אור החמה על ספר הזהר ב:קי

עזי וזמרת וגו' ר' חזקיה וגו' ריע נקרא הקב"ה שאינו מתרחק מן האדם אפי' רגע כדפי' בזוהר פ' ויקרא מה בין רעים לדודים והקב"ה נקרא לאדם ריע דבק בלי פירוד כאו' ואתם הדבקים וגו' והיינו מצד אותם הנאחזים בג' ראשונות ולזה בכל עת אוהב ששם הרחמים וטובים לכל עת ונק' אח מצד ז' מדות ושם הדין והיינו טוב לצרה להצלה והיינו אדם שאינו עולה אלא בז' מדות ולכך יולד לו צרה וינצל ע"י אח אבל הריע אין לו צרה כלל:

ור' יהורה פי' דאהדר יולד לאח ממש והיינו שהת"ת אח מסתלק אל תוכיות הבינה ויוצא משם ויולד להצילו וז"ש יתער בהאי ע"ז לנקמא או לינקא לך מאימא בינה. ור' יהודה מפ' ויהי לי כשיורד מעזי שהיא אימא עילאה לישועה כדפי' ר' יצחק שלהי קרא ואמר בההוא סטרא דהיינו חכמה כדפי' וצריכים שתי מדות הא' רחמים הב' דין דהיינו חו"ב כדי שהדין יהיה בסנאיהון דישראל. קארי ליה קב"ה רחימא היינו מצד החכמה אוהב ומשם נהירו דחסד. אי הכי וגו' שאתה אומר שיהיה אוהב להקב"ה ולא ריע והכתוב אמר ריעך וריע אביך מורה שיהיה ריע להקב"ה ויש פ' אחר שאומר הוקר רגלך מבית רעיך ולכאורה קשיא או' אל תעזוב וכתיב הוקר ופי' הא בעולות ירצה הבאים על חטא הוקר רגלך שלא תחטא ותצטרך להביא עולות אמנם לכולהו פי' קארי ליה ריע. ולפי זה כתיב השתא רעיך וריע אביך אל תעזוב שהכוונה העיקר הוא להיות אוהב דהיינו העבודה שלימה אמנם לפחות רעך וריע אביך אל תעזוב לא תפחות מלמפלח ליה ובעזיבה נקט ריע שלא יפחות מעבודה זו וז"ש אל תעזוב ודאי והוקר רגליך גם כן נפרש אותו הוקד יצרך והוא רגלך וסבתך לחטא או רגליך שהוא בחינה אחרונה שבאדם רגל לנפש רוח ונשמה מבית רעיך דא נשמתא שבה שוכן הקב"ה באדם או ירצ' בית רעיך כמו מבית ומחוץ הכניסה הקב"ה רעיך בך וז"ש דאעיל וגו' אמנם עיקר העבודה היא לרחמא ליה וגו'. אלהי אבי אהדר לכל ישראל א"כ היה לו לומר אלהי אבותי להכי קאמר דהיינו אלהי אברהם שהוא חכמה שעל החסד אלהי אבותי בינה והם עלו למעלה לכך אמר אלהי אבי.

וארוממנהו הוא סוד רום בחכמה ואלהי אבי בחכמה א"כ לא שייך וארוממנהו דהא אלהי אברהם לעילא הוא אפי' הכי אצטריך עם היות שהחכמה היא למעלה עכ"ז צריכה היא להקשר בכתר שכל הספירות צריכות להקשר במקורם העליון וז"ש וכולא חד מלה ודקדק שאמר וארוממנהו ולא אמר וארמנהו דהיינו רוממות כפול מור' בכלא דהיינו להרים כל הספירות בחכמה וחכמה בכתר וז"ש לאכללא מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא שבו נכלל כל האצילות ונקשר:

סליק מלכא קדישא בציון וגו' ציון מדת היסוד והיינו אספתי את שלומי שמדת השלום סלקו אליו והנה הסילוקים היו ב' הא' קודם החורבן כדי שתחרב הבית וז"א בגין דכ"י אתתרכת כדי שתתגרש והיינו אוי לנו כי פנה היום כדפי' בזוהר אחרי מות בסוד ו"י ואו"י: והב' אחר החורבן שכיון שאין יחוד כלל שלום הבית בטל ותזנח משלום נפשי וז"ש השתא דאתגליאת כ"י סליק ליה לגביה ולא לטובתו דהא כתיב הצדיק אבד וכתיב אזלו מים וגו' אלא המשיכו ממנו אליו והניחו חרב. זה אלי יסוד זה ה' קוינו ג"כ יסוד דהיינו הת"ת מתייחד ע"י היסוד. ה' איש מלחמה וגו' ר' אבא פתח וגו' בפתגמי אורייתא בכלל דרושיה. בכל מלהא פרטי תיבותיה. בשמא קדישא עילאה. פנים לה במלכות פנים לה בת"ת פנים לה בבינה פנים לה בחכמה וז"ש כמה רזין מצד היסוד סוד ר"ז. כמה טעמים מצד הת"ת שבו תרי טעמי מימין ומשמאל כמה שרשים בבינה כמה ענפים בחכמה או במ' למטה. הרמ"ק ז"ל:

והרח"ו זלה"ה כתב. ליחדא שמא יסוד הייחוד להרים התרומה לבעלה עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ואח לצרה יולד בשעתא דיעקון לך שנאך וגומר אח יהא לקבלך. וקרא ה"ק בכל עת אוהב הרע שתהי' אהבתו קשורה בלבך תמיד ובזה יהי' לך לאח כשצר' תולד בעולם יהי' לך לאח נאמן אהבתך תחת אהבתך עמו אע"פ שאהבתך אותי היתה כרע מקצת לא כאח וז"ש אח יהא לקבלך וגומר וקרא דעזי ה"ק עוזי וזמרת י"ה כלומר נעשה הקב"ה כעוזי וזמרת י"ה דהיינו ת"ת מלכות שנאצלו תאומים אחים ונזמרו כנז"ל ויהי לי לישועה וגומר:

ר' יהודה אמר יולד דמלכא קדישא וגומר. לא ניחא לי' בפירושא קמא דהיל"ל (דנולד) [שתולד] לכך פי' יולד מוסב לאח כנזכר והוא מלכא קדישא דקאמר דהיינו הת"ת יתער בהאי עוז הבינה נק' עוז ע"ש שהאצילה הגבור' שבה עוז ותעצומות. והענין כשהת"ת רוצה להלחם עם שונאי ישראל עולה אל הבינה ויונק ממנה השפע ויורד ונלחם בגוים ההם וז"ש ואח העליון שהוא הת"ת כשיש צרה לישראל יולד נעשה וולד ויונק השפע ולוחם מלחמותיו:

לינקא לך מאימא. ה"ג בס"י ולגירסת הספרים נמי יתיישב שהוא שואב השפע כנזכר לנקמא לך מאומא כלומר מאותו אומא הלוחמת אתך לוחם עמה מהאי סטרא עם ההוא סטרא דאחוז בה דהיינו אותו השר ובזה אותה אומה שתחתיו נופלות ולפ"ז עוזי וזמרת יה ה"פ עוזי בינה וזמרת הארץ שהוא הטוב וחלב הארץ ארץ החיים בינה המשותפת עם החכמה דהיינו י"ה אשר הת"ת יונק משם בזה הת"ת הזה ויהי לי לישוע' הגם כי לא [נ"ל כאן חסר תיבת נזכר. וכצ"ל הגם כי לא נזכר הת"ת] הת"ת הא אתמר במקום אחר עוזי וזמרת יה י"י ויהי לי לישועה דבר הלמד מענינו:

הוקר יצרך. נקרא היצה"ר רגליך ע"ש שהוא הרגיל אצלו וסר אל משמעתו. א"נ מלשון מרגל כי הוא מרגל במקום שיש עבירה ומביאו לידי עבירה:

דא נשמתא קדישא. כי הריע הזה לא נפחה בך כ"א לדור בה ע"ד ושכנתי בתוכם ולזה נק' הנשמה בית רעך:

לרחמא לי' בכולא. בגופו ובממונו אם הוא חביב לו יותר מגופו:

ואפי' אינון עוברין כלומר אותם עוברים שכבר אביהם ואמותם נזדככו בכור הברזל מהזוהמא ומהעוביות שהי' דבוק בנפשם מעון אדם הראשון מעתה בטן אמם אינה מעכבת מלהסתכל בזיו השכינה שכבר נזדככו כנז' לזה הוו חמאן ומשבחין לקב"ה:

דהא אלהי אברהם לעילא איהו. היינו בחכמה ובינה כנזכר בתי' דף קכ"א לכך הקשה מאי וארוממנהו שנראה שצריך התרוממות וייחוד והרי מרום וקדוש הוא:

א"ל אפילו הכי איצטריך. כלומר אפי' שהוא מרום וקדוש ולא אתפרשן לעלמין מ"מ ממעשה התחתונים נעשים מ"ן לזו"ן וזו"ן נעשים מ"ן לאו"א באופן שגם במקום גבוה עושה הצדיק יחוד והתחדשות ענין מה שהי' קודם אותה מעשה:

וכלא חד מלה. כי זה מתקשר בזה וזה בזה:

וארוממנהו בכלא. פי' כשאני (מכונן) [נ"ל שצ"ל מכוון] ליחד (אלא) [נ"ל שצ"ל או"א] ג"כ אני מייחד זו"ן וזהו וארוממנהו בכלא כלומר (מיני) [נ"ל שצ"ל איני] שולל שמלת ארוממנהו רומזת למלכות לרוממה אצל הת"ת שלעולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו והוא עיקר אמנם מדכפל קרא ואמר זה אלי ואנוהו דמשמע ואתקן לי נוה שהיא המלכות ואח"כ וארוממנהו הוא לאכללא ג"כ מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבה שהיא הבינה בחכמה שהוא נק' שמו הגדול כנז' בפ' תרומה:

סליק מלכא קדישא. ת"ת. בציון. יסוד ע"ש שהוא מצויין בגוף:

ואנגיר לי' לקבלי'. בסוד אוי הוי כנז' בפ' אחרי מות דף ע"ה:

כד תתהדר כנסת יש'. יחזיר הקב"ה את היסוד שנסתלק עמו אל מקומו להתייחד עם המלכות.

כמה אית לאסתכלה בפתגמי אורייתא. בעניני התורה דרך כללות הדברות והצוויים:

לעייני בכל (מלתא) [מלהא] היינו כל מלה ומלה יתירה לדקדק בה כי לא דבר רק הוא. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ואנגיד ליה לקבלי' וגומר אחרי מות ע"ד ב':