אור החמה על ספר הזהר א:צט

כ"ש הכא וגו' פי' במדינה בישוב צריך לשלימות זה שלא ימצא פגום. כ"ש הכא שהשכינה משלמת אותו שלא יהיה פגום: ולא עוד וגו' שנוסף שהוא שלם ע"י השכינה. הוא נשמר ע"י:

חדוותא דמצו' שמצוה לבא על אשתו והיא אז ביאת מצו' וביאת מצו' גורם ייחוד למעלה. וז"ש וחדוות' דמצו חדוותא דשכינתא ולא עוד אלא דאסגי שלם סתם פי' כשאר בני אדם שהם נותנים שלום בין איש לאשתו. גם הוא ע"י שעושה חפצי אשתו שהיא מתאוה לו בבואו מן הדרך מרבה סתם שלום. ושתיהם מן הפסוק חדא וידעת כי שלום אהלך והיינו האי דסליק מיני'. שנית ופקדת נוך ולא תחטא: וכי אי לא פקיד וגו' אלא ודאי דגרע יקר זווגא עילאה. שהם מתייחדים למעלה ע"י כנז'. ומאי דקאמר גרע. שמורה שהיה ייחוד וגרע תיקן והיינו באו' ודביתהו גרמא ליה הכבוד. והיה ראוי שישלם לה בשמחת מצוה ולא שמח' א"כ גרע ממש יקר זווגא עילא':

וחד דאי מתעברא. היינו * הלשון צריך תיקון: הזווג השני מתרין זווגין דקאמר לעיל: דהאי ברית אתקרי ברית יר' אע"ג שבימי החול שער האצי' סגור אין נשמו' אלא מגולגלות מלמטה * [ע' לעיל מ"ח א' בפי' הרמ"ק ז"ל]: עכ"ז ע"י דהאי ברית שאדם מתייחד בה עם אשתו שהוא האבר הקדוש אתקרי ברית דקב"ה ופעולה שהוא עושה למטה גורם ממש למעלה הייחוד ע"י היסוד כשבת ממש. לא ע"י מטטרון כשאר יומין דחול. לכך גרם לו [להמשיך] נשמתא קדישא כשאר תלמידי חכמים ביום השבת. והשתא מפרש איך הוא ממש זה כזה:

לשמשא קמי שכינתא. שגם עתה גורם לה ייחוד ע"י היסוד כשבת ממש ואינו חוטא. אלא מצו' כשאר מצות התורה כנז':

ונטיר לי' כדקא יאות. הוא שאינו נזקק לה אפי' במגע אצבע קטנה. כדי שלא יראה בו השכינה ערות דבר ושב מאחריו:

וכלהו טעמי דקא אמרן וגו' פי' היוצא בשיירא ותלמידי חכמים ומי שאשתו נדה: או ירצ' הטעמים שאמר למעלה לענין היוצא בשייר' שייכי נמי בת"ח וכן במי שאשתו נדה:

עיקרא דביתא דביתהו. פי' עיקר שכינה שורה עליה כי האשה סבה שתבא השכינה. שאין שכינ' אלא מקום שיש אשה כדמוכח מקרא ויביאה האהלה שרה וגו':

רזא דמלה וגו' ונקיט מכללא דשמעתא כי כאשר הוא בבית אז השכינה אריקת ברכאן ממש להשפיע ולברך. כיון שיש אשה בבית ברכה בבית. אמנם כאשר הולך לדרך היא עמו לשמירה לבד כנז' לעיל. וענין זה מתבאר מתוך רזא דמלה למעלה בבינה ות"ת ומ'. אימא עילא' בינה: דכור' ת"ת: דאתתקנת ביתא. מ' מתקשטת בנערותי' כראוי:

ואתחברו וגו' היינו אחר התיקון ייחוד קב"ה ושכינתי':

אימא תתא' מ':

דכורא האדם:

דאתתקנת ביתא שהוא נשוי אשה:

בתרי נוקבי מ' מלמעלה ואשתו מלמטה:

ע"ד ת"ת שבו קבוץ הספי' וייעודם יחד:

גבעות בינה ומ':

לאתקנא ליה ולאעטרא ליה מצד הבינה והחכמה. ולברכא לי' מצד הכתר הנק' ברו"ך ע"י הבינה:

נוקבא תתאה מ':

לאתחברא ביה עליית' שם אל מקומו. ולאתזנא שפע מזונה ומזון בית':

כד דכור' אינסיב. ג' בחינות הם מי שאינו נשוי אין שכינה עמו כל עיקר. כד אינסיב יש לו תרתי לטיבותא א' שכינה עמו ועוד שהוא לארקא [עליה] ברכאן כדמפרש ואזיל:

וכד אינסיב ואזיל באורחא יש לו חדא לבד וז"ש כד נפק באורחא לאו הכי אלא שכינה עמו דהיינו אימא עילאה אתחברת בהדי' ולא לארקא ברכאן שהרי אינו מעוטר בשתים כראוי. אמנם היא לשמירת הדרך כנז' לעיל ששכינה נק' שמירת הדרך:

כד תב בעיא להזדווג עמה להתעטר בשתים למשוך הברכות כנזכר לעיל:

קילפי סנפירי קטרא הם המלאכים העליונים שהם מיוחדים למעלה:

פטרא פתחון פה בתורה. מהרמ"ק זלה"ה: