיות כי כפי פי' זה אינו צודק היטב לשון עשיה כי השראת שכינה אינו עשיה לזה חזר פירוש שני דשפיר עשה ממש למשה וגם לישראל כי למשה עשה עמו נס במה שהצילו מחרב פרעה וג"כ כשהושלך ליאור ושלח השי"ת לבת פרעה ליקחו וגם לישראל במה ששמע נאקתם וג"כ במה שהרבה את זרעו עם היותו הפך הטבע כאו' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכל זה הענין הוא קודם יציאת מצרים ונרמז באת כל וגומר ואח"כ פרט כי הוציא וגומר:

פדות שלח לעמו וגו' הענין הוא כי בפסוק ראשון ג' אותיות פצ"ק ובפ' ב' ג' אותיות רש"ת וכולם הם דוגמא זה לזה כי ג' ראשונות הם כנגד ג' גאולות ולכך התחיל הפסוק בלשון פדות והוא כי גאולת מצרים כבר עברה אמנם דוד נבא לעתיד על הג' גאולו' שהם בבל ויון אדום והנה נודע כי גאולת בבל ע"י עזרא לא היה ע"י הקב"ה בעצמו כי אם ע"י שליח כנזכר פ' תשא דקפ"ט ע"א והטעם לפי שהשיאו נשים נכריות ולז"א פדות שלח וכנגד יון שרצה לעקור אות שבת ור"ח ומילה שכולם הן ביסוד לכ"א עליו צוה לעולם בריתו וכנגד גלות אדום שאז יתקדש שמו בגוים אמר עליו קדוש ונורא שמו כי אז יתקדש שמו ועליו נא' ונורא שמו ומי יכילנו ואז יקרא שמו ית' ממש שם בן ד' הרומז בת"ת ולא ע"י שליח שהוא המטרוניתא לבדה הנק' פדות כמו שהיה בגאולת בבל והנה נמצא כי הג' גאולות אלו היו ע"י ת"ת יסוד ומלכות והם עצמם תורה נביאים וכתובים כנזכר בפסוק ב' ונק' יסוד נביא ע"ש שמקבל מב' נביאים נצח והוד. והנה התחיל בראשית חכמה כי היא סוד י' של ההוי"ה אשר מינה תלויין ג' אותיות השם האחרות כי הוא אב לכולהו והתחיל בתור' ונרמז ביראת ה' כי יראת ותורה שוים בגיי וכנגד יסוד אמר שכל טוב כנזכר בפ בראשית ריש דף ח' וכן נק' היסוד משכיל לפי שמקבל מב' משכילים נ"ה ונק' נביא ע"ש שמקבל מנ"ה הנביאים. וכנגד כתובים אמר תהלתו שהיא המ' הנק' כתובי' ואח"כ פי' באופן אחר הכל ביציאת מצרים ואמר פדות וגומר וכולא תליא בהאי חכמה הענין מאו' תחלת הפסוק השני ראשי' חכמה והנה נודע כי מחכמה נפקי תורה נביאים וכתובי' שהם ת"ת נ"ה מ' כנודע כי הכל אב לכלן היא החכמ' ולכן בפסוק הזה הרומז בג' אותיותיו רש"ת לתור' נביאים וכתובי' התחיל באו' ראשית חכמה להורות כי היא ראשית הכל ושורש הכל הנה אמר כי עיקר קדושת השי"ת הוא בעת שברון סטרא אחרא כי כן ביתרו כשנתגייר אתקיף שמא קדישא. ופי' כי לכך כתיב וישמע יתרו להורות כי אין ראוי לכנות השמיעה רק ליתרו כי בו עשה פועל השמיעה אמנם האחרים עשו עצמן כאלו לא שמעו עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' קרופיניס דכל עלמא. מלך מרומם על שאר המלכים שהקב"ה גדלו כדי שלא יהי' חרפה לישראל להשתעבד תחת אומה בזוי' כנזכר בפ' שמות ו' ובפ' בשלח מ"ט:

ע"ד כתיב יודוך עמים אלהים.

יודוך וגומר פי' אלהים הוא מלשון גדולה כמו אלהים לא תקלל וסרס המקרא ודרשהו כשיודך אלהים עמים כלומר גדולים שבהם שבעמים כגון פרעה ויתרו אז יודך עמים כלם כלא עלמא אודן וגומר.

א"ר אבא האי כהן און וגומר נרא' שבתחלת המאמר שפתח בו ר"א קודם דבריו או אחר דבריו אמר ר"ש מאמר אחר שהי' דורש בו ענין כהן און ביתרו ולזה הקשה לו ר' אבא ואמר שכהן און לא נזכר אצל יתרו כ"א אצל פוטיפרע כהן און שאם נאמר דאהדר ר' אבא לדברי ר' חזקי' שהזכיר לעיל כהן און קשה שלא הי' לו לר' אבא להקשות לר"ש כ"א לר' חזקי' בעל המאמר ואם נגרום במקום ר' חזקי' ר' אלעזר אתתקן כלא.

א"ל כלא איהו חד בקדמייתא חמוי דיוסף וגומר פי' הכל היא קליפה אחת אלא לגבי' יוסף נק' כהן און ולגבי משה נק' כהן מדין כשנתגיירו שניהם פוטיפרע ויתרו היו אחוזים בקליפה אחת שכמו שיוסף ומשה כחדא הוו אזלו שמש' בת"ת ויוסף ביסוד בסוד ו' זעירא וכך קליפת חמיו של זה וזה הכל א' אלא שלגבי זה נק' כהן און ולזה כהן מדין אשת מדנים:

שמא דא דאגין וגומר פי' כי שם אלהי"ם שהוא במלכות שאגין על משה בכל צרותיו כשנלחם בכוש עם בלעם ויהי' וישמע שמיעה ממש וכן בהיותו עומד בבורו ז' שנים ויהי' וישמע מלשון השכלה שהבין והזכיר בנס ההוא כמבואר בדברי הימים של משה.

שמא עילאה בינה שממנה היתה יציאת מצרים:

ד"א את כל אשר עשה אלהים למשה הם הניסים המפורסמים יותר מהנזכרים והיינו שניצול מנילוס שלא נשטף וכן כשניצול מחרב פרעה שנעשה צווארו כעמוד של שיש ושנעשו כולם אלמים וסומים כשברח כדפי' רז"ל זהו ששמע ובא.

ולישראל עמו ששם זה של אלהי"ם מלכות עשה ג"כ נסים לישראל לשמוע את נאקתם והנס שעשה עם ישראל שכאשר יענו אותו כן ירבה שהיו יולדות ששה בכרס אחד ואימתי שמע יתרו כל זה כשהוציא ד' את ישראל ממצרים ונעשו הנוראות הראשונות הנסים ליציאת מצרים ובא ונתגייר:

בגין לאשלמא שית סטרין כלו' לרמוז. שכוונתו להשלים אלפ"א בית"א זו בשש קצוות לכך הפסוק שלשה שלשה בכל פסוק שכן דרכן של ו"ק תלת גו תלת:

האי לקבל תלת פורקנין טעם ב' היא למה באו ג' ג' ואמר האי כלו' הפסוק הזה הראשון שיש בו ג' אותיו' לקבל פורקנין דישראל שהם גלות בבל והיינו פדות שלח לעמו ע"י עזרא וזרובבל וגומר צוה לעולם בריתו כנגד מלכות יון שבטלו המילה כנזכר במגילת אנטיוכס קדוש ונורא שמו כנגד גלות אדום שאז יהי' קדוש ונורא שמו ית' באומרו והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים (כ"ד). בר פורקנא קדמאה. דהיינו גלות מצרים שלא נכלל במנין שכבר עברה ודוד הי' מתנבא על הגאול' העתידות.

קרא אחרא לקבל תורה נביאים וכתובים כי ראשית חכמה היינו כנגד תורה ת"ת שהיא ראשית כל החכמות וממנה ילמוד האדם להיות לו יראת ד' כנזכר בפ' ויקרא דף כ"ג. שכל טוב לכל עושיהם היינו נביאים נצח והוד המשכילים במראה הנבואה. תהלתו עומדת לעד היינו תהלים כפשוטו והרמז במלכו'.

וכלא תליא בהאי חכמה. דהיינו חכמת שלמה שבה מתגלה הכל והיא כוללת כולם ובה משתעי קרא שהיא ראשית הכניס' לחכמה העליונה היא יראת ה' מלכות וגומר.

פדות שלח לעמו (כדפריך) [צ"ל כד פריק] וגומר פי' אחר הוא וה"ק פדות שלח לעמו כד (פריך) [פריק] וגומר ביציאת מצרים צוה לעולם בריתו פי' כאלו צוה לכל העולם שיכנסו בבריתו שמי ששמע שיתרו הכומר הגדול שנתגייר וקבלו האל יתברך הי' נושא ק"ו בעצמו שיקבלנו וז"ש ומתמן אתקריבו כל אינון גיורין ועל ידם קדוש ונורא שמו דהא כדין אתקדיש שמא דקב"ה וגומר. עכ"ל הרא"ג ז"ל: