אור החמה על ספר הזהר ב:קיט

א"ר אבא זכאה חולקהון וגומר ענין זה יסוד לדבריו דקיימא שהזוכה לאומרה בעול' הזה אומרה לעוה"ב ונודע שעולם הזה הנהגתו במ' וכך היא נקראת עה"ז ועה"ב הנהגתו בבינה וכך שמה א"כ אין ספק ששירה זו יהיה עניינה בסוד הבינה והמ' והא כיצד שירתא דא אתבני בעשרין וגומר והם כ"ב אותיות ועשר אמירן הם עשר נקודות והם ל"ב נתיבות חכמה כי כל דבור ושירה יכנה מהכ"ב אתוון וא"א לבטא אותיות בלי נקודות ושורשם ועיקרם בבינה בשיתוף החכמה וענין זה יורד ומתחקק בת"ת וז"ש וכולא אתרשים בשמא קדישא דהיינו שם הוי"ה שבת"ת ומשם יורד להתחקק במ' שהיא הנק' שלימותא דשמא קדישא וז"ש וכולא שלימותא וגומר והרי על ידי זה נקשר הענין בבינה עולם הבא ובמ' עה"ז ע"י הת"ת שהוא אמצעי בין שתי ההין כנודע. ואין מים אלא תורה וגומר זו היא דרשת הקדמונים ופרשי לה ר' אלעזר ור"ש ור' אבא. אינון נפקו כדפי' ר"ש לעיל נפקו מהים אל מדבר שור לאסתכלא ועם היות שנתגלה להם במדבר שור לא נתגלה אלא כדי שעה לבד עד שיצאו ואח"כ נטל זיו יקרא וגומר ואינון אזלו במדבר לאסתכלא או כאן או כאן בכל מקום היו מתדמין שמא יתגלה אליהם ולא אשכחוהו והיינו וילכו ג' ימים במדבר לחפש אחרי מדת הנבואה דהיינו ת"ת תורה המגלה להם זיו אור השכינה ולא מצאו מים. ור"ש מסיימם לה דכתיב ויבאו מרתה דהיינו החצוניות שהיא אחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיפיות. והנה נפש הגוים אחוזים בה כי ממנה יוצאים ונפשם של ישראל מלמעלה ולכך היא רשותא דשאר עמין והטעם שנזדמן זה להם מפני שהמדבר היה מחייב כאומרו מדבר נחש שרף וגומר וז"ש ואערעו בהו תמן וחמו ישראל דלא הוה שאין כבוד עליון באורח הזאת ח"ו ולזה אין נפשם הקדושה נוחה בה וז"ש ולא יכולו וגומר לא אתבסם נפשייהו. ולא עוד אלא דאתי לקטרגא והיינו או' כי מרים הם היו באים למררם בקטרוגם ולהחטיאם ולזה הקדים מרע"ה תפלתו ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ דהיינו ת"ת ולא שערב קדש בחול אלא שייחד עץ ת"ת במ' ומיד פירש מרירות הדין ממנה והחצונית נבדלה משם וחזרה לה לנוקבא דתהומא רבא. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ר"מ ובחקלא לא יכיל לשדרא לי' הכי בדרך נעלם ומכוסה מאויר בית הכנסת שהוא קדוש ולזה אמר אביי חציף עלי מאן דצלי בבקתא כלומר עזות מצח הוא המתפלל בבקעה יען כי מעורר החיצונים העזים להתאחז באותה תפלה שכן קליפת עשו הוא נק' כלב שנ' עליו והכלבים עזי נפש ישמעאל הוא הנחש שיש לו עזות לנשוך האדם שמוראו וחיתתו עליו ואינו חושש כדאיתא בפ' נשא קכ"ד נמצא שמעורר העזים עליו וצריך להזהר.

שאני יצחק דמלה אחרא הוא יען כי הוא בעל הגבורות והבל תפלתו כשהיה עולה למעלה לא הי' שום חיצוני מתקרב אלי' משא"כ בכל עלמא שאין להם פחד ממנו ויתאחזו בו ויקטרגו עליו. א"נ ישאבו מהשפע הנשפע בעבורה.

בשדה אחר. מלכות פי' יצחק שהוא גבורה עילאה מתקשר בגבורה תתאה מלכות לעת ערב בסוד ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. קרא וזמין וגומר כדאיתא בפרשת בראשית. ע"כ רעיא מהימנא:

תניא א"ר אבא וגומר ה"ג דיזכון למימר לה בעלמא דאתי וגומ' וממלת לאמר נפקא לי' ויאמרו בעה"ז לאמר לעוה"ב כנזכר דף נ"ד.

בכ"ב אתוון בעשר אמירן הם ל"ב נתיבו' חכמה שנתפשטה עד למטה ובזה יהי' להם חכמה ואמרו שירה יחד כלם כאחד בדברים אחדים וז"ש לקמן דכלהו בחכמתא אסתכלו וגומר. ה"ג היך יאמרו מלין אחדין.

כאלו נפקא מפומא חד גם ממלת לאמר שהיא יתירה קא נפקא ליה וה"ק ויאמרו כלם באמיר' אחד וזהו לאמר לאמר יחד כאחד: כמה זמנין אמינא לנטלא מלת אמינא ל"ג. ה"ג ואינון אזלו לאסתכלא בי' ולא אשכחוהו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון למימר לה לעלמא דאתי וגומר תרומה קל"ב א' ולעיל נ"ד ב'. ושירתא דא אתבני וגומר אפשר שכותבין אותה בשלשים שיטות כמו שכתב הרמב"ם והרמ"ה ושיטה א' חלק לפניה ואחת לאחריה הרי כאן ל"ב ואפשר שבשירה נמצאו כל אותיות האלפ"א בית"א והיינו ואתבני בכ"ב אתוון וגם יש בה י' שמות הוי"ה וגם אותיות מנצפ"ך.

ותמן אתגלי ולא אתגלי וגו' פי' אם היה נגלה לגמרי במדבר לא היו נוסעים כיון שהיו פונים אל הים ורואים זיו יקרא במדבר לגמרי א"נ משום דאתגלי עלייהו במדברא רשותא אחרא דשאר עמין כדלקמיה. עוד נ"ל אסתים יקריה שהיה זיוו ית' מסויים במדבר ותמן אתגלי וגומר פי' ובים לא היה נגלה לגמרי וכמו שכתוב להלן עד אחזי לון וגומר ואחמי לון וגומר שנראה שבמדבר היה נראה להם ראיה אמיתית. עכל"ה: