אור החמה על ספר הזהר א:ק

אר"ש כגוונא דא אורייתא וגומר הנה הרשב"י ע"ה הוקשה לו למאי דקאמר לעיל כי מעלת האדם היושב בביתו מעלתו גדולה מהמהלך בדרך. א"כ לפי זה ת"ח הפורשים מנשותיהם שהם שוים להולכי דרכים. א"כ מעלתם גדולה בהיותם נזקקין לנשותיהם מכאשר הם פורשים עצמם ללמוד תורה. וזה תימא גדול לכך אמר כגוונא דא אורייתא ונמצאו העוסקים בה מעלתם גדולה בהיותם עוסקים. מפני שהם במדרגת הת"ת. ולהם בינ' מלמעלה ומ' מלמטה. יותר מכאשר הם נקרבים לנשותיהם שנשארים כשאר בני אדם מ' מלמעלה ונשותיהם מלמטה. ולהכי קאמר כגוונא דא אורייתא שהיא בין תרי נוקבי וגומר א"כ העוסק ב תורה שהוא בת"ת יאחוז שני בתים כדפי' כי כמו שכל אדם אוחז בית א' עליון שהיא המ' כן העוסק אוחז ב'. והשתא מפרש יחס הבינה עם הת"ת במציאות התורה וכן המ' בענין שהעוסק בתורה נעשה בסיס ומכון לשלשתם. והיינו דמפרש ואזיל חד סתימא עילאה וגומר ובזה טוב טעם שראוי שתהיה בינה דבק' עם הקול דאורייתא שהרי אין מציאות להקול דיעקב אלא ע"י אותו הקול דלא אשתמע ואין מציאות לדבור בלי קול דיעקב. והיינו דקאמר אוריי' דאתאחידת בתרי בתי * אורייתא קאים בין תרי בתי: כנזכר: וז"ש וקול דיעקב דאיהו אורייתא אחיד בין תרי נוקבי אחיד בההוא פנימאה דלא אשתמע שהיא בינה ואחיד בהאי דלבר דאשתמע פי' * אצ"ל מ' המתגלה. המתגלה בעצם א"כ ראוי שהעוסק בתורה יהיה מתייחד בשתים אלו בעסק התורה שכל קול וקול שמוציא כלול מג' אלו ולהיות התורה בין ב' בתים. וז"א וע"ד שריאת אורייתא בבית. שפי' ב' שתים. בי"ת בתים דהיינו תרי בתים ומתמן נפקת אורייתא הנק' ראשית כנזכר לעיל בפ' ובכמה דוכתי:

פתח ואמר בראשית וגומר השתא מפרש ב' דהיינו הבינה עם הראשית שהיא חכמה. ברא אלי"ם שהיא מ': והיינו ויבן ה' אלהי"ם חכמה ובינה את הצלע מ':

את השמים היינו א"ת מ' אלהי"ם הנזכר. השמים ת"ת והכוונה שהביאה לת"ת אחר שבנאה והיינו ויביאה אל האדם: ואת הארץ היינו דאהדר זמנא תניינא וא"ת ו' ת"ת א"ת מ'. וקאמר הארץ ירצה שהת"ת בהיותה מיוחדת עמו אומר לה וא"ת הארץ. ירצה אתה שאתה מיוחדת עמי נקראת הארץ הכוונה רחמים כמוני לשון רצון וכמו שהת"ת נק' עץ החיים על שם הרחמים והחיים הנמשכים לו מלמעלה. ג"כ היא נק' ארץ החיים וז"ש עצם מעצמי שהכוונה רחמים כמוני שהבשר הוא רמז לדין באדמימות כנזכר לעיל [מ"ט ב']:

דרגא עילאה לדרגא תתאה. פירש בראשונה הפסוק בכלל ואח"כ פי' שני פי' בדרגא עילאה ודרגא תתאה לייחס בחינתם. ולז"א דרגא עילאה לדרגא תתאה יהיו המדרגות מה שיהיו. אמנם הפי' האלו יוכרחו מסוף הפסוק. לז"א שב לימיני ודאי שדברים אלו אינם צודקים אלא שהם נאמרים למ' לקשרא מערבית בדרומית שאין דרכה להיות שם וקאמר שב. אמנם ממה שסוף הענין עד אשית אויביך אין הענין סתם למ'. אלא הכוונה שמאלא בימינא הורה שקדמ' אלי' השמאל והיא באה אל הימין כדי שאותו דין שיש לה מהשמאל יפעול בקליפות ולא בישראל. וז"ש בגין לתברא חיליהון דשאר עמין שהם הקליפות. ואחר שקדם לנו ענין זה מכאן עתה נבא לבאר מי האומר למי:

נאם ה' דא יעקב פי' מדקאמר ימיני מורה שהוא הת"ת הכולל ימין ושמאל. והיינו דא יעקב שהוא שלימו דאבהן אוחז מימין ושמאל מאברהם ויצחק לאדוני דאארון וגו' כי מדקאמר לה שב לימיני היינו המ' שהיא שמאלית. ואמר שב לימיני ואותו הדין יהיה באומות עד אשית אויביך והיינו ארון הברית וגו' שבה בחינת קומה ה' ויפוצו אויביך שאותו הדין יושפע אל האויבים:

דא שמטה וגומר הי' דרגא עילאה ודרגא תתאה יהי' עתה שמטה ויובל. כי ענין עד אשית אויביך שהוא ביטול הקליפות. היינו בזמן החירות הגמור בזמן תקע בשופר גדול לחירותינו. א"כ נאם ה' היינו יובל שבו החירות וזמן הגאולה. וממה שהיא אומר' שב לימיני הוא אל המ' ביחס עמה. ומה יחס למ' עם הבינה היינו בחינת המ' הנק' שמטה כלולה מז' מדות ואז נשפע אל * נ' צ"ל אליה: החירות מהיובל. וזה העבד שייך * שצ"ל שיצא: לעלמא דנוקבא הנז' בסבא אומר אהבתי את אדוני שמטה עלמא דנוקבא. לא אצא חפשי בחירות הנשפע מעלמא דדכורא. ולזה ק' מאי שב לימיני לז"א דהא ימינא ביובלא שריא שהחסד ד' לאצילות גם שבזמן שהיובל פועל שהוא עולם חדש אז הפעולה ע"י החסד והיינו שפיר ימיני כנזכר:

ת"ח שמטה דא לא אתקשר בקיומא שלים שהוא היסוד לייחוד בשלימות לא נתייחדה מיום שנברא העולם מפני שאין יחוד אלא ע"י התעוררות תחתון. וקודם שלא הי' מציאות העולם ובאת היא אל הת"ת להתייחד לעורר החיבוק לא הי' התעוררות מלמטה כאומרו ואדם אין וגומר לכך כד בעא לאתקשרא בסוד החיבוק אושיט דרועא שמאלא שהוא סוד צפונית מערבית המורגל מעצמו בלי התעוררות. ולפיכך כשבא אח"כ לידבק בימין שהוא הממתקת דין הנשפע לה מהשמאל לא היה ההתעוררות תחתון לפי' הי' מציאות כל הנמצאים ממנה ולמטה בכח הדין והגבורה ונברא העולם בדין ונמשכו הקליפות. ולכך הוכרח שיתבטל העולם בסוף אלף הששי כדי לשבות מהחול והטומאה והקליפות. ויתחדש העולם מצד הימין והחסד שממנו חדוש העולם כאו' אמרתי עולם חסד יבנ"ה לעתיד. ואז יהי' היחוד הגמור למ' עם הת"ת בימין ומתקשרת שם לעולם וז"ש שב לימיני: אמנם קשה אומרו עד אשית אויביך שנר' שהוא עתה לביטול הקליפות. ותירץ כי שב לימיני הוא עתה לעתים לצורך הכנעת הקליפות. אמנם אח"כ נטלת משם והיינו עד אשית דייקא וממה שאמר ת"ח [שמטה וגו'] לא נקטי' אלא שאינה בימין והיא צריכה להיות בימין כנזכר ופסוק שב לימיני הוא עתה לעתים לצורך הכנעת הקליפות:

ת"ח את השמים וגו' הכונה להוכיח מה שאמר כי ביובל תהי' מ' מיוחדת כראוי דהיינו את השמים * ע' באור החמה ויקהל רי"ג א': ואת הארץ ייחודא דשמטה בת"ת כדמפרש ואזיל:

ואתערו בהו חבריא שהקשו אם הוא אש אכלה איך אפשר להדבק בו:

אשא אכלא אשא וגו' מפרש דמלת אכלה ג' פי'. הא' כפשוטו לשון מאכולת אש וז"ש אשא אכלא אשא כי האש העליון הדק אוכל ושורף אש שאינו דק כמוהו בבוא כל א' לעלות למעלה ממקומו ומדרגתו ולפיכך כל הכחות התחתונים הם נשרפים מאש המ'. הב' מפרש לשון אכילה ממש כי הם אכילה אל השכינה בסוד אלף טורין דמגדלין בכל יום [לעיל י"ח ב'] וז"א ואכיל ליה. ועניינו כשמן והפתילה שהיא אכילה ומזון לנר שעליהם כדלקמן: הג' לשון כליון וז"ש ושיצי לי' שממש נאכלים וכלים וגדלים אחרים תחתיהם:

דהא שלהובא לא סלקא וגומר ולפיכך אש עליון צריך לאש תחתון כדי לעלות. והיינו טעמא שצריך לייחוד המ' לייחד אלי' ז' היכלות שאין לה עליה למעלה להתייחד אם לא ע"י שהם המקבלים השפע והמעלים ההתעוררות. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. פתח ואמר בראשית וגומר פי' ב' היא הבינה וראשית היא חכמה אלו הב' נשתתפו ובראו אלי"ם שהיא מ'. ולזה חברם יחד בסוד ונהר יוצא מעדן לא אמר בראו אלא ברא. וזהו פי' ויבן ה' אלי"ם וגו' והיל"ל ויבנו. אלא לטעם הנזכר כללן יחד ה' אלי"ם שהם ח"ב ונאמר ויבן לשון יחיד ולמי את הצלע מ' הנק' אלי"ם. ואחר שברא' אז את השמים נתחברה המ' הנק' את עם הת"ת הנק' שמים וזהו ויביאה אל האדם עכ"ל ומ"כ נ"ל שהוא מהרי"א זלה"ה: