אור החמה על ספר הזהר א:צד

אר"ש וגו' יר' דלא אצטריכינן להכי לפרש רב טובך באור הגנוז שהוא למעלה במדרגת ג"ע עליון ולרדת למטה בג"ע של מטה. אלא ממש בג"ע עליון ומלת פעלת סתם אל מעשהו. ומלת נגד בני אדם לא קשה כי הכוונה לאתכנשא ביה צדיקייא וגומר וא"כ לנגד בני אדם הצדיקים הוא. שהם עושים למטה בהיותם בני אדם בגוף בעולם הזה רעותא דמאריהון וזוכים אליו:

ויכלו דכלו עובדין דלעילא וגומר הוקשה לו אם הכוונה כפשטו קשה ששמים וארץ ביום ראשון נבראו א"כ איך אמר שנשלמו בשביעי ואינו ולזה פי' שהכוונה באומרו שמים וארץ פי' לעילא ותתא וכאלו אמר ויכלו מעלה ומטה ולא ממש מעלה ומטה. אלא כל צבאם דהיינו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא ומפני שהמעשים אינם נגמרים אלא בגמר תכליתם. לז"א עובדין דלעילא ועובדי דלתתא כי לשלמות העליון צריך התחתון. ולזה אפילו לא נגמר אלא מעשה אחרון שהיה עושה דהיינו גמר מעשה הארץ לבד לכך אמר ויכלו לשון רבים כנזכר:

ור"ש פי' כי שמים וארץ פירושו ת"ת ומ'. וענין ויכלו היינו שיש להם בחינות רבות וכנגד אותם הבחינות אמר ויכולו השמים והארץ: וז"ש עובדא ואומנותא שהיא עושה והיינו בחינות שבה וכן בשמים ומפני שאין ענין שיורה על בחינות הרבות בת"ת ובמ' כמו תורה שבכתב ותורה שבע"פ שיש בהם דינין וענינים ומצות עשה רמ"ח ולא תעשה שס"ה יורה על ענין בחינותיהם דהיינו עובדא ואומנותא להכי נקיט להו בשם זה וכל צבאם אלין פרטי אורייתא פי' בכל בחינה ובחינה עוד דברים פרטים נמצאים בה כמו במצוה א' כמה פנים טהור וכמה פנים טמא ובסוד ע' פנים לתורה: ואד"ג הכא שבעין פנים לתורה והוא הגהה מבחוץ: והדר לפרש מלת ויכלו. שפי' אתקיימו ואשתכללו דא בדא בחינות תורה שבע"פ בבחינת תורה שבכתב שמים וארץ פרט וכלל כי בת"ת הם בחינות ו' קצוות חסד לעצמה גבורה לעצמה. ובארץ תורה שבע"פ הם * בכת"י נמחק כאן תיבה ואולי צ"ל אח' ושש קצוות נכללות בה בכלל [צ"ל בב"א] ומלת ויכלו הוא לשון כללות. ונודע שקיום הדברים העליונים הוא בכללותם. וז"ש אשתכללו דא בדא כנזכר. והכוונה שמים ממלכות שבה הבחינות בכלל ותכלל המ' ארץ מן הת"ת שבו הבחינות בפרט והיינו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם יר' השתא דאת אמרת דאינון אורייתא ממש א"כ מאי צבאם. ותירץ דאינון דכיי אורייתא וגומר דהיינו פרטי הדינין שהם מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא וכן רזי אורייתא שסוד הדבר מורה על דברים פרטיים שאינו מורה פשט הדבר בעצמו ואותם הדברים הם צבאות התורה:

ובה אשתכלל עלמ' וגו' פי' במ' נכלל ונשלם עולם האצילות. שהיא קיום כל נמצא כי בנין העולם מחסד ונשלם במ' ולזה נק' יום הז'. והכרח הענין דיום הז' היא מ' ואמר דהיינו שאמר. מלאכתו אשר עשה ולא אמר כל מלאכתו. משום דבמ' לא שייך כל מלאכתו. דהא תור' שבכתב שהוא ת"ת אפיק כלא בפרטות. בתוקפא דכתב דנפיק מחכמה והת"ת ספ' תור' שבכתב. שבו כתוב ומצוייר כל האצילו' בפרטות. ולפיכך ענין כל מלאכתו לא יצדק במ' שהיא תורה שבע"פ שבה הענין בכלל: ועתה שכבר הכרחנו יום שביעי זה במ' נבאר שתים הנשארים בשאר המקומות שיצדק בהם יום השביעי וז"ש תלת זמנין הכא ביום הז':

ועל כך כתיב הכא מכל וגו' מה שלא נכתב כן במ':

ואנן וגו' ניחא לן לפרשו ביסוד שהוא נקרא שביעי באמתות על דרך שנק' הבינה שביעי וע"ד זה נק' היסוד מבינה עד היסוד והטעם דניחא לן הוא. דהא נייחא ביה הוי יתיר מכלא וגו' בסוד הזווג והיינו וישבות לשון מנוחה ושביתה:

דמברך לכלא והוא נטיל וגו' והיינו ויברך ואיקרי שביעי מפני שבו כללות ז' ספי' והוא שביעי ממ' ממטה למעלה:

הני תרי פי' וישבות ביום השביעי ויברך אלי"ם את יום הז'. חד ביסודא דהיינו וישבות כנז' דביה נייחא דכלא וחד בעמודא דאמצעיתא. ויברך דביה שריין ברכאן כדכתיב וברכות לראש צדיק: אבל הני תלת שהם ויכ"ל ויבר"ך ויקד"ש.

חד דמעלי שבתא דליליא כנז' לעיל שבמ' תשלום הכל:

וחד דיומא שבו וישבות ויברך דגוף וברית חשבינן חד. וחד דעלמא דאתי דהיינו ויקדש שממנו נמשך לחם פנג כדמפ' ואזיל: ואית דגרסי ר' ייסא סבא אמר הני תרי ביסודא דעלמא איהו. דהיינו וישבות ביום השביעי ויברך אלי"ם את יום השביעי. כי בי' נייחא וביה ברכאן כנודע וכן ויקדש אותו הוא ביסוד בשתוף המ' והיינו או' למאן לההוא אתר דאת קיימא שריא ביה דהיינו מ' מיוחדת עם היסוד. דהיינו ברית בתוך מנוחתו והיינו והראני אתו יסוד ואת נוהו מלכות. וכאש' היסוד בתוך המ' נק' אותו שהוא א"ת מ'. ו' בתוכה אות ועם הת"ת דגוף וברית חשבינן חד אותו ודאי והברכות נמשכות מבינה מג' ראשונות וז"ש ובהאי אתר שריין כל קדושין דלעיל' להמשיכם למ' וז"ש ונפקי מניה לכ"י שהיא מיוחדת עמו ולזה נק' כ"י שפי' אוספת ומקבצת שפע הנשפע מיש' דלעיל':

למיהב לה תפנוקי לחם פנג. הענין כי בעת הייחוד והשפע היא בעצמה נק' לח"ם שאין לחם אלא אשה ואח"כ. מוסיף לה תפנוקי לחם פנג. והיינו דמפר' ואזיל ואזל' הא וכו' מאשר יסוד דהיינו קיים שלים לשון ואשרנוהו ושלים שלמות ואושר ואו' שמנה לחמו היינו הכנתה להיותה לחם פנג לבד. ואח"כ תפנוקי מלכין דהיינו והוא יתן מעדני מלך כדמפ' ואזיל. והוא היסוד יתן למ' מעדני מלך השפע העליון. ומשום דאפשר לפרש מלך ת"ת או בינה לז"א מאן מלך דא כ"י כי לא יקרא מל"ך באמת אלא במ':

תפנוקין [דעלמין] מצד הבינה שבה העולמות. ולמעלה הימנו קידושין דלעילא מצד החכמה. ואין להם דרך לבא למ' אלא ע"י היסוד וז"ש מאתר דא נפקי ויתייחס עניינם אל המקום הזה. וע"ד ויקדש אותו שממש הוא מקודש ע"י אותם הקידושין שנקוום שם:

ביה נייחא דכלא וגו' דקדק לישנא דקרא דקאמ' כי בו שבת ובתר הכי מכל ואחכ"א מלאכתו. והנה או' כי בו שבת וגו' הוא נתינת טעם למה קידש אותו ואמ' כי בו שבת דהיינו נייחא דכלא ביה. פי' כל הספי' שובתות בו ומשפיעות שפעם ואורם בו ועושים בו שביתה: ואחכ"א מכ"ל ירצ' כל הנמצאים עליונים ותחתונים שהם נתלים למעלה. וע"י מתעורר השפע ושובתים שם בו. וז"א ביה נייח' דעילאין ותתאין. ואחכ"א מלאכתו שהיא מ' הנק' מלאכה וז"ש ביה שבת' הארץ לנייח'. ומשום דקשי' לי' דמלאכה אין בה שבית' וכאשר אין מלאכה אז יש שביתה. לז"א ביה שבתה הארץ שהיא מלאכה הפועלת שביתה. ולא לבטול ח"ו אלא לנייח' כדי שיהיה לה מנוח'.

מכללא דזכור דהיינו אש"ר כנז' שהיסוד נק' אש"ר. ברא מ' הנק' אלי"ם וז"ש מכללא דזכור שהוא היסוד. נפק שמור שהיא מ' שהיו ד"ו פרצופין:

תו פתח ר"ש ואמר וגו' כוונת ר"ש בזה לפרש סדר ג' יום השביעי דקאמ' לעיל שהם א' במ' ב' ביסוד ג' בחסד והיינו שומר הברית והחסד: ואיקרי שומ' יש' פי' איהו קאמ' שומר מ' הברית יסוד והחסד אברהם. א"כ קשה היל"ל שומר ברית חסד. ותי' וכ"י היא שומ' הברית והחסד כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו: וקשיא ליה השתא א"כ נימא דלית הכא אלא ברית וחסד כי מלת שומר הוא פועל השמירה לא כנוי אל המדה. לז"א ואיקרי שומ' יש' פי' המ' שומרת למטה ליש' וא"כ שומר היינו מ' מדה ממש:

דא הוא נטיר פתחא וגו' אפשר דמפרש שומר יש' שומ' לת"ת הנק' יש' והכוונה כדמסיק. דא הוא נטי' פתחא והיינו שומר דכלא ביה תליין כל התחתונים תלויין בה שהיא אם ושורש לכולם: וז"ש כל עובדין דעלמא מפני שהספי' העליונות נותנים כחם בה והיינו הברית. יסוד חי העולמים ואו' כל עובדין דעלמא ודאי דהיינו אמרתי עולם חסד יבנה.

לאשתכללא וגו' הכוונה באו' ביום השבת ברא אלי"ם לעשות. כוון לכלול ששת ימי המעשה ביום השבת. והכוונ' שתהיה המ' כלולה מכל מעשיהם והיינו שכל יום ויום נותן כחו ומעשהו במ': וז"א לאשתכללא ולאתכללא היינו שממש לא היה נגמר אלא בה בשמוש הספי' עמה. ואחר הסתלק הספי' היה אותו המעשה כלול בההוא אפריון ולא היה כל שמוש הו' קצוו' יחד אלא כל חד וחד פי' כל מדה ומדה בפני עצמ' יום ראשון שמש חסד יום ב' גבו' וכן כולם עד היסוד והיינו שומר הברית והחסד:

רוחין קדישין בשבת בליל שבת כנודע: ואפי' רוחין ושדין. בערב שבת בין השמשות מצד מצולות ים:

נגעי בני אדם יר' שהם נגעים לבני אדם. מהרמ"ק זלה"ה: ועיין בס' אור הגנוז בס"ד: