אור החמה על ספר הזהר א:צח

לאחזא' דאסיר לי' וגו' כי למעלה בנסתר אדרב' הוא הייחוד ושמושא דההוא אדרא ביומא כדאיתא בזוהר פ' תרומה [קכח ב'] וע"ד הנסתר יר' כי בא השמש אל המ' כדפי' בפ' ויצא [קמח ב']:

ערסא דדהבא וגו' היינו כסא הת"ת מתתקנן באבנין הם מרכבות תחתונות אשר למ' דהיינו ויקח מאבני המקום מאותם י"ב אבנים שהם י"ב בקר תחת הים הנק' מקום. והיינו דוקא בהיות הת"ת יורד למטה למקום המ' כשהייחוד למטה. אמנם בהיות הייחוד למעלה שהיא עול' עמו אדרבא היא בערסא דדהבא. וז"ש ומטרוניתא תתקין לי' היינו שהיא מתקנת לו כדי שירד למטה:

לאחזאה לה דאינון חד עצם מעצמי ובשר מבשרי דין מדין מקושי העצם שלי רחמים מרחמים שלי מרכות הבשר. ובמקום אחר בזוהר [לעיל כ"ח א'] מפ' בהיפך דין בשר מפני אדמומיתו. רחמים עצם מצד לבנינות העצם:

דאינון חד שיש להם בחינה המייחדת דין בזה ודין בזה רחמים בזה ורחמים בזה ולא אית פרודא בינייהו. שדין של זה מצד דין של זה ורחמים של זה מרחמים של זה והיינו מבשרי מעצמי:

לזאת ולא לאחרא. לאפוקי לילית או * [ע' לעיל ל"ד ב' ולקמן נ"ה א']: שפח' כי תירש גבירת' שהם כקוף לפני בני אדם. ולעניין כל נשיין וגו' אייתי ראי' רבו' בנות שיש בנות ירושלם שהם מצד הקדושה עושות חיל והיינו ז' הנערות הראויות וגומר:

קבילת לי' ברעותא. פי' שאין ענין ותאכל ממש אלא הכוונה שנתרצ' לו. וענין הריצוי הזה יקרא ותאכל וז"ש וקבילת לי' וענין ותתן גם לאישה הכונ' התעוררות' במ"ן:

א"ר אלעזר אי הכי במאי נוקים וגו' בענין יחוד הת"ת ומ'. וכבר היה יודע ר' אלעזר הייחוד בסוד שמאלו תחת לראשי. אמנם לא הוה שמיע ליה דכל הני מילי יצדק ממש למעלה:

ור"ש א"ל שממש כמו שיצדק הענין ביצה"ר ויצה"ט יצדק הענין בחסד גבורה כדמפרש ואזיל:

מילין בזוטא דזיפתא הכוונה כי שאר הפרשה תתפרש ממש באדם וחוה כנז' לעיל:

למסעו מבעי ליה דאי תימא כדפי' רז"ל לפרוע הקפותיו מאי למסעיו היל"ל למחנותיו כי דרך חניותיו היה הענין לא דרך מסעיו למה תלה הדבר במסע:

אלא תרין מטלנין אינון וגו' ונתייחסו שתי המסעות לאברהם ששתי נסיעות היו לו הא' בערך שכינה שעמו וא' בערך עצמו וקמ"ל משום דשכינתא לא שריא עמיה דבר נש אלא אי אשתכח דכר ונוקבא כדמפרש ואזיל ושמא השתא סליק אדעתך דכיון דאברהם הי' הולך בדרך וקיימא לן * [כתובות ס"ה]: אורח אסור בתשמיש המטה שמא לא היתה אז שכינה עם אברהם לז"א הכתוב וילך למסעיו ולא נסע אלא ע"פ השכינה כנזכר וזהו דמסיק ואזיל ואי תימא וגומר:

עד לא יפיק לאורחא בזמנא דאשתכח וגו' היינו כי בעוד שהוא במתא ובישוב עם אשתו בקל ימשיך השכינה עמו שהרי לעולם היא עמו ולא תסתלק אם לא תמצא בו ערות דבר. אמנם אם לא יתפלל אז תפלת הדרך דשכינה נק' שמירת הדרך. אלא אחר שנפרד מאשתו ר"ל [שכבר יצא] מרשות המדינה והישוב לא תועיל התפלה להמשיכה כ"כ בקל. שהרי יותר בקל יתעכב השכינה עמו ממה שמחדש תבא. ואח"כ צריך לישמר שלא יראה בו ערות דבר ותסתלק וז"ש ת"ח כל זמנ' דבר נש אתעכב וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מכאן תבין שלא יתפלל תפלת הדרך אלא קרוב לעיר ולא אחר שכבר התרחק מאד מן העיר ומדף קפ"ח א' ודף ר"מ ב' ודנ"ח ב' תבין כי תפלה זו היא תפלת הדרך. שהיא זולת התפל' עצמה של בצ"ע מהרי"א ז"ל: