אור החמה על ספר הזהר ב:קז

קלא נפיק מלמעלה לתשובתם קבילו ליה בגווייכו שלא יתרחקו ממנה ויתערבו דעתם עמו.

דא הוא זמין וגומר ע"י התלבשו בגוף אח"כ בגוף ונפש יעלה ביניכם לקבל התורה עם היות שהיא גנזא דגנזיא נסתרת מכם הוא כדאי לקבלה ולהורידה למטה ולארעשא ע"י התורה עלמין דלעילא ותתא כנודע.

ביה שעתא אתרגישו כולהו לכבודו ברדתו מבריאה ליצירה. הרכבת אנוש אין צריך לומר בנשמה אלא אנוש בהיותו בגוף הרכבת אותו ששולט באצילות. באנו באש ובמים ירדנו אל מקום הדין והרחמים או ירצה על ידו הוא מהפך דין לרחמים או רחמים לדין ע"י מעשיו ותפלותיו:

כדין סלקא ברדתה אל יצירה ששם הת"ת ואז הוא מתראה קמי מלכא ת"ת המקנן במטטרו"ן ולכך ש' דאבהתא שהיא רומזת חג"ת בענפיה אעטרו ליה בתלת עטרין והיינו ש' שבשמו שהם חג"ת המתעטרים בו ואפקדו כל מפתחן שיוכל לפתוח כל שערי' ואוצרות שהם בימין ושמאל ואמצע ונודע שהת"ת מארי דביתא בעלה דמטרוניתא לכך מצד ג' אבות אפקידו ליה מהימנא דביתא מ' דהיינו ה' בשמו ולכך יורד מיצירה אל עשיה בסוד הה' המתלבשת בעשיה וז"ש ה' סלקא ואתעטרא בעטרוי וקבילת ליה מן מלכא דהיינו שיורד מיצירה ששם הת"ת אל עשיה ששם המ' והיינו ייחוד התחתון הנעשה בסוד בחי' למט' ורדת הנשמה ממדרגה למדרגה ונעשית לה לבוש בכל הבחי' בין החיילים הנז' לעיל שהם בסוד כסא נעשה לה לבוש דבריאה והיינו מ' של משה. בסוד יצירה נעשה לה רוח במטטרו"ן והיינו ש' של משה. בסוד עשיה נעשית לה לבוש דאופן דסנדלפו"ן והיינו ה' של משה.

כדין נחת ההוא רוחא נשמת מרע"ה ירדה אל בין הנפרדים אשר תחת המ' שהם נק' ארבין דשטאן בימא רבא מ' ומפני שאין נשמת מרע"ה כשאר נשמות ישראל ששאר נשמות ירדו אל נקבה והם מעולם הזכר. אמנם מרע"ה שהיה זכר ומעולם הזכר ועליו נאמר איש האלהים ואפי' בהיותו בעולם הזה אין ראוי שנאמר שירד לעולם הנקבה' ויהי' גם הוא מכלל עולם הנקבה לזה אמר וקבילת ליה לא להשתנות בה אלא לגדלא ליה למלכא והענין כי בהיותו מעולם הזכר כולו רחמים אמנם ברדתו אל הנקבה לא היה אליו שינוי שמזג בנשמתו דין אלא היא יהבת ליה מתנן במתנה מה שאינו ממדתו זיונין לאלקאה וגומר והענין שכל מה שעתיד האדם לפעול בעול' הזה מעבודת אלהית הכח נתן בנשמתו קודם בואה אל העולם הזה ויש בבחירתה כח לבטל אותו הכח שבו אם ירצה ועונשו גדול ואם יסכים להוציא אותו הכח לפועל שכרו גדול כפול ומכופל:

ובשבתא ובריש ירחא וגומר הענין כי שם מש"ה רומז אל ג' עולמות בי"ע ג' לבושים שהם נשמה ר"ן וכיון שהוא עתה בעולם התחתון בתוך הים למה יקרא משה היה ראוי שיקרא ה' לבד לז"א שהטעם הוא שלא נשקע שם הנקבה עליו כדפי' לעיל אלא היה בכל שבת וכו' כענין הצדיקים שנאמר עליהם והשביע בצחצחות צח חד צחות תרי שהם דבקות נפש ברוח ורוח בנשמה ומתעדנות באור העליון ומרע"ה מפני שהיה נשמתו בסוד הזכר היה מתדבק ועולה ומגביר אור הזכר והי' משביע בצחצחות נפשו וא"כ ראוי שיקרא משה שהוא מ' נשמה ש' רוח ה' נפש דהיינו צח צחות כדפי' וז"ש סלקת ליה למלכא כדין איקרי שמיה וגומר דהיינו אתוון רשימין בסוד רושם נר"ן.

ובההיא שעתא דנפיק לארעא שירד להתגשם ולהתלבש בגוף בזרעא דלוי בטפת זרע איש מבית לוי ברחם בת לוי אתתקנו וגומר. ומ"ש גליפן ממנן שהם מלאכים שרים ממונים ללותו לשמירתו בבטן אמו שלא ישלטו בו החצונים ויעשה נפל אוזפוהו לההוא רוחא לאתריה. כד נפיק לעלמא היינו צאתו לעולם מרחם אמו שכינה ממש יציאת להאירו והיינו ה' משמו אתנהרא וגומר

בטרם כנגד ג' עולמות כנגד עולם הנשמות בטרם אצרך וגומר וכנגד עולם רחם אמו ובטרם תצא מרחם. וכנגד צאתו לעולם אמר נביא לגוים נתתיך:

ר' יצחק אמר ביה שעתא אין לו קשר עם הקודם אלא במה שלפני פניו. ודא הוא שירתא ירצה שהשירה ג"כ היא עניינה על שתי' בחי' הא' נס לישראל הב' נקמה ודין באומות וז"ש שירתא הוא לכל סטרין והיינו אז ישיר על שני עניינים שהם א"ז אלף בינה רחמים ז' דין מ' ישיר משה מלה דא תליא ירצה הלשון תלוי משמע מיד ומשמע לעתיד. דאסתלקו בדרגין עילאין דלעילא בסוד האצילות נפש במ' רוח בת"ת נשמה בבינה והם ג' אלו נקשרות בצרור' דחיי דהיינו בסוד נפש קשור ברוח ורוח בנשמה ולפי זה יותר טוב להם שלא יחיו עכ"ז זמינין וגומר:

ורש"א מהכא כי ראיה זו אינה ראיה שאפשר שבסוד מציאותם בג"ע ישירו לעתיד אמנם מלשון יוסף ה' שנית וגומר הרי שממש יקנו ויתבראו ויתלבשו בגוף שנית ממש השניה כעין ראשונה וכדמסיק. ואי תימא הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי בערך נר"ן דבי"ע ומתענגי וגומר בערך נר"ן דאצילות ועל דרך זה מה שאמר למעלה אסתלקו בדרגין וגומר בערך האצילות ואתקשרו בערך בי"ע. אמאי יחית לון ירצה מה יתענגו עוד או מה יוסיפו עדנה ברדתם אל חברת העפר. ודרך כלל יתרץ כי קושיא זו ג"כ יקשה אל מציאות ירידת הנשמות לעולם ותשובתה בצדה כמו שפי' בזוהר פ' ויחי. ואם אפילו ברדתה אל הגוף המזומן לחטא אחר שהגוף הזה מעוקם שאינו כמציאות בריאתו מפני שנתעקם בחטא אדם הראשון ונתלבש בעפר עכור עכ"ז קושיא זו מתורצת כדרכו א"כ כ"ש עתה שאינם באים אל עפרות הגוף הטמא ואינם מתלבשים בחומר יצה"ר אלא אדרבה הם באים אל סוד הנוף המתוקן שאין להקשות למה ירדו וז"ש לישרא עקימא ולא דבר הנה בטעמו של דבר מעיקרו לישרא עקימא ירצה שאין צדיקים שנמצאו בעולם שלמים מאחר שחטאו צריכים לשוב לעבוד עבודה שלימה שאין בה דופי וז"ש אין צדיק בארץ וגומר ולכך עיקר כפרתם בשובם לעולם ולהכי קשיא ליה אינון דמיתו בעטיו וגומר ואלו לא יקימו לצורך עצמן אלא להיותם מארי עיטא דהיינו שיהי' להם מעלה עם מלך המשיח להנהגת שאר העם בענין שאינם באים להשלים עצמן אלא להשלים לאחרים. מהרמ"ק זלה"ה י:

והרח"ו זלה"ה כתב. אז ישיר משה וגומר ר' אבא אמר וגומר כבר ביארתי זה לעיל דף מ"ז ע"ב והענין בקיצור כי האל"ף רומז לעתיקא הוא הכתר ובו נכללין ג' ראשונות כי הם ב' יודי"ן וא"ו באמצע והם כח"ב והז' הם ז' תחתונות והמ' היא יו"ד על ו' קצוות הם ז' כי נמצא במלת אז נרמזין עטרוי וגליפוי ותמן הם רשימין במלת אז. ואז כד אתגלי' נהירו דעתיקא כדין אנקיב בחשוכי ר"ל כי החשך והענן הם מסך מבדיל של הקליפות הם נשברים אז וכדין נהיר בכל עיבר ונעשים ניסים גדולים ההם:

רש"א מהכא יוסף ה' שנית וגומר פי' כי הלא ישראל הם קנין א' מכלל ה' קניינים. ולשון קנין הוא לשון בריאה כנודע כמו ה' קנני וגומר פי' בראני כמו האדם הלוקח דבר מחדש קרוי קנין וכמו קניתי איש את ה' כלומר נברא אלי מחדש בן אחד ואמר כי מלבד קנין ראשון עוד הוסיף לקנותם ולהחיותם פעם אחת בתחיית המתים ולא די להמון העם אלא אף הצדיקים הנקראים שאר עמו אשר היה ע"י שכיון שזכו בצרור החיים מה צריכים עוד אל התחיה לז"א כי אפי' את שאר עמו הם צדיקים עכ"ז הוצרכו אל הבריא' כדי לזכות ולאכול משכרם ולא בתורת חן וחסד כנודע א"כ מכ"ש אחר שנפגמו כי צריכין לחזור פעם אחרת להזדכך החומר כנודע אז יהיו בריאה חדש' וז"א כ"ש השתא דבעי קב"ה לישרא לעקימא. ואמנם אותם שמתו בעטא דנחש בלתי שום חטא היה נראה כפי הטעם הזה שאינם צריכין לתחיה וביאר כי גם יקומו כדי להיות יועצי מלך המשיח ואפשר כי כל דרכי השי"ת מדה כנגד מדה והנה אלין דמיתו בעטיו ועצתו של נחש שפיתה את א"ה ומתו באותה סבה של אותה העצה לכן באותה מדה עצמה יקבלו שכר ויהיו מארי עיטא ועצה למלכא משיחא. גם נלע"ד לפרש או'. ויהון מארי דעיטא למלכא מלשון קיבוץ ואסיפה פי' כי יהיו מבני סיעתו של מלך המשיח ויהיו תמיד חבריו ורעיו וכיוצא בזה מצינו לשון זה מלשון קיבוץ ואסיפת עם במקומות הרבה. והביא ראיה לתחיית המתים ממ"ש כימי צאתך וגומר וכן כיוצא בזה מפסוק אראנו בישע אלהי"ם כי ישע אלהי"ם הוא סוד הגאולה כמו יגל לבי בישועתך שהיא ישועות השי"ת כביכול ואמר כי מי ששם ארחותיו בעה"ז אראנו אח"כ אחר התחיה אשר אז הוא ישע אלהי"ם הרי רמז לתחיית המתים. ואל תטעה לו' כי ג"כ היה ראוי לומר שם אראך בישע אלהים כי הלא שם קאי לשם דרך הנז"ל כאו' ושם דרך אראנו וגומר אמנם ההכרח הוא ממה שביארנו עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' כדין סלקא ההוא רוחא. אחר שירד והעבירו הקב"ה בכולהו חיילין וגייסין דילי' חזר ועלה:

ועמד קמי מלכא. ת"ת להתעטר ממנו כמו שנתעטר מהבינה:

מ' פתיחא ש' דאבהתא אעטרא לי' בתלת עיטרין קדישין. היינו ג' ווי"ן שיש בשי"ן שהם "ויסע "ויבא "ויט: ואפקידו כל מפתחין דמלכא בידי'. כמו שאו"א מסרו לו מפתחן דידהו כנזכר לעיל כן מפתחות הת"ת נמסרו בידו:

מהימנא דביתא היינו בכל ביתי נאמן הוא כנז"ל. ה' סלקא ואתעטרא בעטרוי. ר"ל נתעלה העלול עד העילה לקבלו. והעיטור שנתעטרה המלכות היינו מצד קצת מעשה התחתונים שכבר נזדככו במצרים ועל ידי עסק התורה דבני לוי שלעולם לא פסקה ישיבתם על ידם נתקשטה המלכות באינון מ"ן עד דסלקא וקבילית לי' ממלכא:

בארבין דשטאן. היינו כחות שבעולם העשי':

וקבילית לי' לגדלא לי' למלכא. עתה בפעם הזאת קבלתו לגדלו בתורה ובמצות לעשות נחת רוח למלך:

ובשבתי וברישי ירחי סלקת לי' למלכא להשתעשע בו ולעורר היחוד ע"י בזמן היחוד:

אתקנו ד' מאה וגומר. אפשר שהוא רמז. לשם כה"ת שהוא ענף א' משם ע"ב ועתה אתתקנו ונזדמנו אלו המאורות להכות לפרעה עשר מכות ובו הרג את המצרי לזה כאשר אמר משה למה תכה רעך אמר לו הלהרגני אתה אומר מלה זו שאמרת תכ"ה כאשר הרגת בו את המצרי ואז אמר משה אכן נודע הדבר והשם שהרגתי בו את המצרי. וכן שמעתי משם האלה"י האר"י זלה"ה והגעתי לדעת הגדולים:

וארבע מאה ועשרין וחמש גליפין ממנן וגומר היינו שמאלו כה"ת מאורות נשתלשלו מהם כחות קדושים מלאכין ממונים והחקיקות נתלבשו בהם ונחקקו בהם ואחרי התלבש' אלו באלו אוזפהו וגומר: וז"ש גליפין ממנן ר"ל גליפין היינו כה"ת מאורות הנז' מתלבשין בממנן ללוותו עד מקומו עד בטן אמו.

בי' שעתא קרא עלי' קב"ה בטרם אצרך בבטן וגומר. ותימא למה לא נאמר בהדיא פסוק זה במשה:

הה"ד אז ישיר משה וגומר כבר ידעת דהה"ד (בא"ל תריץ) [צ"ל בא לתרץ] קושיא אחת וכאן קשי' לי' שהול"ל וישר משה ובני ישראל כמו ותשר דבורה וגומר לז"א בה שעתא כלומר באותה שעה שעמדו על ים סוף ויראו ממנא דמצראי מת כמ"ש וירא ישראל את מצרים מת אז פתחו פיהם בשירה וז"ש אז ישיר משה וגומר:

בקשורא דצרורא דחיי מלכות שבה מתצררים כל החיים הנמשכים מהספי' העליוני':

לאחייא בגופא שאע"פ שהנשמה כבר זכתה לחיי העוה"ב עכ"ז תחזור לרדת בזמן התחי' (לארך) [אולי צ"ל לתוך] הגוף העני אשר עסק בתורה ובמצות וכדי שיתעדנו יחד הנפש עם בשר אחר ששניהם קיימו תורה ומצות:

כד"א ה' קנני. מלשון יצירה חדשה ולא יצירה חדשה ממש אלא את שאר עמי. אותם שהיו צדיקים שהיו נעשים שירים יוסיף שנית ידו לקנות אותם ביצירה חדשה:

הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי. מלכות שהוא צרור שנצררים בה כל החיים העליוני' הרי יש להם תחי' תמן ותענוג עליון מה תועלת: וז"ש אמאי יחית לון קב"ה לארעא. כלומר ירידה היא להם אעפ"י שאי' תחי' גם לארץ:

פוק ואוליף וגומר. הכי תריץ צא ולמד מתחלת ירידת הנשמות ויצירתם מבראשונה למה בראם הקב"ה והורידם לעולם ללא צורך אחר שהיו תחת כסא הכבוד דהיינו אומרו דרגא עילאה. דהיינו כסא הכבוד ששם מחצב הנשמות כולם א"נ בדרגא עילאה דלעילא. כלומר מדרגה עליונה ואינה בבי"ע אלא לעילא באצילות דהיינו במלכות ושם מתענגים:

אמאי קב"ה נחית לון לארעא תתאה. בודאי לסיבה ידועה אצלו ית' לא נחת ר"ש לפרסם כאן אלא סמך על המבין ועל מה שתירצו בפ' ויחי דף רל"ה ועם היות שלא הי' אז ירידתם לצורך תיקון המעוות כ"ש השתא בתחי' דבעי קב"ה לישרא [עקימא] (בכ"י כ' עמיקא). ה"ג ופירושו כי כשחטא אה"ר נפגמו הנשמות כולם וכל העבודה הנעשית הכל נעשה בגוף וגוף ונשמה פגימא ומעוקמת אמנם אחר התחי' תעש' העבודה שלימה וישרה כי ע"י המיתה הזוהמא ההוא נתכת ומתישר העקום:

ואי תימא אינון דמיתא בעטיו דנחש. לא אצריכו לתחי' שעבודתם היתה ישרה לעולם ולא הי' להם זוהמא:

אפי' אינון יקומון. פי' הגם דלגופייהו לא איצטריכו למשיחא אצטריכו דיהון לי' מארי דעיטא ובאה להם מדה כנגד מדה הם לא מתו בחטאתם ובעצת יצה"ר כ"א בעטיו של נחש שיעץ לחוה ולאדם ונמצא שמתו בעצת אחרים לא בעצת יצרם לכן יהי' מארי עיטא למלכא משיחא ואעפ"י שאינו צריך לעצתם אפשר שיהיו לו יועצי' דרך גדולה לא לצורך:

וע"ד תנינן. לעיל קאי דקאמר מהכא יוסיף ה' שנית ידו וגומר וכדפי': וז"ש יחמי' לי' תנינות. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון אתתקנו ארבע מאה ועשרין וחמש בוצינין וגומר אפשר שהוא שם כה"ת והוא אחד משם ע"ב. עכל"ה: