אור החמה על ספר הזהר ב:י

דאמר ר' יהודא וגו' עלמא שלימא כי המלכות היא מכוחות הצדיקים כאומר שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות וגו' ושלמותה בת"ת דהיינו מצות כנגד מלכות אורייתא כנגד ת"ת ושניהם יחד אדם שלם עולם שלום שם שלם.

אבל מאן דלא אשתדל וגו' אין שם מתנת חנם אלא לא ירית לא האי ולא האי אפילו לא עשה עון כדפי' ופערה לבלי חק. כפום אתריה במה שנאחז בעה"ז וכפום דחזי ליה אין שם ויתור אלא מדה מצומצמת כפי הראוי לו ומי שלא תפס במצוה כלל אפי' לא חטא אין לו תפיסה בקדש וישאר חוצה:

א"ר יצחק לא תנן וגו' אמנם מי שיש בו קצת מעשים ולא חטא כלל מוותרין לו כיון שנכנס נותנים לו יותר מדי מעשיו. כל זה פי' על דרך והא תנן בניחותא וניחא לי. ואם נפרש אותו דרך קשיא הכי פירושו הוא פי' אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ולפום מאי דס"ד האי אוי להם לבריות היינו אע"ג דעסקי באורייתא ובמצות כיון שהם נרפין ואינם עוסקים כפי כחם אוי להם ממה שמזומן להם מהעונש ולפי זה מאי דקאמר בתר הכי וכל מאן דלא אשתדל היינו דלא אשתדל כדקא חזי ליה וארפי מיניה ולהכי הקשה והא תנן אית מאן דירית עלמא כפום וגו' משמע שהם חופות חופות כפי העסק והשכר אם הרבה הרבה ואם מעט מעט אבל שכר יש לממעט לזה השיב במתני' דלעיל דאוי להם לבריות לא תנן אלא למאן דלא עביד עובדין כלל אמנם העושים ומתעצלים שכר יהיה להם כל א' כפום אתריה וכפי מה שעשה ע"כ בדוחק. הרמ"ק זלה"ה:

א"ר יהודה אלמלא הוו ידעין וגו' פי' נודע הוא כי הקב"ה הוא סוד הת"ת ואמנם אין המלאכים נשפעים מאתו רק ע"י המלכות כי הוא מלך עליהם והם צבאותיה וחייליה בסוד ותתן טרף לביתה וגו' ואמנם להיות שהשכינה נוקביה כל מה שביד האשה הוא ביד בעלה והנה אמ' כי קרא הת"ת את המלאכי' ואמר להם שירדו למצרים והוא ירד עמהם ג"כ כמו שהבטיח ליעקב ואמר אנכי ארד עמך אז אמרה השכינה אל בעלה הוא הת"ת רבון עלמא אית צבאות בלא מלכא פי' כי אעפ"י שהמלאכים הם פמליא שלך עכ"ז צבאותי הם ואני מלך עליהם כי להניתן המלכות בכל צבאות מעלה ולזה נקראת מלכות ואיך ירדו צבאותיה אחר שהם מרכבה אליה וז"א אית צבאות בלא מלכא כי הלא לא הזכיר הקב"ה רק הוא עצמו שירד והמלאכים ולה לא הזכיר אז אמר הקב"ה אתי מלבנון כלה וכו' כלומר לא תחשוב כן כי הלא אתי תבא ועמי תרד ג"כ כי הת"ת והמלכות דו פרצופין היו מיוחדין בגוף אחד וחיבור א' בהיותם בחכמה הנק' לבנון כנודע וגם קראה כלה למה שנודע שנק' כלה בעת ייחודם יחד וז"א כלה דא שכינתא דהיא כלה בחופה וראיה. ומה שכתבנו דברי ר' אבא כי ויעבור מלכם לפניהם היא השכינה הנק' מלכם של הצבאו' וה' הוא הת"ת בראשם וז"ש אית צבאות בלא מלכא. הרח"ו ז"ל:

והרמ"ק פי' ז"ל. א"ר יהודה וגו' אלמלא הוו ידעין לא תלה הענין בכבוד יעקב כמו שתלה ר' חייא לעיל משום מאי דדריש אתי מלבנון וקרא קאמר שבזכות יעקב והאבות ירד והציל הבנים עם היות שהכבוד ליעקב הירידה והצלת הבנים ואהבה אשר להקב"ה עמהם בזכות האבות ולא פליג בעצם אדר' חייא. קרא קב"ה קס"ד דשכינתא וחייליה לחוד ירדו וקב"ה ת"ת הודיעם שיזמינו עצמן וירדו עם חיילי השכינה ולא קצתם אלא כולכון דהיינו אינון ונימוסיהון כדפי' לעיל.

ואנא אחות משמע אח"כ בפני עצמו שלא יתקשר בחייליו ולכן נתרעשה השכינה שירד הוא ממש עמהם בייחוד ויתקשר וישפיע בהם ויאירם שאין צבא בלא מלך שאם לא ישפיעם לא יוכלו להציל ולזה השיב לשכינה אתי מלבנון וכלל הדברים שירד עמה אמנם לא יתייחד עמה כ"ש בחיילין דילה והיינו מלבנון תבואי אפי' מהזווג המעט הזווג שהוא אתר בי מקדשא כאשר יתבאר לקמן ולזה השיב לה אתי מלבנון כלומר כולנו יחד אפי' במציאות עליון כדמפרש ואזיל.

אתרא דעדן היינו ממציאות' אשר להם בסוד הלובן העליון חכמה שבכתר ושתיהם שם הם מיוחדים ועם היות שהחכמה התחתונה מלובנת מצד מה האצילה הבינה שבה הדין מתעורר אמנם סוד העדן העליון חכמה קדומה שבכתר לובן ורחמים מכל מציאות שממנה והיינו כל עובדוי ומשם אין גלות כלל שאין משם דין:

כלה דא שכינתא ירצה עם היות שקראה כלה אינה שהיא מיוחדת עמה שא"כ היאך יכנסו בגלות והם מתייחדים בלבוש שק אלא הכונה דא שכינתא שהיא שם הכלה מפני יחודה וז"ש דהיא בעת יחודא כלה בחופה ולפי האמת בעדן העליון היא אחות אבל מצד שלמט' בבחי' שכינה עולה להיות שם כלה קראה כלה אבל אינה כלה אלא בתוך חופה וחופה היא למטה וירצה שיתקשר אהבתו עמה בבחינ' עבר מצד ההשתרשות העליון אשר לשתיהם מלבנון ובבחי' עתיד היחוד וכלה שהיא עתידה לקבל תכשיטיה ע"י במדבר וז"ש אתי קשורה עמי מב' סבות הא' מלבנון הב' כלה. ובחי' הכלה היא בחי' בתחתונים למטה וז"ש ושכינתא דאיהי כלה לא בחינתה העליון שאותה בחינה אינה צריכה היחוד הזה ולזה מייתי ראיה מר' יהודה שמורה מלת ויהי ביום כלת משה וגו' שהיתה למטה חוץ מהחופה דהיינו היותה למטה מנ"ה שהם פתחי החופה ביום כלת משה דעאלת לחופה ועיקר חופה פירשתי פ' ויצא ועוד מייתי ראיה שמלת חופה לא יצדק אלא אחר הגלות משום שאינה כלה אלא אחר עשיית החופה דהיינו מקדש או משכן אבל לא בגלות ולזה אתי מלבנון תבואי שאין לדור כעת במקדש עליון עד אשר נדור במקדש תחתון כי אומ' נשבע שלא יכנס וגו'. וקשה שנראה שהיתה שכינה במקדש העליון ואינו שכל זמן שאין מקדש תחתון אינו נכנס במקדש העליון ולזה נראה לדקדק לשונו דלא קאמר ממקדשא אלא מאתר מקדשא דהיינו קרובה לאותה בחינ' שהיתה שכינה יושבת בהר הבית כנגד הר הבית הזה התחתון דהיינו אתר בי מקדש' ונעשה בית המקדש אחר שנבנה המקדש התחתון והנה מקדש העליון בינה ולבנון מעדן חכמה עד הכתר ולכך בלבנון ראשון אמר מאתרא דעדן וגו' ולא כך בלבנון שני והנה בחינתה מהבינ' מתגרשת בגלות ולכך תבואי ומלבנון ראשון לא אמר תבואי אלא אתי מיוחדת עמי כדפי' ואם יפרש תבואי לשניהם ירצה סבה לבד כדפי' וראשון עיקר וענין אתר מקדשא היינו הייחוד המעט שתקנו הקדמונים שתבואי ויתפרד בגלות כדפי' ולזה יקשה לו כי למה תאבד יחודה בסבת התחתונים שמעט היחוד ההוא תקנו אי"ו ועתה בגלות תפרד ולא תהיה שום השפעת ייחוד לזה אמר תשורי מראש אמנה עם היות שאין לישראל זכות לזה תשורי לראש אמנה כלו' הסתכלי בזכות אביה' יעקב ובניו רישיהון דבני מהימנותא שהם הראשונים שנכנסו מטה שלמה באמונ' ומהם התחיל הגלות. ע"כ תסתכלי בזכות מה שעתידין לקבל התורה דהיינו שניר התורה וחרמון סיני ועם היות שהם יאמרו אלה אלהיך מראש שניר תחלתם כשיאמר נעשה ונשמע ופי' שניר תורה דהיינו טור תלגא רחמים חרמון סיני שבבינה מדת הדין המתנהג' בדינים ראש פתנים מתרגמי' חר חורמן דהיינו דין וחרמון לשון דין קשה ולזה שניר וחרמון ת"ת ומלכות תורה וסיני: ממעונות אריות ירצה ירד להצילם ממעונות אריות עע"א נמרים מלשון וימררו את חייהם דמענן להון וגו':

ר' אבא וגו' והלא לבנון גאלה כלומר מלבנון מורה שבאה מלבנון ממש ולא מאתר מקדשא ומעולם לא עמד' שכינ' בלבנון אלא אח"כ כשנכנסו ישראל ובנו מקדש הנק' לבנון א"כ עלו שם אל הלבנון וכן הוא הר לצד צפונה של א"י ועולים מא"י להר הלבנון וא"כ מאי אתי מלבנון ללבנון וגו' ועם היות שתקן ר' יהודה כמו שפי' לא ניחא ליה. ור' אבא אמר שאין המקרא הזה בגלות מצרים שעדיין לא היה לבנון כלל אמנם הכתוב הזה יצדק בגלות בבל שעלה בדעת המלאכים שירדו ולא ירד הת"ת עמהם מפני עוונותם של ישראל ושם יצדק אתי מלבנון כלה ונאמר ע"ש העתיד או קרא נדרש בענין אחר בדרושים אחרים כי לענין הגלות הזה גלות מצרים מעולם לא אמר הת"ת אותו למצרים שמורה שרצה שירדו הם ראשונה כדפי' שמזה יראה שהיה פירוד אדרבה הוא ירד ראשונ' וז"ש וקב"ה בקדמיתא כאומ' וה' בראשם והיינו שגלות מצרים לא היה גלות לעליונים בעצם כעין גלות בבל שגלתה שכינה ממש כדפי' בכמה דוכתי ולא ירדה שכינה למצרים אלא בנחת מצטערת בצערן של ישראל לחוד והייחוד שהיה להם לעליונים לא נפרד כאשר יתבאר במקום אחר:

ר' יצחק פליג דאוקים קרא בענין אחר ולא ייחודא אלא ישראל אמרו אתי מלבנון כלה אתי עמדה שכינה שהיא כלה וז"ש דא היא שכינתא ולא על הייחוד עמה נאמר אלא ישראל קוראים אותה בשמה ואמרה אתי את עמנו בגלות וזה לא שגלתה ממקומה וזזה משם אלא אתי מלבנון את עומדת שם במקדש עליון ובמקדש תחתון תבואי עמנו בגלות והיינו כדמסיק תשורי מראש אמנה את משגחת בנו משם והוא ראש אמנה שעיקר האמונה לדעת הכל שם אפי' בחורבנו מפני ששם קדושתה ורואים יודעים מה רואים. מראש שניר משם הורא' יוצאה לישראל כאומרו כי מציון תצא תורה. וז"ש מאתרא דאוריתא נפקת וגו'. ולמה כלומר למה באת אהי בגלות ממעונות אריות וגו'

ר' יודן מפרש ממעונות אריות שאינם האומות אלא מקום השכינה בגלות שהיא שוכנת אותם הניצוצות ממעונות אריות וגו' שבית המקדש מעט הם בתי מדרשות:

ר' חייא הוא יתיב וגו' מה חמאת אוריתא וגו' בפ' ויגש פתח ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה שבעים וסיים הפסוק כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים וכיוצא קשה בפרשה זו דכתיב ויהי כל נפש וגו' וקשיא לי' תרתי חדא דפתח בבני ישראל וסיים בשבעים. ועוד מ"ט שבעים ולא יתיר ותריץ שהיו י"ב שבטים אמנם עלו לע' נפש להראות שאומה זו שקולה כנגד ע' אומות. והטעם כי יש בעץ החיים ז' ענפים קדושים סוד ז' ספירות כלולות מעשר וכנגדם בחוץ למטה מלילית ע' שרים ואליהם ע' אומות. ועתה שנכללו ישראל בע' ענפים קדושים עליונים הם כנגד כל האומות ויש להם כח בקדושה לנצח הע' ענפים חיצונים ולכך הוו אומה יחידה מצד יחידו של עולם:

קלדיטין כבר פי' לעיל שהוא לשון קלידה שהוא מפתח והקלדיטא הנזכר לעיל היא מדת המלכות והיא מפתחות אל האומות התחתונות לשאוב להם החיות מלמעלה שכן ע' אומות הם חיות ושואבות מע' שרים עליונים ולכך ע' שרים ממונים על האומות להמשיכם והם נחלקים לגבולים גבולים בעולם וכן הרקיע השופע כנגד החלק הארציי והגבול ששוכנת בו האומה ההיא שר שלה שוכן בכחותיו ברקיע ההוא והיינו גבולות עמים דקאמר קרא ולזה אמר קלדיטין ירצה שאין האומות שואבות מהקדושה אלא ע"י השרים והשרים עצמם הם חיצונים ואינם שואבים מהקודש אלא יש ע' מקורות לשרים ומהקדושה על מלאכי' קדושים שמשפיעים לע' שרים שהם למטה על האומות וז"ש קלדיטין והם קדושים דנהרין ממה ששואבים מהקודש:

גוברין יתבין במותבניהון הם השרים שהם מהגבורה העליונה. יתבין במותבניהון למטה במושבותם בגבולים הפ' איש ללשונו בגוייהם וז"ש יתבין במותבניהון ממנין על שבעין אומה. והנה אלו הטהורי' שהם נגדיים לע' נפש והם קדושים מכלל המרכבה כדפי' בשיר השירים בפסוק כי טובים דודיך מיין:

נפקין מתליסר גולפין הם י"ב כחות שהם ג' לארי' ג' לנשר ג' לשור ג' לאדם ומאלו הי"ב והנקודה המושלת עליהם י"ג מתחלקים לע' שהי"ב מסתעפין לשבעים וז"ש נפקין מי"ב גליפין קטורין דאסתחרן כלומר י"ב הנקשרים אלו באלו ומסתחרן סביב לנקודה אמצעית שאין י"ב גבולים אלא סביב לנקודה לכך אמר מסתחרן במטלניהון כפי יניקתם הוא נסיעתם יש מי שנוסע ומתנהג ע"י החסד ויש ע"י הגבורה ויש ע"י הרחמים ויש ע"י מדת הדין הרפה שהם ד' יסודי עליונים למתקלן לארבע רוחי עלמא וא"כ עתה נכוון רוחות א"י למזרחה שוכנים כ"ד אומות למערבה כ"ד לצפונה כ"ג לדרומה כ"ג כך הם מסתחרן לארבע רוחי עלמא וישראל בנקודה אמצעית בתוך הקודש ראש לנקודה הי' יעקב אבינו שעליו שכינה והייחוד הגמור ממנו מסתעפים י"ב שבטים וכן מחנה דן צפונה ובו ג' שבטים וכן מחנה אפרים מערב ובו ג' שבטים ומכל שבט ושבט אחוזים ששה שרים יונקים מששה מלאכים האחוזים בא' מהי"ב מלאכים עליונים שהם ד' מיכאל תימנה גבריאל צפונה אוריאל רפאל מזרח מערב ותחת ממשלת כל א' וא' מהארבעה ג' הם י"ב ותחת כל א' מהי"ב ששה מהשבעים המלאכים הנז' בשיר השירים. והיינו יצב גבולו' עמים שהם ע' שרים למספר בני ישראל שהם י"ב מתפשטין לע' וכדומה להם ישראל ממש ד' מחנות י"ב דגלים ע' נפש והיינו אומרו כמה דאי אפשר לעלמא בלא ד' רוחות שהם ד' ראשי ההנהגה שמהם יתפשטו י"ב כך א"א לעולם בלא ישראל שהם ענפים המתפשטים מאותם הארבעה כדפי' וזהו סוד פרי החג שהיו מקריבים בחג להראות שקיומן מן הקהל ע"י ישראל ולכך א"א לעולם בלא ישראל שהם יסוד ומוח ושורש לאומות ובלעדם לא יתקיימו בעולם:

הרמ"ק זלה"ה :

ויקם מלך חדש ר' אבא וגו' אתרעי בהו בתחלתם שלא היה בהם זכות כלל. וקריב לון מעט מעט חנכם במצות ובאמונה והיינו בחר להיות לו שעדיין בעת הבחירה לא הי' כדאין ודאי ואחר שבחרם הם חלקו דכתיב כי חלק ה' וגו' ואחר היות חלקו נדבקו לו והיינו ואתם הדבקי' וגו':

והרא"ג ז"ל כ' עלמא שלימא היינו עה"ב שכולו טוב וכלול בכל השלימות. א"נ עלמא שלימא העה"ז הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם הגמול נמצא שע"י התורה והמצוה יורש עולם שלם וזה בלא זה אינו שלם:

קרא קב"ה. מלכות בבחי' השולטת על התחתונים:

אמרה שכינתא, כלפי הת"ת.

אית צבאות בלא מלכא. השתא קראה שכינה בבחינתה עם הת"ת ר"ל משכן וכסא שלו ומדלא קאמר כלנא נחות למצרים דהוה משמע כלם יחד וקאמר חותו ואנא אחות ש"מ שתי ירידות ואומרו עמכון הוא בבחי' שגם היא סוף סוף יורדת עמהם בגלות אח"כ הגם שלא ירדו יחד:

מאתר דעדן. היינו הבינה שהיא אתר דחכמה הנקרא עדן:

דמלובן בכל עובדוי. שהם רחמים ואע"ג דדינין מתערין מיניה כולהו רחמים והשתא ה"ק אתי מלבנון. עמי מאותו לבנון העליון נהיה יחד בצאתנו ובלכתנו בגלות עד זמן שתקרא כלה שהוא יום מתן תורה: וזהו ואזלא הא וכו' בי מקדשא דלעילא. היינו הבינה (וג"כ) [גם כן] ודרך הכתוב לכפול:

תשורי מראש אמנה. כלומר תשגיח עלייהו כדלקמן מצד זכות ראש אמנה הם יעקב ובניו שהיו תחלת האמונה וכן מצד זכות התורה שקבלו בטורא דחרמון דהיינו סיני כדפי' רז"ל ומפחד מי (תניני) [תגיני] עליהם ממעונות אריות אילין אינון עמין וכו'. ה"ג והלא ללבנון עולה. והענין הוא שר' אבא פליג אדר' יהודה ואמר דמהאי קרא דאתי מלבנון וכו' ליכא למשמע מינה דקב"ה ופמליא של מעלה ירדו למצרים דליתא דא"כ ללבנון עולה מ"ל שאפילו שתרצה לפרש שכשירדו למצרים היתה הכוונה להצטרף כדי שיזכו אח"כ לקבלת התורה ולירושלים וה"ק קב"ה לשכינתי' אתי ללבנון כלה כלומר ירידה זו היא עליה אח"כ אפ"ה קשה דללבנון כלה מ"ל א"כ על כרחך לא מיירי האי קרא בגלות מצרים כמו דאמרת אלא הא ראיה לגלות מצרים מפסוק זה ויעבור מלכם לפניהם. דהיינו מלכות: ויי' בראשם. היינו הת"ת שעברו לפני ישראל וממילא משמע שהת"ת ומלכות ירדו עם מרכבותיהם וחייליהם:

ר' יצחק אמר וכו'. פליג אדר' אבא דסבר דפסוק זה נאמר על חזרת הגלות למקדש והוא מודה ליה במאי דאמר שלא נאמר על גלות מצרים אבל פליג עלי' וסבר דעל גלות ירושלים נאמר כדמפרש ואזיל: ה"ג תשורי מראש אמנה בי מקדשא דלתתא דאמר ר' יהודה וכו'. וה"פ אתי מלבנין רמז לשכינה שהיתה בב"ה של מעלה שתלך בגלות עם הת"ת כנזכר בתיקונים כצפור נודדת וגו' והגלות הוא שתחת היותה בחגוי הסלע בסתר המדריגה בין בדי הארון תשב בכותל מערבי בגלות: וזהו אתי מלבנון. ב"ה של מעלה:

תבואי. אל כותל מערבי ומשם תשורי תשגיח על בניך להגין עליהם:

מאתר דאורייתא נפקת לעלמא. כמ"ש כי מציון תצא תורה. וזהו שניר שמשם תצא הוראה לכל ישראל וחרם לאומות:

ולמה. כלומר ולמה תשורי ותשגיח:

לאגנא על ישראל ממעונות וגו'. שהם אומות העולם:

ר' יודן וכו'. פליג דמ"ם ממעונות הוא כעין מ"ם הטעם כלומר תשורי ממקום הנק' ראש אמנה מכח זכות מעונות אריות שעוסקים בתורה: ה"ג בנוי דיעקב תריסר וכו'.

א"ל ליקביל וכו'. השיב על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון שהע' שר ם יצאו מהי"ב כדמפרש ואזיל וכו'. א"ל וכו' קלדיטין פי' מפתחות והענין שע' שרים הם מפתחות השפעת אומתם כי הם פותחים ונוטלים ומשפיעים לגוייהם וזהו קלדיטין דנהרין. מפתחות המאירים שהם גוברי'. אחוזים מצד הגבורה:

יתבין במותבניהון. כלומר כל א' וא' בתחומו ובמקומו כנז' בפ' ויקהל דף ר"ט: וזהו שפי' הה"ד יצב גבולות עמים. הציב כל א' וא' במצבו ובמקומו:

נפקין מתליסר גליפין. היינו גבולי אלכסון שבת"ת שמשם מתפשטים שבעין ענפין קדושים עד למטה ומשם אחוזים הע' שרים כנזכר בפ' בשלח דף נ"ח:

קטורין. ר"ל מתקשרין אלו עם אלו בקשר אמיץ:

דאסתחרן. ר"ל אלו הי"ב גבולים מסתבבים סביב סביב לד' רוחות העולם בשיקול. ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' למזרח וג' לדרום ומכל ג' וג' מתקשרים כך שרים:

במטלניהון. ר"ל בהנהגתם: הה"ד יצב גבולות עמים. שהם ע' שרים ע' גבולים מחולקים לד' רוחות לכל צד שהם י"ב למספר בני ישראל. ואומרו:

תליסר. היינו נקודת המרכז נוף * נצ"ל גוף. עקר האילן שבו אחוזים ישראל פנימאה כנז' בפ' בשלח דף נ"ח וי"ס דגרסי תריסר והם הי"ב תחומין.

כי כארבע רוחות השמים. כי היכי דלעילא אין קיום לע' המתפשטים אלא מהד' שהם באמצע י"ב כך ישראל למטה י"ב אין לע' אומות אשר סביבם קיום אלא בשבילם:

ויקם וגו' דקב"ה אתרעי בהו. מצד רצון טוב שאין טעם ברצון דאכתי לא עסקי בתורה כדי שיבחר בהם מצד טובתם דכתיב להיות לו לעם סגולה כלומר בדרך סגולה לא מצד טובתם. עכ"ל הרא"ג ז"ל: