אור החמה על ספר הזהר ב:קח

שירתא דמטרוניתא היינו השירה הזאת מדת זאת לה' לקב"ה ת"ת.

אית בה עלמ' דין היינו שתדרש באופן המספרת ניסי הקב"ה לישראל עם המצרים. ואית בה עלמא דאתי שתדרש באופן המספרת מעשיו של הקב"ה לעה"ב. ואית בה קשרי מהימנותא ג"כ אם יאמרו אותה בגלות יש בה פנים לייחד קב"ה במלותיו הרומזו' בספי' וייחודם. ואית בה יומא דמלכא משיחא שתדרש באופן המספרת מעשיו של הקב"ה לימות המשיח קודם עולם הבא א"כ אמרוהו ישראל על נס יציאת מצרים וגם אנו אומרים אותה על נס יציאת מצרים וגם על קשרי מהימנותא ותאמר לזמן המשיח ונזכה לאומרה בתחיית המתים בעולם הבא.

את לאעלא ירצה אמר' את לרבות שהיא כוללת כל השירות הנאמרו' להקב"ה למעלה ולמטה במלאכים ובמשוררים התחתונים: השירה כיון שכל כך כלול בה היה ראוי שתקרא השיר זכר גם לא שירה נקבה חלושה. ותירץ שהיא נקבה ממטה למעלה מהשכינ' אל הת"ת ועם היות שמרע"ה מעלמא דדכורא והיה ראוי שיאמר שיר זכר עכ"ז משה מתתא לעיל' קאמר:

לה' בגין וגומר הענין דנהיר לה מלכא אנפהא והיינו קישוטי השכינה שהם לה מהזכר דלית לה מגרמה כלום ואח"כ על קישוטיה מאיר לה מאורו והיינו שנית או' ונהיר אנפוי וגומר וב' עניינים אלו הם לה' כדי שתתקן עצמה ממנו כדפי' לכך משוררת לו.

ר' יוסי פי' הענין למעלה בסוד החכמה שמשם השמן נמשך אל הבינה ושמנים הרבה הם בבחי' הת"ת בשש קצוות וז"ש דכל אינון משיחין דהוו נגדין מחכמה בעלת השמן אל הבינה ששם לא פסיק לעולם משיך הת"ת מלכא קדישא מחכמה ולכך המשיכן אליו ומשפיעם למ'. בגיני כך משבחא שמשם היא שירה כדפי' בתיקונים שיר מחכמה ש"ר י'. אי הכי וגומר דברי ת"ק שהשכינ' בעצמה היא המשוררת בשפתי ישראל ולהכי קשיא ליה כי היה לו לומר אז ישיר השיר' הזאת לה' ומשמע שפיר דשכינתא גופא משבחת. להכי פי' שממש ישראל בחכמתם ידעו לשבח מה שהיה ראוי שתשבח השכינה והטעם שהיא היתה פועלת בדין וכל ההוא חילא וגבורת' דילה ירתה מן מלכא שהגבורה זרוע שמאל הזכר והבינה דהיינו חילא וגבורה ירתא מן מלכא ואין שירה בשעת הדין ולכך יש' שבחו במקומה כדפי': קומי ל' נקבה דא כנסת ישראל. ורני אינו לשון רנה דשיר ושבח של שמח' אלא ל' צעק' ורננ' של תפל' והיינו בלילה בגלותא. ור' יוסי פליג עליה ואמר בלילה היינו חצות לילה ששכינה קמה בג"ע לשבח להקב"ה. לראש אשמורו' המטה מ' ראש המטה יסוד ונק' יסוד ונק' ראש אשמורות היינו שכינה היא ג' משמורות הוי לילה הא' האשמור' השמאלי' הב' היא אשמורת התיכונה מצד הת"ת. הג' אשמורת הימין בבוקר אל החסד והיא צועקת בלילה אל היסוד שישפיע בה כי ממנו היא יונקת שהעליונות משפיעות ע"י וז"ש מתברכא ביה ולא אמר מיני': לראש אשמורות דא הוא וגומר ירצה לפרש היסוד הנק' ראש כמו על ראש המטה שהוא היסוד הוא יונק מאשמורות שהם נצח והוד אשמורת ימין ואשמורת שמאל. רישא דכתרי מלכא וסיומא הוא היסוד שהוא ממעלה למטה סיומא וממטה למעלה רישא והיינו שתי אשמורות:

ור' אבא פי' כדפי' אשמורת מטה ממש ולכך פי' לשון אשמרת אחת ואינו דוחק למה לא אמר קומי רני בלילה לה' משום דכולא במלכא הת"ת הכולל ו' קצוות והיינו כאילו אמר לה' ור' יוסי פי' לה' בסוד הדעת שהוא סוד משך נהר יוצא מעדן מהחכמה דכל משחא ורבו דהיינו שפע ואור החכמה נפיק דרך הבינה ולחוץ לאדלקא בוצינין הם ז' ספי' המאירות ומשמע לבתר בת"ת עצמו בפ' שני באומרו אשירה לה' ולא אמר לו מפני שהשם הנז' הוא תושבחתא דמטרוניתא ואמרו אשירה כאלו היא מדברת על עצמה. לה' דא מלכא קדישא ת"ת בסוד חכמה ובינה דסליק אל הבינה ואתעטר בעטרוי תרין עטרין דירית מאבא ואימא הם חסד וגבורה הנעלמת שם לאפקא ברכאן מן הימין חכמה וחיילין מן הבינה ששם כח וגבורן מהבינה אל הגבורה. בחדוותא מצד הבינה והיינו עלמא דאתי. סוס שלטנותא דלתתא פרעה ורוכבו שולטנותא דלעילא שרו של מצרים בההוא ימא מלכות שהיא השולטת בהם. רוח קדים ת"ת מצד המזרח בחכמה. עזה מצד הגבורה העליונה. רמה הת"ת בים מ' א"כ ודאי בעאת וגו': עזי וזמרת יה וגומר ר' חייא פתח וגומר כמה אצטריכו וגומר מפני שהקב"ה כבדם בשעת בריאתם כל הכבוד שאפשר והם מנעו הכבוד מהם בחטאתם וא"כ צריכים הם לכבד הבורא שבראם בכל הכבוד וז"ש בגין וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' הזאת ליי' שירתא דמטרונית' לקב"ה. ה"ג והענין דקשיא לי' מלת הזאת דמלה יתירא היא ופי' דהוה כאלו אמר אז ישיר משה ובני ישראל את שירת זאת כלומר שירה שמשוררת זאת שהיא מלכות לת"ת ופי' (ע"י) [בהכ"י מלה זו מוקפת] הנבואה שהיתה להם:

ומכוון בה: היינו שמכוון שמשורר הוא לת"ת במקום המלכות:

זכי למימרא. ממלת לאמר נפקא לי' לקמן:

דאית בה עלמא. דין כגון מרכבות פרעה וחילו וכיוצא:

ואית בה עלמא דאתי. היינו תחיית המתים כדכתיב אז ישיר כדלעיל שר לא נאמר אלא ישיר וכן לקמן דף נ"ז תשלח חרונך וגומר:

קשר מהימנותא. קשר הספירות כדלקמן ימינך ה' נאדרי וגומר:

ואית בה יומי דמלכא משיחא. כדלקמן דף נ"ז תהרוס קמיך וגומר:

את לאעלה וגומר. לעיל קאי דקאמר כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא וגומר זכי לממרי' לזמנא דאתי שאז ישוררו אותה עם שאר השירות שנאמרו בעליונים ובתחתונים כי אז יתנוצצו כל הגאולות שעברו וכל היחודים שיחדו ישראל בגלותם לקב"ה ושכינתי':

אלא שירתא דקא משבחת וגומר. וכאלו אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השיר ה' דהיינו שיר מלכות המשוררת לה' תפארת ולעילא נפקא לי' ממלת זאת:

ומשה מתתא לעילא קאמר. ולזה אמר השירה לשון נקבה: ולא שיר וענין זה נתבאר בפ' וילך דף רפ"ה וכאן קצר וסמך על המבין הבקי ואמר:

והא אוקמוהו. דהיינו בסי' הנזכר:

בגין דאנהיר לה מלכא וגומר. פי' למ"ד דלה' הוא כמו בעבור דהיינו ששוררו משה וישראל את השירה הזאת בעבור ה' ת"ת שיעשה לה שתים הא' שיאיר לה פניה דהיינו דמיון השמש שמאיר בלבנה ומאירה והיינו מציאות הארה לעצמה והב' שיאיר הת"ת פניו אלי' ויסביר לה פנים יפות וזהו:

ונהיר אנפוי מלכא לקבלא. ר' יוסי אמר דכל אינון משחין וגומר. פי' השירה הזאת לד' הוא כדי שכל אותם ההשפעות הבאים לה' ת"ת מאבא עילאה ששם כל משחין טבין: ימשיך לון מלכא לקבלה בגין דכל האי חילא וגומר. כלומר היו משבחין למלכא בגין מטרוניתא לפי שהיו יודעים דכל ההוא חילא וגבורה דילה ירתא מן מלכא:

בזמנא דהוא שלטה. דהיינו מחצות ואילך. דעד חצות ליל איקרי כנודע:

ומתערא. מתעוררת [לשיר]:

אוף הכי לראש והלמד היא כמו בעבור היסוד שיתיחד עמה הנק' ראש אשמורות שהוא נצח והוד שהוא החשוב שבהם כמו בשמים ראש ולפי' ס"ל דלה' דקאמר היינו היסוד:

ר' יוסי אמר. טעם שני למה נק' היסוד ראש. שהוא ראש לכל כתרי מלכא שהם ו"ק יען שהוא משוך הוא התמצית ואור כל שייפין עילאין וממשיכין מראשי כל הו"ק עד סיומא דהיינו הראש האחרון הנק' ראש צדיק כנזכר בפרשת ויצא וממנו למלכות:

ר' אבא אמר לראש אשמרות חסר כתיב. ר"ל כי ראש הוא הת"ת כי הוא ראש המטה מלכות וכן מדכתיב אשמרו"ת ולא קאמר אשמורו"ת מלא הוי כאלו אמר אשמורת ויהי' הרמז אל אשמורת הבקר שהוא המלכות שאז אשה מספרת עם בעלה א"כ קומי רוני בלילה למי לת"ת שהוא ראש אשמורת הבקר וכן הוא פי' את השירה הזאת לד' כמו ששם הרנה בלילה הוא לת"ת כן השירה הזאת ששוררו ישראל הוא לד' ת"ת:

ר' ייסא אמר לד' דא היא נהורא וגומר. נראה שהגירסא הוא נהרא דנפיק מעדן והיינו הבינה ששם רומז הלמד והכריח כן מדקאמר לבתר אשירה לד' ופי' כמו וכולי כי עיקר הראי' הוא מגאה גאה תרי זמני שהרמז אל הבינה דהיא לעילא לעילא וז"ש:

ודא הוא מלכא קדישא עילאה. דהיינו הבינה:

אלא בגין דתושבחתא דמטרוניתא וגומר. ולהורות שהם משוררים בעבורה אמר אשירה כאלו היא המדברת ואומרת אשירה:

מלכא קדישא. ת"ת.

ה"ג כי גאה גאה דסליק ואתעטר בעיטרוי לאסקא ברכאן וגבורן בכלא. וה"פ דסליק הת"ת הזה עד הבינה והיינו:

כי גאה. מלשון עלי' למעלה:

ואתעטר. היינו אומרו גאה שנתגאה ונתעטר:

בעטרוי. שהם רין עטרין דהיינו חסדים וגבורות דירית וכולהון מתעטרין ברישי':

לאסקא ברכאן וחיילין וגבורן. והם ג' מיני השפעות העולות מעמקי הבינה מצד אור ג' ראשונות הנמשך בה להמשיכ' בכל הספי' ובכל העולמות בי"ע וז"ש בכלא גאה בגין דיתעטר בעטרוי. כלל דיתעטר לעתיד וזהו גאה כאלו אמר גאה יגאה. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון זכי למימרה לזמנא דאתי וגומר ס' א':