אור החמה על ספר הזהר ב:קט

אסתכל ביה באדם למיהוי וגומר פי' השגיח בו ונתן לו כח למהוי שליט על ד"ו פרצופין שהם עליוני' ותחתונים גשמיים ורוחנים מים עליונים ומים תחתונים זכר ונקנ' ולזה היה בו חלק מזה וחלק מזה והוה דמי לעילאין ותתאין. נחת ליה בדמו יקירא בסוד הנשמה הנפלאת. עייליה לגנתיה דנטע לנטריה כי עיקר קיום מצות היה בג"ע כאו' לעבדה ולשמרה אלו מ"ע ומצות לא תעשה. למיהוי ליה חידו על חידו שמחת עצמו בבריאתו ונוסף על זה שמחתו בג"ע וכל הנברא בו והקב"ה משתעשע בו בסוד שעשוע עם הצדיקי' בג"ע שהייחוד על ידם בהם ומהם עצמם: עבד ליה וגומר היינו חופה. פקיד ליה וגו' היינו סוד עץ הדעת וגומר דהיינו להרחיקו מכל החצונים ושלא לידבק אליהם ולא קאים שנדבק בחצונים ונתלבש בחומר טמא ויצר הרע.

אשכחנא וגומר דלבתר דסליק ליה לחנוך עצמו. אחמי ליה כל גנזיא הם גנזי ואוצרי כל צורכי ההנהגה אחמי ליה אילנא דחיי להשכיר לעוסקי תורה. ואילנא דאתפקד וגומר להעניש עוברי תורה. ואחמי ליה דוכתא ובחינתו קודם חטאו וחופתו ומעלתו וכל זה מפני שחנוך ירש לבוש אדם הא' בג"ע כדפי' בשיר השירים דאלמלא וגומר א"כ הוא מנע הטוב ממנו. ור' יצחק פליג את"ק דת"ק פי' ד"ו פרצופין שהם הרכבתו מן העליונים ומן התחתונים. ואיהו סבירא ליה ד"ו פרצופין היינו זכר ונקבה ממש ונסרו הקב"ה לשתים לא ימין ושמאל אלא אחור וקדם בענין שיש בזכר ימין ושמאל וקדם ובנקב' ימין ושמאל ואחור ולדעת ר' יצחק בנסירה לבד נגמר מעש' הנקבה שבריה שלימה היתה ור' חייא פליג ואמר שלא היתה גמורה נקבה אלא מה עבד קב"ה תקין לההוא נוקב' ושכליל שפירתא שני עניינים תיקון גופה וקישוטה ואח"כ עיילה והיינו ויבן מתחלה לא היה אלא צלע ולא שנפרש ממש צלע א' מי"ב צלעות לז"א מאי אחת כד"א אחת היא וגומר ולא היתה גמורה מפני ששם צלע הוא סטר וא"כ יהיה הענין שאחת שהיא הנקבה הי' בצלעותיו בחד מסטרוי ולקחה ושכללה שלא היתה אלא חלק צורה ולא צורה שלימה אלא אח"כ גמרה הקב"ה ובנאה וקשטה והביאה לו. והנה ר' חייא אמר שעל ידי שליטת דו פרצופין היה שולט למעלה ולמטה וגומר וא"כ לפי דברי התנאים האלה דפליגי עליה דר' חייא א"כ נראה שאין אדם הא' שולט בעליוני' ותחתונים ואם היה שולט ע"י מה היה שולט ולזה בא ר' יהודה ואמר קב"ה נשמתא עילאה יהב וגומר וע"י סוד הנשמה וחכמתה היה מבין וחכם על כל הנמצא ושולט על הכל ורצה בזה שעם היות שאדם עיר פרא יולד ומעט מעט יבא אליו הנשמה כנזכר בסבא עכ"ז אדם הא' נמצא מיד בעת בריאתו שלם ונשמה קדושה בו בעזר החכמה והשכל הנוסף שהוא כלי להראות הנשמה כחותיה וז"ש וכליל ביה:

מאן אתר וגומר לפי הנאמר שהיה כח נשמתו משלטת אותו נדע אם נשמתו כשאר הנשמות או לאו ודעת ר' יצחק שאין תוספת מעלה בנפש אלא מצד הכנת הגוף וזכותו ואין יתרון בשום נשמה מאחרת אלא הכל תלוי בהכנת הגוף וז"ש מאתר דשאר נשמתין קדישין קא אתיין ואין חילוק בנשמות אלא מצד הגוף כנזכר ור' יהודה אמר ליה מהכא כלומר כדבריך אבל יש ראיה מהכתוב ואין צריך להכרח הסברה:

מההוא דמקדשא אשתכח ביה היינו בחי' המלכות בסוד נקודה אמצעית ושם סוד הייחוד ושם סוד הנשמות בסוד הזווג וז"ש מההוא אתר דמקדשא וגומר ועליה קאמר תוצא הארץ נפש חיה סתם היינו כלל הנפשות כולם דהיינו נפש חיה המחיה כל הגופות כולם. ד"א נפשא דאדם קדמאה וגומר לכולהו פי' הנפשות כולם אחת ואין בין שני הפי' אלא אם יאמר נפש חיה על כולם יחד או יאמר נפש חיה על נפש אדם הא' וכן תוציא לכל א' משם ואילך:

ר' חייא וגומר פליג את"ק והענין שת"ק סבר שהנפשו' כולו אחת והחכמה כלי להאיר ע"י אותו כלי כנזכר. ור' חייא ס"ל איפכ' שהנשמה טפילה לחכמה וקודם חטא אדם הא' היו המקורות נפתחים מחכמה אל הבינה מחכמה אל הנשמה וז"ש הוה ידע חכמתא עילאה יתיר מפני שחכמת המלאכים היא מהמ' מפני שאין להם נשמה לשאוב מהחכמה העליונה ואדם היה שואב ואחר חטאו החשיך נפשו ולא האירה מהחכמה העליונה ולכך כתיב וישלחהו ה' מג"ע כי סוד עדן חכמה ג"ע בינה ומשם נשתלח לעבוד את האדמה מ' אדומה מן הדין ולא היה משיג אחר חטאו אלא בסוד חכמה תתאה:

ור' אבא פליג אכולהו תנאי ואמר שנשמת אדם הא' מהזכר ומשם נמשך לו נשמה ובהתייחד סוד עשר שבזכר עם עשר שבמ' מוציאה המ' ג"כ נפש ולזה יצאתה נשמת אדם הא' ד"ו פרצופין פרצוף אל הזכר ופרצוף אל הנקבה ולא כדברי ר' חייא שאמר להשליטו וגומר ואתפרשו לבתר ושליטתו במקומו עומד וענין הידיעה או השליטה יהיה תלוי בפגם החטא כנודע ואינו כדברי ר' יהודה דאמ' דמאתר מקדשא שמורה נקבה בלא זכר:

ר' יוסי אמר וגומר הנה התנאים הקודמים פתחו בפ' אחור וקדם להיות כוונתם לפרש עזי וזמרת אחור עזי וקדם וזמרת והיה הענין זה בשעת הבריאה ומשם ויהי לי לישועה לבסוף וכל א' כפי פירושו. ור' יוסי פי' עזי וזמרת י"ה בסוד חכמה ובינה דהיינו אותיות י"ה כלילין דא בדא דהיינו ע"ז בינה שהיא עזה בסוד הדין בה י' חכמה וזמרת מצד הבינה שזמיר עריצים מצד הבינה נכללת בחכמה דהיינו זמרת י"ה והורה על ב' ייחודם יחד הא' עזי והב' וזמרת ובוא"ו להורות נוסף על יחוד עזי הוא וזמרת מפני שהייחוד הכפול גורם ולא מתפרשן דא מן דא לעלמין מפני חוזק הקשר. גם במשמעות המלות חביבות עוז חוזק אהבה ורעותא זמרת מורה התעוררות הרצון בסוד זמירות. ואחר הייחוד הזה הכפול כנזכר מתמן אשתכחו דהיינו שימצאו אל מקום הגילוי דהיינו משיכין דנחלין דהיינו מה שיתגלה לחוץ אל הספירות התחתונות הוא נחל ו' נמשך ממבוע י' ולא ספוק לבד אלא גם ברכה יתיר' וז"ש ולברכא כולא מה שאין כן השפע בהיותו למטה שבא בצרות גם למטה פעמים יושפע פעמים לא יושפע אמנם למעלה לא כדיבו מימוי לעלמין ואם יש כזב היינו מצד המקבלי' שאינם מוכנים לקבל הנחלים אמנם מבועין לא ינזבו וז"ש וכמוצא מים לא אמר כמעין נהר אלא כמוצא במקום המוצא לא יכזבו שאם יכזבו הוא למטה אחרי צאתם מהמבוע. והנה או' משיכין דנחלין היינו עזי מצד הבינה וזמרת י"ה היינו מבועין בחכמה ואו' לאסתפקא היינו ג"כ עזי המחזקני בספקי וזמרת שבח הנוסף והיינו ולברכא. ולא תאמר שיכזב אלא לא יכזבו מימיו ויהי לי לישועה וממה שלא אמר עזי וזמרת י"ה לי לישועה אלא ויהי לי הוא רומז עזי וזמרת י"ה למעלה ומטעם זה ויהי לי לישועה למטה דהיינו הת"ת וז"ש דבגיני כך מפני התנאים הנרמזים בעזי וזמרת י"ה ויהי לי מלכא קדישא דהיינו ת"ת הנק' מלכא מצד הבינה קדישא מצד החכמה והנה להמשיך למטה היה הסבה עזי וזמרת י"ה כנזכר וז"ש משיך ואחסין לתתא הנה לא אמר ויהי לי ישועה אלא לישועה ירצ' היה לי לתועלתי לישועה הישועה הוא מצד החסד הושיע' ימינך ולתועלתי משך הנחלים אלו אל החסד והיינו לי לישועה לישועה נמשך וז"ש אמשיך סוד הנחלים ואחסין הוא נוחל ויורש מאו"א ומנחיל ומוריש לחסד ולא לחסד אלא למטה כדי שיוכל החסד להושיע וז"ש לישועה להכנת ישועה לא ישועה ממש אלא לישועה וז"ש משיך ואחסין לתתא ואתער ימינא למעבד ניסין. זה אלי ואנוהו וגומר הנה החסד הנק' אל פועל הישועה ע"י היסוד הנק' אל חי כי נקי אל מן הימין ולז"א ז"ה שהוא היסוד נעשה אל שלי לישועתי וז"ש זה אלי דא יסוד צדיק דמיניה נפקין ברכאן והטעם שלא הזכיר אלא היסוד לז"א דמיניה נפקין ברכאן ברכות מימין והם יוצאין ממנו ואמר בזווג הוא פי' ואנוהו אבנה לו נוה והוא מקום יחוד היסוד בית קדש הקדשים וז"ש בההוא אתר דחביבותא אשתכח ביה פי' בחינה הידועה הנקודה האמצעית מקום חבת הת"ת וז"ש ודא הוא מקדשא והיינו ואנוהו נוה לוא"ו:

משח קאמר דא וגומר קשיא ליה דהל"ל אלהי אבותי ורצה לפרש הענין על סוד השמאל שלא נרמז בייחוד הזה לז"א משה שהוא לוי קאמר דא ולז"א אבי לשון יחיד לגבי אתר דלואי שעל הגבורה קאמר להזכיר השמאל המדה שלוי בן יעקב מרכבה אליה. ונודע שסוד רוממות הוא מצד החכמה וירצה לכלול השמאל כולו אל הייחוד עם החכמה וז"ש שלימותא דכולא בההוא אתר להקשר ולהתייחד עם החכמ' כי נמתק שורש הדין באור החכמ' מיד כל הדינים התחתונים אפילו הנפרדים והחצונים מתמתקין וז"ש שלימותא בכולא.

ור' יצחק פליג אר' יוסי במה שפי' ר' יוסי ויהי לי לישועה שאין הישועה מצד הת"ת בעצמו אלא הת"ת מכין כדי שתתעורר החסד וכדפי' לעיל לז"א ויהי לי לישועה דא מלכא קדישא דהיינו ממש הת"ת הנאחז בחכמה ובינה דהיינו מלכא קדישא כנז"ל הוא עצמו היה לי לישועה ולא כדפי' שהשפיע והכין אל הישועה מן הימין. והכריח הענין מצד עצמו ואמר והכי הוא ירצה הענין מצד עצמו מוכרע כי הת"ת בסוד היותו אוחז בחכמה ובינה ויורד למטה הוא הפועל הישועות ונוסף על זה הכרח מהפ' וז"ש ומנ"ל מקרא אחרינא אשכחנא ליה דכתיב כי עזי וזמרת י"ה ה' ויהי לי לישועה ה' היינו ת"ת היה לי לישועה והוא עצמו גורם הישועה וז"ש משמע דקאמר ה' ויהי לי מלכא קדישא דאי כר' יוסי לימא ויהי לי סתם אמנם עתה שאמר ה' ויהי לי משמעותו יותר דא מלכא קדישא וגו'. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כ'. ויקח אחת מצלעותיו מאי אחת כד"א אחת היא יונתי וגו' צלעותיו דא מטטרו"ן וסנדלפון אבל אחת מצלעותיו היא מטרוניתא עילאה כד"א אחת היא יונתי וגו' נפש היה סתם דא נפשא וגו' תחלה ביאר במ' כי היא חיה סתם ואח"כ ביאר כי היא בחכמה עילאה וכנודע כי הוא אדם העליון בסוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגי' אדם והוא נק' אדם הגדול כנודע וז"א דאדם קדמאה דכולא:

ר' אבא אמר אדה"ר מדכר ונוקבא אשתכח וגו' פי' הענין הוא כי הנה נזכר לעיל כי ד"ו פרצופין הוה והוא בסוד זכר ונקבה עילאין ת"ת ומ' ולכן היה דוגמתם ד"ו פרצופין והביא ראיה מפ' נעשה אדם בצלמנו וגו' ויש כאן ב' ראיות אחד היא באו' נעשה בלשון רבים שהוא חיבור הת"ת והמ'. ב' הוא מאו' בצלמנו כדמותנו שהם ת"ת ומ' הנקראי' צלם ודמות כנזכר פ' בראשית דף י"ג ע"ב וכן ריש פרשת שמיני בתחלת הפ' ע"ש בביאורינו ומ"ש וע"ד דכר ונוקבא וגו' פי' כי כמו שהת"ת והמ' אתעבידו כחדא לבתר המיעוט אז נפרדו כן היה ממש אדה"ר וחוה ולכן לא בראם השי"ת כל א' בפני עצמם לפי שהם דוגמת למעלה:

ואי תימא. האדמה וגו' ביאר שלא נטעה ממ"ש מן האדמה אשר לוקח משם ונודע כי המ' נק' אדמה ונר' משם כי לא לוקח אדם אלא מן המ' לז"א שאל תטעה משם כי ודאי התם מ"ש מן האדמה היא המ' והכי הוא ודאי אמנם לא נתמעט מפני זה כי גם היה ע"י שיתוף הת"ת. ואפשר לתרץ כי נרמז בוא"ו אשר לוקח משם והת"ת הוא שלקחו אמנם אין זה כוונת הלשון הזה: ר' יצחק אמר ויהי לי לישועה דא מלכא קדישא וגו' נלע"ד שהוא בינה הנק' לי בפ' בא דף מ"ג ע"ב לי ודא רזא דעלמא דאתי וכבר ידעת כי מלכא קדישא הוא הבינה הנק' מלך כי ב' מלכים הם והם מן העולם ועד העולם בינה ומ' כנזכר ריש פ' יתרו גבי מלך וכהן עילאין ותתאין עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג למיהוי שליט על כלא דו פרצופין הוה והו' דאמי וגומר. והכוונה כמו שלמעלה היו זו"ן דו פרצופין כמו כן למטה דהיינו סוד בצלמנו כדמותנו ובזה וירדו בדגת הים וז"ש שליט הרי דומה לעילאין ג"כ דומה לתתאין שג"כ סמא"ל ובת זוגו דו פרצופין נבראו וננסרו נמצא שהאדם הזה נברא דוגמא דעילאין ותתאין:

וסגידו לקבלי'. אע"ג שהם נבראו קודם ממנו וראו בריאתו עכ"ז השתחוו לו לפי שראו אותו בדמות דו פרצופין דוגמא עליונה וראו כי לא המטיר ד' אלהים על הארץ לפי שאדם אין עד שבא והתפלל עליהם וירדו וכשראו כי בסבתו הקב"ה מגלגל העולמות ובשבילו ירדו גשמים להצמיח מוצא דשא כדי שיאכלו ולא ימותו ברעב א"כ הוא סבת הכל א"כ לו נירא ולו נשתחוה והוא השיב להם בואו נשתחוה וגומר הגם כי אני הגורם הכל מ"מ אני נברא והוא הבורא וז"ש נברכה לפני ד' עושנו:

הה"ד ומוראכם וגומר. דקשה לי' שהיל"ל ומורא וחתת יהי' וגומר מאי מוראכם וגומר השתא ניחא ומוראכם וחתכם הראשונה שהיתה אימת האדם על כל הבריות והלכה לה בסבת העון עתה תחזור למקומה:

לנטרי'. דהיינו פי' לעובדה ולשומר' לעובדה במצות שכליות ולשומרה מכניסת חיצוני שם:

טרוצטבלין. חופות כדפי' רז"ל עשר חופות וגומר.

חדאין קמי'. משמחין אותו בשיר.

בספרא דחנוך. הספר הזה חברו אחר שנסתלק להראות לעולם מה עשה לו הקב"ה כדי שייטיבו מעשיהם וגומר. וז"ש לבתר דסליק לי' וגומר ואחמי' לי' דוכתא דאדם. וכן פי' בפרקי ר' ישמעאל וגומר: ה"ג ולמיהוי תדירא תמן. נפק בדימוס. יצא לפני השופטים שהם ע"ב סנהדרין שבהיכל זכות.

ואתענש דנו אותו שיענש וגומר.

ר' יצחק אמר דו פרצופין מפרש ענין דו פרצופין בדרך סוד:

ואתעבידו תרין ממזרח וגומר. כלו' א' להנהיג הנהגת הרחמים המכונה למזרח דהיינו הת"ת מדת הרחמי' ואחד להנהיג הנהגת הדין המכונה למערב דהיינו המלכות ואם כפשוטו ירצה הפריד חבורם אחד לצד זה ואחד לצד אחר:

תקין לההיא נוקבא. שמקודם הראה אותה לו מלאה רירין ומעוכרת ולא ישרה בעיניו. ואח"כ הכינה וקשטה בכ"ד קישוטין כמנין ויבא"ה אל האדם ויבא"ה חסר: וז"ש ושכליל שפירותה. וכפי הרמז בחוה העליונה אחר הנסירה קשטה בכ"ד קישוטין שהם כ"ד מחנות שכינה שעל ידם היתה המלכות עושה ניסים ונפלאות כקריעת ים סוף וכיוצא וז"ש מה עבד קוב"ה בינה תקין לההיא נוקבא ושכליל שפירותה על כלא כלומר על כל העולמות שירש בסוד הכסא סוד השרפים ועל כל ההיכלות והגם דמלתא דפשיטא מ"מ נקט אורחי' דקרא רבות בנות עשו חיל וגומר להורות על תוקף מכלל יפיה ועיילה לאדם ת"ת הנק' ת"ת אדם הה"ד ויבן י"י אלהים חו"ב את הצלע מלכות ויבא"ה בכ"ד קישוטי' אל האדם ת"ת.

מאי אחת. כלו' אחר שפרשת שהם דו פרצופין שני צדדים כשני דפים דבוקים יחד לא שייך לומר אחת. ותירץ כד"א אחת היא יונתי תמתי מצלעותיו מסטרוי. כלומר אל תפרש אחת ר"ל צלע א' מצלעותיו אלא אחת היא המלכות המיוחדת ואחת זו היכן היתה דבוקה בצלעותיו ומשם נלקח' ויבא' אל האד':

ר' יהודה אמר קב"ה נשמתא וגומר. ר' יהודה שאל כמסתפק בדבר לדעת אם ר' יצחק קבל ע"ז דבר ואמר קב"ה נשמתא עילא' וגומר מאן אתר יהב בי' וגומר מאחר שהי' מעלתו כ"כ גדולה כנזכר בוודאי שנשמתו תהי' ממקום עליון נורא ונשגב יותר ממקום יציאת שאר נשמות וכשראה שר' יצחק השיבו מאתר דכל שאר נשמתין קדישין אתיין אז השיב ר' יהודה ואמר א"כ הוא כדבריך מהכא תסייע לך מדכתיב:

תוצא הארץ נפש חי' מאן הארץ מההוא אתר דמקדשא אשתכח. דהיינו בחינת תוכיות המלכות הנק' מקדש שבה מתקבצים ומתלקטים כל הנשמות שמקבל' מהת"ת וזהו שדקדק לקמן ואנוהו בההוא אתר דחביבותא אשתכח בי' ודא היא מקדש: ה"ג נפש חי' סתם דא נפש דאדם קדמא' דכלא וגומר. כלומר לא חי' ממש איל וצבי אלא נפש חי' סתם כלומר נפש חי שתהי' להחיות והיינו שהיא נפשא דאדם קדמאה (קמי' הוא הארץ הלזו) [נראה דכצ"ל והארץ דקמי' אינו הארץ הלזו אלא מאתר דמקדשא] מההוא אתר דמקדשא דהיינו מקום הקליטה כנזכר:

מה כתיב וישלחהו ד' אלהים מג"ע לעבוד את האדמה. אחר שנסתלקה ממנו חכמתו ונשאר כהדיוט א"כ לך למפלח את האדמה כפועל אמנם ענין קשר פסוק אחור וקדם דפתח בי' עם פסוק עזי וזמרת יה הענין הוא כי הוא רוצה לפרש זמרת יה היינו כריתת ונסירת דו פרצופין שעש' יה דהיינו ה' אלהים לת"ת ומלכות ואמר עזי דהיינו הת"ת שהוא סוד העוז וזמרת המלכות שננסרה ונכרתה ממנו שזמר וכרת י"ה חו"ב שננסר הם שהיו לי לישועה כי עתה ע"י הנסירה הם בייחוד אחד זה אלי להורות על יחודם יחד ולכך ואנוהו אעשה לו נוה ובית המקדש שיתייחדו לעולם ע"י העבודה שנעשית שם:

מדכר ונוקבא אשתכח מהת"ת והמלכות:

בצלמנו. ת"ת.

כדמותינו. מלכות.

ואי תימא האדמה אשר לוקח משם. נר' שנלקח מן האדמ' מלכות ותירץ:

ודא היא נוקבא וקב"ה אשתתף בהדה. כי כן במלת האדמה יש אדם והיינו הת"ת כמ"ש כתפארת אדם:

וכלא מלה חדא. מלת משם קא דייק שלא הי' לו לומר משם המורה מיעוט אחר שבמלת האדמה כליל דכר ונוקבא לז"א:

כלא חד מלה. כלומר אחר שהכל ייחוד א' שפיר קרינן בי' מלת משם:

ר' יוסי אמר וגומר. פליג אר' חייא ואמר כי עזי וזמרת יה הכל היא למעלה באו"א שהם י"ה כנודע נמסר ברכאן לת"ת ואיתער ימינה למיעבד ניסין כמ"ש בס"ד ופי' וזמרת יה מלשון מזמור ושבח היינו העוז והשבח היורד מאו"א הי' לי לישוע'. א"נ מלשון זמרת הארץ דהיינו טוב הארץ והכוונה שהשבח וטוב שלהם הגיע אל הת"ת דהיינו מלכא קדישא ומשם אל היסוד ומאותו הכח ויהי לי היסוד לישועה: וז"ש ובג"כ מלכא קדישא משיך ואחסין לתתא וגומר.

ואתער ימינא למעבד ניסין. נר' דמל' אלי קא דייק כי הת"ת ע"י שבח המגיע לו מאו"א אתער ימינא דילי' סוד החסד למעבד ניסין כמ"ש ימינך ד' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב:

דא צדיק מלת זה דקאמר קרא הוא על צדיק והכוונה כי כל הניסים הם ביסוד דאע"ג שהת"ת פועל מכח י"ה כנזכר לא יעשה אלא ע"י היסוד וזהו זה אלי כלומר ע"י זה פועל:

אלי ולכן ואנוהו הוא הוא שלימותא משה הי' קשור במדת הגבור' בבחי' היות ראש ללוים והוא הי' משלים המדה ההוא בכל הנהגותי':

ר' יצחק אמר וגומר. פליג ואמר דלאו כמה דאמרת שהוא היסוד כי אין היסוד אלא מעבר הכח והשפע אמנם המושיע הוא הת"ת וראי' מדכתיב עזי וזמרת י"ה ה'. והוא שהי' לי לישועה וזה אלי ואנוהו כלא על הת"ת אתמר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דאלמלא נטרי אדם פקודא דא וגו' פי' להודיע שאם לא חטא אדם היה קיים שם באיש כא' מצבא מרום והעד חנוך ככתוב הנה בשמים עד"י זה חנוך ושהדי במרומים שהד"י במ"ק י"ה עם ד' אותיות כמנין אליהו במ"ק עם המלה. הה"ד ולצלע המשכן בראשית כ"ח א' דא נפשא דאדם קדמאה דכלא. פי' חכמה אמור פ"ח ב' בגליון. ר' יוסי אמר עזי וזמרת וגו' פי' עזי וזמרת חכמה ובינה. ואתער ימינא למעבד ניסין וגו' פי' ישועה בימין כד"א ותושע לו ימינו פקודי רכ"א א'. אחר דחביבות פי' חו"ב שהם אחים ורעים ויחי רמ"ב. ודא הוא מקדשא מקדש של מעלה והנכון אתר דחביבותא מ'. עוז בינה בתיקונים וגבורה נק' זרוע עוזו כי היא זרוע הבינה ובאתחנן רס"ב ב' דאיקרי עוז וירתא מעוז והטעם שהדינים כפופים תחתיה וזמרת חכמה שאין בה דין כלל והיינו י"ה והיינו דלא מתפרשן וגו' כמ"ש במקומות רבים שהן אח ואחות וזווגם תדירי ולהלן בדף ב' ולינקא לך מאימא בההוא סטרא וגו'. עכל"ה: