אור החמה על ספר הזהר ב:קכז

דא איהו רזא וגומר כי יש כבוד עליון ל"ב נתיבות חכמה ויש כבוד תחתון דהיינו או' ברוך כבוד ה' ממקומו ומקומו היא המ' והיא משפעת בכבוד זה שהיא בחינה התחתונה שממנה ולמטה החצונים ונק' כבוד שהוא מכובד בכבוד השכינה וקדושת' שחוצה לה אין כבוד ואין קדושה אלא טומאה וקלון. דא איהו רזא ועטרא דשבת כי מה שהשבת מתעטר על שאר הימים זהו סודו ששאר הימים אין להם תחום ויוצאים אל החצונים חוץ לתחום שבת ושבת יש לו תחום אלפים אמה שאין לצאת חוץ מתחומו דהיינו הכבוד הזה התחתון שאין חצונים בתחו' זה. זכאה חולקיה וגומר שבזה תלוי הכל אם נאחז חוץ לתחום בחצונים הקדוש' מסתלקת ונעש' אותה נקודה אמצעית חלל והיינו חלול שבת ואם אינו אוחז בחצוני' הקדושה העליונ' משתרבבת ושוכנת והספירות העליונות מאירות והיינו אחיזתו בעלמא דין ששוכן בו מ' ובעלמא דאתי בינה. הרמ"ק זלה"ה:

ויאמר ה' אל משה עבור וגומר חונה מלאך ה' וגומר הנה החוטא להקב"ה אין בו כח רק להרע לעצמו והבחירה בידו לכך הקב"ה מאריך אפיה וגבי דיליה או כאן או בקבר. אמנם הצדיק הוא חולף ואם יעזבהו ביד הרשע שמא יזיקנו ועוד אינו קיים לראות נקמתו לכך הקב"ה הוא ממהר לנקום נקם להצילו מרעתו ע"י מדת המ' מלאך ה' סביב ליראיו ואין שם אריכות אפים ולכך ויחלצם מרשעים שלא יזיקום: וכי ברשותייהו למטה מקום אחיזת' כדי שיוכלו לשלוט בך. ברשותו אור הת"ת מאיר בו מעולם העליון שאין ישראל משיגים שם. דמחקק בניסים. נהפך לנחש הכה את היאור ועת' יוציא מים וכן רוב המכות נעשו בו א"כ חקיקתו בסוד הנסים להפך טבעי הנמצאים. ושמא קדישא עילא' שם מ"ב שהוא שורש הנמצאות שבו עשר מאמרות ול"ב נתיבו' ולכן בשם זה כח להפך הנמצאות וטבעם אל אשר יחפוץ. בקדמיתא נחש. הוא סוד נחש בריח הבריח התיכון ת"ת מצד הגבור' עלי צור מ' והטעם ששם ה' פועל ע"י שם אדנ"י

פטישא חריפא פטיש מחודד.

בקטרוי ידיע כפי סימני הכאותיו בסלע נכר וכן החכם המחודד בקושיותיו נכר. בכל אתר צור גבור'. אפי' שנפרש אותו במ' היינו מצד הגבור': למחא' לטוב כגון והכית בצור. לאלקא' לדין. אתער ע"י שפע' ומשפיע דינ' אל התחתונים. הן הכה צור המכ' הי' הצור. ולקי באתר דאצטריך כדי שיתעברו משם כל החצונים המונעים המים ויזובו המים המעוכבים. אי הכי וגומר ואדרב' מעשים הרעים מחזיקים כח וגבור' ומעוררים דיני' ובשלמ' כדס"ד במ' ניחא שהיא נחלשת מפני הכחות התובעים דין. צור ילדך היא המ' מצד הגבור' תשי שלא החשבת דיניה כדמסיק. ור' אבא פליג ומפרש דתרי צורים הוו חד אימא עילא' ולא ממנ' ממש אלא מסטרא' מבחינת הדין שבה ולזה היא נק' צור עילא' שהדינים יוצאים ממנ': והיינו דכל צורי' דהיינו דכל הדינים נובעי' ונמצאים מבחי' זו. ההוא דאולידא לישראל שהנשמות אצולות מבחינ' זו והיינו אשר יצר אתכם בדין והיינו צור ילדך. דהא מסטרא ירצה כי לא יצדק בבינ' תשות כח לז"א שאין תשות כח בה בעצמ' אלא מצד הגבור' הנמצאת ממנ' וז"ש דהא מסטרא דצור עילא' לעילא נפקא צור אחרא שהיא הגבור' ובבחי' זו יש בבינה תשות כח רחמי' וגבורות דיניה לפי שהיא אימא המשתתפת עם הבנים. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ר' חייא פתח חונה מלאך ד' וגומר.

וקב"ה לא תבע מיני'. ה"ג ומלת מחיל הוא טעות דחלילה שימחול הקב"ה לדבר הזה אלא מאריך אפי' וגב' דילי':

בקדמיתא נחש. פי' צדדין רבים היו במטה הזה והצד הראשון הי' חקוק בו נחש:

כמה דאתמר דרך נחש עלי צור. ה"ג נחש הא את דע צור באן אתר אתגלי. פי' נחש הא אתידע שהוא בת זוגו של סמא"ל כנזכר בפ' פקודי.

צור באן אתר אתגלי. היכן מצינו גילוי בדבר לידע היכא רמיזא וכן נראה לקמן שזו היא השאלה מדקא פליג עלי' ר' אבא לקמן ואמר:

אית צור ואית צור. נראה בפי' שהשאלה היא היכא רמיזא:

הכא אתגלי דכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור. פי' אמר קב"ה ת"ת למש':

הנני עומד לפניך שם על הצור. מדכתיב על הצור. רמז לת"ת שהוא על המלכות:

ומאן צור. כלומר הגם שממלת על הצור מוכח כדפרישנא על דייקא מ"מ אפשר לפרושי מלת על סמוך וליכא למידק מיני' מידי לכך שאל:

ומאן צור. כלומר ממשמעות המלה בעצמה יהי' אפשר להוכיח ותירץ:

כד"א הצור תמים פעלו. פי' הצור שהוא המלכות אע"פ שתראה הנהגות קשו' מתנהגות על ידה שלכך תקרא בשם צור כלומר חזק כצור החלמיש אל תהרהר אחרי' כי תמים פעלו. כי דיני' צדקו יחדיו. א"נ יש לפרש שמלת צור נסתפק לו היכא רמיזא והשיב לו שהיא בגבורה:

כדכתיב הצור תמים פעלו. הגם שהיא מדת הדין הקשה כל פעול' גבורותיה הם בצדק ובמשפט ולא עבד דינא בלא דינא.

ותמן ידע משה וגומר מדאצטריך להכותה ידע שהנחש הזה שהוא המכה והמלקה לעולם יונק כחו וגבורתו מהצור הזה שהוא הגבורה שכן הנחש מכה בו בסוד התעוררות הקטרוג ובטש בו שיתעורר לעשות דין לעוזבים אורחות יושר ומלת עלי צור ר"ל סמוך עליו ועל יניקתו ששואב ממנו והקשה:

אלא הא כתיב והכית בצור ויצאו ממנו מים. והרי אין מים אלא מן החסד ואיך אמר והכית בצור ויצאו מים וגומר. ותירץ.

ודאי הכי הוא. שמן הגבורה יצאו המים ול"ק מידי:

דלית לך כל שמא ושמא. דהיינו הספירות העליונות שאינו עושה נסים ונפלאות ולכן הגבורה הוציאה נס וכ"ש כי סוף סוף מי גשמים יוצאים משם בסוד גבורו' גשמים הגם כי אינם משלו בעצם:

מאן מחי לשמי'. כלו' בשלמא והכית בצור איכא למימר בכח אותו צור שהוא הגבורה ומכחה יצאו מים אמנם פסוק:

הן הכה צור. משמע שההכאה היתה לצור ממש ואי הכי:

מאן מחי לשמי'. שהגבורה היא חד שמא משמותיו היקרים. א"נ מאן מחי לשמי'. כלו' מאחר שהצור הזה הוא הגבורה והוא המכה נמצא שהמוכה היא המלכות והשתא קשה:

מאן מחי לשמי'. שכן המלכות שם ולבוש לגבורה:

פטישא חריפא וגומר. כלו' אתה פטיש החזק מקשה בחריפות מקושר וידיך אסורות שאינך יודע לתרץ וליישב הפסוק הזה:

אלא ת"ח וגומר. כמו שפי' בוהכית הצור ר"ל בכח אותו צור תכהכך תפרש בפסוק הן הכה צור שהצור הזה היא הכתה ואי קשיא לך מאן. מחי לשמי' המקום גורם:

דאי לאו דאתער האי צור. דהיינו הגבור' העליונ'.

ולקי באתר דאצטריך. ללקות. לא נבעין מיא. כי ע"י אותו הכח שמשפיע הגבורה בכח ובחוזק במלכות היא תתן מימי':

צור ילדך תשי. נראה שיש בה גבורה או חלשות שמחליש אותה החוטא א"כ לא תקרא צור סתם שהרי חלשה היא ותירץ דלעולם אימא לך צור ממש תקיף שהחוטאים כשחוטאים נעשית חלשה בעיניהם שאינם מתיראין ממנו כאלו לא הי' כח בידו לרצץ את מוחו בעת ההוא:

ר' אבא פליג. ואמר דצור ילדך היא הבינ':

מסטרא דצור עילאה. בינה ונק' כן ע"ש דדינין מתערין מינה: וז"ש צור דכל צורין דאולידת לישראל. בינה שהאצילה לת"ת וילדך מדבר עם משה וישראל ששם שורש נשמות ישראל ולפי שיש צור ויש צור הוצרך הכתוב לומר צור ילדך כלומר אותו צור שילד אותך. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון אל יצא איש ממקומו דא איהו וגומר טעם לתחום שבת נרמז בפ' ושמרו בני ישראל א"ת השב"ת לעשו"ת א"ת השב"ת ה' תווי"ן עולים אלפים. ור"ת של "ישראל "את "השבת "לעשות בגי' אמ"ה. קאים נחש עלי צור וגומר פנחס רמ"ט. אע"ג דלאו איהי דינא מסטרא' אשתכח וגומר שמיני ל"ט ב':