אור החמה על ספר הזהר ב:קלא

ודאי האי נער שהם נגדיים זה לזה כאו' גם את זה לעומת זה וגומר עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן ורע דא סמא"ל ג"ע וגיהנם ולזה אין למטה נגדיי בעל מלחמה כנער זה שהוא שולט עליו ונוצחו וז"ש וישלוט עליה כי אין חיות אל כל החצונים אלא מתמצית היצירה עולם המלאכים. אתער נער דלעילא שהעליון מתעורר ע"י מרכבתו למטה ולכן יהושע גרם התעוררות הנער. אתתקן בכמה תיקונין כח מלמעלה כדי לבטל ולשבר מיני כחות החצונים היונקים מן הדין אימיה מ':

בכמה זינין הענין שלמעלה ברוחניים יש רומח והוא מצד רמ"ח ו' כח קדוש מבטל כח חצוני וכן חרבות הוא כח קדוש מחרב המ' מבטל כח חצוני וכן סוסים הם כחות קדושים למטה מהעליונים והם סוסי אש והם פועלים למעלה ברוחני כי החרב רוחני והרומח רוחני וכאשר ירד הענין למטה להתעבות בעולם הזה יתעבה בצורת המשל או לחרב או לרומח או לסוס וכיוצא כך יתלבש באותה צורה והיינו מלאך ה' וחרב שלופה בידו וכדומה וכן רכב אש וסוסי אש דאלישע אמנם הענין למעלה רוחני וז"א בכמה זיינין וגומר וכמו שהיה משתמש יהושע במתגשם למטה בכח רוחני זה שפי' כך מרע"ה היה ממש מייחד השמו' ומעורר כח החרב הקדוש מדת המ' ומג"ן ג' אבות וקשת יסוד וחצים זריקת טיפי השפע. ומקלע באבני הקלע סוד מ' העולה עד אין תכלית ובכח הרחמים האלו מבטל הדין להפכם לרחמים וז"ש ומשה אתתקן וגומר:

וידי משה עשר אצבעותיו טהורים כדי לעורר בהם עשר ספי' ולהגביר ימין על השמאל וכיוצא ברמז תפלתו לבטל הדין והיינו כבדים יקירין לשון כבוד. דיהא עמהון בצעריהון השכינה אבן במלחמה כאו' עד דאתגזרת אבן והיא עם ישראל בצער המלחמה ולכן לקחו אבן המ' וישימו תחתיו שכך הם ישראל מייחדי' ומושכים אל הת"ת האבן והוא ושב עליה להשפיעה ומצטער עמה בצער' ומשה קו האמצעי וידיו. חסד וגבור' שבו ממש ואהרן חסד בחסד וחור גבור' בגבור' והם אחוזים בת"ת ולכן הוו אחידן בידוי מכאן ומכאן וגומר והכל על צד רמז עליון כדי לתת כח חסד וגבור' שבת"ת וז"ש לאשכחא סיועא דלעילא שע"י ימשוך שפע עליון וכל מה שהי' יכול להעזר במעשה לעורר הרוחני עשה דהיינו כלי המלחמ':

והיה כאשר ירים משה וגומר דזקיף ימינא דהיינו ירים ידו אחת להגביר החסד על הגבור' והדין נכנע וחצונים מתבטלים ולא שמשה ירים או יניח אלא מצד ישראל כדמפרש ואזיל בשעתא דישראל לתתא וגומר. ומ"ש כאשר ירים דמשמע דאיהו גופיה ירים היינו ואתכוון בפריסו וגומר ירים בכוונה עם המעש' ואשר יניח שלא היה יכול להרימ' מפני שישראל מרפין ידיהם ויניח הכוונה כיון שלא היה בו המעש'. ישראל בעיין וגומר היינו המעמדות.

תאנא בקרבא וגומר לשלול שאר מלחמות הגוים ושאר מלחמות עמלק. חולש מטיל גורל מי ימות ומי ינצל וגורל היא המ' כענין ת' ימות והיינו וההוא חרב וגומר. לפי חרב בפיו היה גוזר על החרב והיות החרב מתקיימת זאת דייקא. דהיינו חרב נוקמת וגו' שע"י נעשה מלחמה זו. מחה לעילא אמחה לתתא והכרח הפי' הזה הוא זכר עמלק דוכרנא דלעילא ותתא. ור' יצחק פליג ומפרש מחה אתם למטה אמחה אני אותם למעלה וזכר כתיב בין לעילא בין לתתא מפני שאין מחיית ישראל תלויה אלא בהם בעצמם אם יזכו ומחיית הקב"ה תלויה בזכותינו. הוה חולש בגורל עלייהו ולא היה הורג אלא עמו של עמלק או לשון חולשא שהיה מגיע לשאר עמים היה מחליש חרבו והיינו את עמלק ואת עמו דוקא ולא שאר עמים שעמו. ר' ייסא וגומר דתבר חיליהון שהיה המלחמ' הזאת עם שרו של עמלק ממש ע"י היותו נער:

ויבן משה וגומר לקבל ההיא דלעילא היינו מדת המ' מזבח העליון ואמר ההיא דלעילא כלומר הגלויה והידוע' דהיינו המ' לא מזבח הפנימה הבינ':

מאי ה' נסי וגומר אחר שפי' כי מזבח היינו מ' א"כ מאי ה' נסי שאינו מתיישב שמות אלו בה כי ה' הוא ת"ת ונסי הוא היסוד. ופי' בגין וגומר. רשימא דהיינו ברית היסוד דישראל דהיינו ת"ת א"כ כיון שהמ' נקם נקמת ב' מדות אלו תקרא על שמם. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ויאמר ה' אל משה כתוב זאת וגומר רצה לבאר פסוק זה על השכינ' ולכן ביאר ראשונ' פסוק הקודם שמדבר על השכינ' שהיא עשתה מלחמה בעמלק כמ"ש ויחלוש יהושע כי יהושע לא היה יכול להרוג אמנם היה מתפלל ומדבר עליהם קטיגוריא לשי"ת והקב"ה היה מקיים שאלתו והיה הורגם והיא השכינ' הנק' חרב נוקמת כנודע וזהו לפי חרב. ובזה אמר עתה כתוב זאת זכרון כי זאת שהיא השכינ' היא שעשת' המלחמ' הזאת ולכן כתב זאת זכרון. וביאר כפל מחה אמח' כי השי"ת הוא מוח' השרים מלמעל' ואח"כ הורג האומ' למט' בעה"ז. ובאר כי לכך אמר זכר עמלק ולא אמר אמח' את עמלק לבאר מה שאמרנו כי לא ישאר לו שום זכר וזכרון בעולם לא בשמים למעל' שהוא השר ולא בארץ שהם האומ':

א"ר יצחק וגומר הרגיש כי פה נא' אמחה ובפ' תצא אמר תמח' אלא אמח' הוא בשמים השר היושב שם ואת' תמח' את עמו היושבים בארץ ונלע"ד כי גם ר' יצחק ס"ל כי לכך נא' בשי"ת מחה אמח' ובישראל תמח' לפי כיהשי"ת הוא פועל בין למעל' בין למט' והוא עושה את הכל אמנם ישראל אינן עושים כלל רק בארץ ואפי' זה הקב"ה הוא העוש' הכל:

א"ר יוסי עמלק וגומר למעל' פי' מלשון דבור ותפל' והוא פי' מלשון גורל כמו מטילין חלשין על הקדשים:

א"ר ייסא פי' מלשון החלש יאמר גבור אני כי יהושע היה מחליש כח למט' ע"י התפל' והקב"ה הורגם ואפ' לו' כי גם לעיל סבר ויחלוש מלשון גורל וכמו שהוא עצמו הביא ראי' מפ' חולש על גוים שפי' מטיל גורל. ואמנם מה שחדש ר' יוסי הוא כי בא לבאר הנ"ל מה היא ענין הגורל הזה ולמ' הוצרך לכך ולכן ביאר שהביא עמו עמין אחרנין ולזה היה הגורל: והוצרך להפסיק בנתיים במאמר ר' יצחק שהרגיש אותה קושיא שביארנו על דברי שקדם אליו ולכן תירץ כמו שביארנו וגומר ועת' חזר אל ענין הראשון לפרש ד' הראשון עכ"ל:

בגין דאנקים נקמתא דההוא רשימא וגומר עמלק כרת ערלת ישראל וביזה המילה מ'. והפריע' יסוד. וכשנהרג עמלק נתקן המזבח מ' כנגד המילה. ונק' ה' נסי כנגד הפריע' הרי"א זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' אמר משה ודאי האי נער לקבלי' כלו' עמלק הרשע הי' חותך המילות וזרק כלפי מעלה כנז"ל והמילה היא רמוזה במלכות כדלקמן א"כ מי ראוי שינקום נקמת הברית מי שלא ימוש מתוכה ויונק ממנה.

ולא לפום רומחין וזיינין בתמי'.

אלא בחרב האי דאיקרי חרב נוקמת וגומר. יקירין דאתחזון וגומר הכתוב בעצמו נותן טעם למה לא נלחם משה אלא יהושע ואמר שראוי הי' משה לעשות מלחמה למעלה כי ידיו יקרו' ונכבדות מדובר בהן וכ"ת למה נצטער ויקחו אבן וגו' ולא כסא.

בגין דישראל שריין בצערא ויהי' עמהון בצעריהון אמנם מצדו לא הי' צריך להצטער וא"ת אי הכי דפי' כבדים יקרים קשה מאי ואהרן וחור תמכו בידיו דמשמע דכבדות ממש לז"א אמונה מהימנותא ודאי כלו' התמיכה לא הי' לסבת הכבדות אלא לעשות בהן רזא מהימנותא דהיינו משה ת"ת באמצע אהרן חסד וחור דרועא שמאלא כנזכר בפ' חקת דף קפ"א והיינו רזא דמהימנותא כדמפ' ואזיל.

כאשר ירים דזקיף ימיני'. מדנקט ידו אשמועינן שהי' מגבי' הימין על השמאל שאין לומר שבידו אחד בלבד הי' מתפלל שאין דרך תפלה ותחנה בכך אלא להגביר ב' ידיו.

וגבר ישראל ישראל דלעילא כי המלחמה העליונה היתה כנגדו כנזכר.

לא יכלין ידי משה למיקם בזקיפו יען כי משה הי' שורש נשמותיה' של ישראל. וכשישראל היו שותקין מתפלתן היו מחלישין שורשן ובזה וגבר עמלק.

פריש [ידוי] בקרבנא כלו' פריש ידוי בברכת כהנים כדאיתא בפ' ה' דתמיד וי"ס דגרסי דכהנא בעי בקרבנא לתקנא גרמי' בכלא דהיינו שיהי' מכוין לקרב המדות העליונות ולייחדם שהי' מכין עצמו לכך כשהי' מקריב הקרבן ישראל בעיין וגומר לכך תקנו כ"ד משמורות כהנים לוים ישראלים שהיו מתקבצין אנשי המשמר בעריהם בבתי כנסיות להתפלל ולהתענות יהושע הי' חולש עלייהו הי' מפיל גורלות כמו מטילין חלשים על הקדשים והכוונה להבחין בין עמלקי לכנעני או פריזי שבאו עמו שלא באו ברצונם כדלקמן בסמוך.

עמלק עמין אחרנין וגומר. א"נ לפי שלא הי' שום אחד משאר עמין חותך המילות וזורקן כלפי מעלה כ"א עמלקים לזה הי' מטיל חלשים.

וההיא חרב נוקמת נקם ברית קטיל לון:

זאת דייק' מלכות שהיא עלמא דאיתגלי' דהא הוא זמין לקטלא מלכין אחרנין כלומר ועדיין לא נתמלאה סאתם לכך הי' מטיל חלשים על העמלקים לבד להכותם. א"נ אפשר לפרש יהושע הי' חולש עלייהו שהי' מחליש כחם לבד לזה הי' חותך זרועו ולזה שוקו לפי שלא הביא עמו עמלק אלא כל אותם שלא היו ראוים למות באותו שנה כדפי' ז"ל והכריח כן מדכתיב חולש על גוים שהי' נבוכדנצר מחליש כחם במשכב זכור כדפי' ז"ל כי לא הי' יכול להורגם עד תומם אמנם ההוא חרב נוקמת נקם ברית בטל ושבר מערכותיהם והרג אותם דכתיב לפי חרב העליון אחר שהחלישם יהושע.

ור' יוסי פליג ואמר כי חולש פי' דהיינו מטיל גורלות ולמה לפי שהביא עמלק עמו עמין אחרנין וגומר כדפי':

ויבן משה מזבח לקביל ההוא דלעילא היינו נגד המלכות שזבחה זבח גדול בעמלקים ראוי לבנות לה מזבח. ה"ג ויקרא שמו דההוא מזבח ה' נסי.

בגין (דאוקים) [דאנקים] נקמתא וגומר וה"פ ויקרא שמו ה' שנטל נקמת אות ברית שלי דהיינו נסי כי אות ונס משמעות אחד להם. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון זיינין דאתקינן ליה אמיה וגו' פ' אמור היא כ"י כדלעיל. ויחי רכ"ג ב' חנוך בן ירד ירד ממש. אהרן וחור דא מסטרא דיליה וגומר פי' אהרן איש החסד בן חור דא איהו שמאלא רכ"ג ב'. א"ר יצחק כתיב כי מחה וגומר ס"ה א'. עכל"ה: