אור החמה על ספר הזהר ב:קכא

דגרים לצדיק וגומר שאפגם ביסוד שהיא מתגרשת ממקומה והשפחה יונקת ממקומ' א"כ הפגם לצדיק. והאזנת למצותיו וגומר הענין שהבא על הגויה כופר בכל המצות שהרי היא כע"ז והוא משתחוה לאל נכר ומשקר במצות וכל ענין שקר הוא בנצח כאומ' וגם נצח והמצות שם כדפי' לעיל. לאסתמרה מן זונה אפי' ישראלית שטבלה כיון שהם מערבים זרעם שם לזנות פוגם במדה זו והיינו כמה דתנינן וגו' שצריך האדם לכבוש יצרו בטפת זרעו שלא לזרקו אלא באשת חיקו וכדמסיק חגור חרבך על ירך וגומר חרבא שננא תקיפא מ' והיא חרבא שננא מצד הדין דהוד תקיפא מצד דין הגבורה. רשימא קדישא אות ברית יסוד הוא תחת ירך בהיותה למטה ועל ירך בהיותה למעלה שפעמים עולה מנצח והוד. חגור זריז כלומר כבוש. דאיהו חרבך ממש ההורג האדם ע"י הוא מת. גבור כובש יצרו שמצד הגבורה חוזק ותוקף לכבוש היצר אין ביעור חמץ אלא שריפה. לבושוי דקב"ה המדות הם דא קליפה לדא א"כ לבושי הת"ת הם נצח והוד והוא מוח בתוכם. וכדין אתדבק בר נש וגומר אחר שעלה אל המ' והיסוד באות ברית וכבש את יצרו והעלהו הקב"ה על נצח והוד דהיינו אלביש ליה לבושוי דקאמר ואח"כ עול' להדבק בת"ת וז"ש וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא וגומר מכאן ולהלאה וגומר דהיינו אני ה' ת"ת מיוחד במלכות. רופאך מצד הכתר שממנו ארוכה ומרפא והיינו מכאן ולהלאה. וע"ד אזהר היינו תשו' שאלה ששאל שעדיין לא הוזהרו על התורה מאי לקול וגומר ותשובתה כיון דכתיב ששם שם לו חק ומשפט דהיינו מילה ופריעה מיד ויאמר אם שמוע להזהירם על שמירת אות ברית כנזכר. וראיה לזה. ת"ח כד בעא וגומר וא"כ היאך ישים לו חק ומשפט פתאום כאן בלי המשכת הלב אלא ודאי שלא חדש להם כאן שום מצוה. עוד מסדר הענין לא בעא קב"ה בינה למיהב להו אורייתא מת"ת עד דקריבו בהדיה בגלויא ע"י מילה ופריעה שעולים ד' מדות כדי להתקרב אל הת"ת כנזכר:

ור' יהודה מסכים עם דברי ר' אבא מטעם שני כי טורא דסיני מ' וכמו שא"י אין זוכים אליה אלא ע"י ברית מילה כאו' ועמך כולם צדיקים וגומר כך טורא דסיני צריכים קודם לזכות אל מדת הצדיק כנזכר הזה יסוד. מדבר סיני מלכות אלהינו מ' זה יסוד. קוינו לו דרך קו האמצעי: ויאמר ה' אל משה וגומר ר' יהודה פתח וגומר בשעתא דבר נש שכיב וגומר אין ענין שכיבת החולה במטתו טבע בני אדם אלא השגחה עליונה דהיינו מאסרם שנאסרים מקום אשר אסירי המלך אסורים שם וז"ש הא אתפס. ולו ד' מיני מאסר הא' כאב ראשו הוא קולרא. הב' מה שאין כח ברגליו מחולשתו לקום היינו רגלוי בטפסירין וגומר. הג' חולי המתפשט בכל גופו הקדחת עד שכל גופו כבד עליו היינו כמה חיילין וגומר. הד' שייפוי כולהו בדוחקא מחמת החולי המתפשט מכף רגלו ועד קדקדו והיינו מגיחין אלין באלין מי גרם כל הרע' הזאת. ומה שזוהמתו חייתו לחם אינו טבע אלא השגחה באסור שמונעים ממנו מאכל וז"ש מיכלא אתעדי וגומר:

בההוא זמנא פקדין הקב"ה ממנ' לו אפוטרופסי' מפני שהוא חבוש בבית אסורי' ואינו יכול ללמד זכותו האפוטרופוס ההוא שהוא המלאך המליץ א' מני אלף ילמד זכותו והיינו טעם וטענה שתהיה ראויה שתנצח כדי שיחיה שאין הענין זכיותיו כי זה א"א שהרי כמה צדיקים וטובים מתים מחוליים אלא טענה שעתיד לעשות ענין זה וצורך לעולם כך וכך או לא יכופר הדור עמו מפני שעניינו כך וכך א"כ למה ימות בלא עתו וכיוצא מהטענות בב"ד העליון כי זכיותיו שעשה ושיעשה אינם הצלת זכות שא"כ נמצאת מוציא לעז על כמה צדיקים אלא עניינו הוא כפי טענות ב"ד העליון ודעת גבוה במיתת האדם ע"ד הגלגול וכיוצא כענין שפי' בירבעם וכיוצא בו:

למילף ליה אורחוי להסיעו בדברים עד להחזירו בתשובה כדי שתהיה אותה תשובה הצלת זכותו למעלה והוא כמעט אפוטרופוס והיינו משכיל אל ד"ל דל חולה כמו מדוע אתה דל בן המלך. משכיל יבינהו דרך תשובה. ד"א אשרי וגומר כמה תקיפא אגרא. נראה כי אשרי בכתר. משכיל בחכמה ומשניהם אל דל שכרו משם. או ירצה אשריו מי ישכיל ויבין שכרו של דל לפני הקב"ה ויעמוד על סודו בגופא ונפשא חומר וצורה והחומר מסך מבדיל ומסכנא בנפשא חומרו כבוש והכל צורה ואין מסך מבדיל בינו לבין קונו וקב"ה קריב וגומר. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. דגרים לצדיק דאתדבקא בשפחה לפעמים גורם העון להדבק יסוד בשפחה ויהיה כי הלא השכינה בגלות מתלבשת בתוך השפחה וכד העון גורם נחית נמי צדיק בהדה ומתלבש תוך השפחה ואז סלוק השפע גדול כי הלא יסוד הוא למעלה עם הו"ק במטטרו"ן ולא למטה עם השכינה במקום השפחה:

ויאמר וגומר ר' יהודה פתח וגומר בההוא זמנא פקדין וגומר כל זה מבואר והענין כי כשאדם חולה אז בב"ד שלמעלה בהיכל הגבור' הנק' היכל הזכות שם אזדמן ההוא אפוטרופוס דקאי עליה דבר נש למילף עליה זכו. והענין כי נודע הוא שאם הבעל דין הוא חולה ואינו יכול לילך לב"ד והנה העדים אינם יכולים להעיד אלא בפני בעל דין ולכן מנהג הדיינים להושיב מורשה ואפוטרופוס שיטעון טענותיו בעדו וכן בזה כי כשהאדם חולה אז נדון ברקיע בהיכל זכות ולכן כדי להעיד את דינו בפניו מעמידין עליו אפוטרופוס ילמד עליו זכות ולטעון בעדו טענות וסוד זה אפוטרופוס נתבאר בהקדמת הזוהר דף ב' ריש ע"א ולכן צריך שישוב בתשובה כדי שיוכל אותו האפוטרופוס לטעון בעדו כדי שיגמר דינו לחיים וינצל מן המיתה ולכן האיש אשר ילמד אותו לשוב בתשוב' הנה מחיה מתים הוא ואין לך זכות גדול מזה. וזהו אשרי משכיל אל דל שמשכיל בעדו ומתכוון באיזה אופן יצילהו מן המיתה. והחולה נק' דל כמו מדוע אתה ככה דל וגומר ומה שכרו כי הלא ביום רעה ימלטהו ה' פי' כי אין רעה אלא גיהנם ואין רעה אלא מיתה כמ"ש בזוהר במקום אחר: ד"א אשרי משכיל אל דל וגומר פי' כי הלא העני חשוב מאד לפני השי"ת ושכר הרבה מאד לפני השי"ת על שסבל עניות לפניו ולכן אשרי משכיל אל דל ונותן לו צדקה ולזה סמך לזה מעלת העני בפ' כי שומע אל אביונים ה' וגומר אמנם היותר נכון בזה נלע"ד שצריך להגיה כמא דתקיפ' אגריה דמאן דיהיב למסכנא והוא פשט הכתוב אשרי משכיל אל דל וגומר עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' כי לא תשתחוה לאל אחר כי הנזקק עם הגוי' משתחוה עלי' והיא בת אל נכר וכשכורע עלי' משתחוה לע"ז וקיי"ל כל הכופר בע"ז כאלו מודה בכל התורה כולה שהם כל המצות. דחילו דחרבא מלכות. הוד והדר לבשת הוד כמשמעו והדר היינו נצח שהנוצח הוא הדרו וכן הודך והדרך תתלבש בנצח והוד שהם לבושיו ית'. ביום הזה יסוד הנק' זה שאחר שמלו ופרעו ונתקשרו ביסוד באו מדבר סיני. ר' יהודה פתח ואמר אשרי וכו' שכיב בבי מרעי שאז נק' דל כמ"ש מדוע אתה ככה דל בן המלך. (באמרונה) [באטרוניא] [כ"ה בזוהר] בבית הסוהר. רגלוי בכופסירין מתוך הלשון משמע בתי כלאי הרגלים כמ"ש שם בבית רגלי סיפ"ו בלע"ז כמה חילין נטרין לי' שמירה זו כדי שלא יבלענו אשא דגרמי שהוא נמשך מכח א' מהקליפה אנגדיו"ן שמי' שהוא ממונה על כל אינון מרעין וגומר כנזכר בפ' פקודי דף רס"ד ואלו השומרים הם כמו בתי דינין שעומדים עליו ליסרו ולהוכיחו. במכאוב על משכבו כדי רשעתו במספר ברצון העליון. זכאה חולקא דבר נש דעאל עלי' עליו של חול' להחזירו בתשובה ויתודה על לשעבר על עונותיו ויקבל עליו שלא יעבור עוד לעתיד. והיך יכול וגומר כד אתעביד אפטרופסא עליו לעילא שאז בעת ההוא שנמנה עליו אפטרופוס שלומד עליו זכות. עכ"ל הרא"ג ז"ל: