אור החמה על ספר הזהר א:צג

דההוא היה מ'. ואיקרון גוי אחד דהיינו נפש לשון יחיד:

אלין צדיקייא שהם מצד היסוד. ובג"כ איקרון אותם שהם ממ' נפש חיה על שם אל ח"י שהוא היסוד. שעל ידו המ' מוציאה נפש: שלוחי עלמא מלאכים שהם שלוחים מאת השם למטה:

א"ר אבא נפש חיה דאינון וגומר ר"ל נפש ממלכות א"כ היינו דוקא נפש ישראל שהם בנים להב"ה שנשמתם מזווגא דקב"ה ושכינתא:

כולהו מסאבין בהיותם בחיים מפני רוח הטומאה שבהם:

שאר חיוון אחרנין. שהם טהורים ושואבים רוח חיותם ממקום הטהרה:

ור' אלעזר פריש ליה באומות כדמסיק:

נעשה אדם וגומר דיתכליל בשית סטרין ממלת נעשה דריש ג' דברים. הא' דיתכליל בשית. והב' בשייפן מתתקנין. הג' תיקונא כדקא יאות: ועניינם כי האדם כלול ו' קצוות כנגד ו' קצוות עליונות והוא כלול רמ"ח אברים ג"כ רמז למעלה: וז"ש בשייפין מתתקנן ברזא דחכמתא ברמז נעלם:

תיקונא כדקא יאות וגומר הוא מציאות בשרו ועורו ותכונת אבריו בבשר עליהם. רומז ג"כ עוד למעלה. והיינו במעשה האותיות וכח הנקודות כדפי' בס' יצירה. דהיינו בחכמתא עילאה. שבה הנקודות. ובבינה האותיות ומכח הנקודות מתנועעות האותיות: וממלת אדם נפקא ליה דכר ונוקבא. דהיינו זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. והיינו ד"ו פרצופין שהוא מלוי יו"ד שבחכמה. וז"ש כלא בחכמתא עילאה וגו': וממלת בצלמנו כדמותינו נפקא ליה לאשתכללא וגומר. פי' אחר נסירת אדם וחוה שיהיו מיוחדים כלול זה בזה. והיינו בצל"ם ת"ת ודמו"ת מ'. שהם כלולים יחד, ושם בו כל ענין זה למהוי הוא יחידאי וגומר:

וירא אלהי"ם וגומר הכא אתתקן דאהדר טוב זה גם ליום שני. וא"ת כיון שלא נאמר ביומו טוב מפני שנברא בו המיתה א"כ למה נאמר ביום ששי הא לא קשיא שבבחינה א' היא טובה ואזלא הא כהא וגומר: טוב [זה] מות שע"י יראת העונש אדם עובד כראוי. גם ע"י המות נתקן זוהמת הנחש ועולה האדם לראות את פני האדון וגומר:

וכי לא חמא ליה קודם. כי באומרו את כל אשר עשה מורה שהיה עתה ראיה מחודשת מפני שראה כל אשר עשה. וזה דוחק דהא חמא ליה קודם ותירץ אלא כלא חמא ליה. ולא הוצרך כל להודיענו על השגחת הכל יחד. ומה דאמר את כל היינו לאסגאה כל דרין וגומר וכל מה דיתחדש וגו' פי' הדור וכל מציאות הנפעל בעולם במעמד הדור ההוא: וקשיא ליה דא"כ לימא וירא אלי"ם את כל והנה טוב מאד. מאי את כל אשר עשה ותירץ אשר עשה דא כל עובדא דבראשית וגומר והכוונה השגיח בדברים העתידים מתוך ידיעתו נסתכל בדברים הנבראים וע"י השגחה זו נשרשו באביהם התולדות. וז"ש ושוי כלא בעובדא דבראשית כי ע"י השגחה זו שוי כלא כנזכר:

ויכלו אשתכללו כלא כחד וגומר פי' מלת ויכלו ג' פי' הא' לשון כללותם יחד וזהו אשתכללו כלא כחד והב' לשון כללות כל א' מכולם והיינו אומרו אשתכללו מכולא יר' כל א' כלול מכולם. והג' לשון שלימות והיינו אשתלימו מכלא פי' מכל השלמות הראוי להם. ושלשתם ענין א' שהם מיוחדים כאחד. ע"י היות כל אחד כלול מכולם ושלמותם בייחודם יחד:

ויכלו וגו' ר' אלעזר פתח מה רב וגומר כוונת ר' אלעזר לפרש בפ' זה שכל העולם לא נברא אלא בשביל אדם והוא עיקר למעלה ולמטה. וזה אחר שקיום העולמות כולם הוא האדם ראוי שיהיו כולם טפלים לו כענין הכסא שנושא את נושאיו כן האדם נושא נושאיו. ובזה יתורץ הקושיא שנבוכו בה רבים וכי יש אומן שעושה כלים מכמה ככרי ברזל להנאת מחט א'. ולתרץ קושיא זו אמר ת"ח עבד קב"ה וזה מעלה גדולה לאדם שלא נמצא בכל הנמצאים שנאמר בו נעשה שנתיעץ בעשייתו ועשאו בידיו כמו האדם. אמנם שאר הנמצאים נאמר יהי אור וכיוצא. עוד מעלה ב' שכל הנמצאים מכל המינים נבראו לרוב להורות שהם מינים רבים טפלים לו. ואדם נברא יחיד להורות שהוא לבדו תכלית הענין. כי אין אדם צריך לחבר לעבוד קונו אם לא ימצא כי לא נברא העולם אלא לאדם א'. וז"ש לבר נש. מעלה ג' שנבראו אחר היות העולם שלם ובא על שולחן ערוך וז"ש בעלמא: מעלה ד' ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה פי' התקינו ועשאו על אופן יותר נאות להשלים עבודתו. והיינו היותו בעל בחירה ורצון כי בזה נשלמה עבודתו יותר ממלאכי מרום כנודע: מעלה ה' ולאתקנא אורחוי למהוי שלים שום א' מהנבראים לא נצטוה אלא אדם כדי לאתקנא אורחוי למהוי שלים זה מורה שהוא העיקר. והשתא קשה למה הוא למטה מכולם היה ראוי שיהי' האדם רכוב על החיות וכסא שעל החיות על ראש האדם. בענין שיהיה הוא סבה לכל וכולם תחתיו. וז"א שכן היה ראוי להיות שהרי כל זה כלי בגין למזכי לנהורא עילאה דאגניז קב"ה. ואינו מושג אפילו למלאכים אלא להב"ה לבדו דכתיב עין לא ראתה וגומר והצדיקים אחריו והא כיצד אלא שאדם למעלה מכל הנמצאים למטה במדרגה מקונו תחת כסא הכבוד. והוא מקום הנשמות תחת כסא הכבוד ששם הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שהוא אור זה הגנוז:

ובמה זכי בר נש וגומר ירצה עתה אחר חטא אדם הראשון שנדחה מג"ע ונטבע בטיט יון הקליפות. אין דעת שיסבול שישיג האדם מעלה זו דהיינו לחזות בנועם ה' מקום שאין מגיע שם ענין הקליפות וז"ש ובמה זכי בר נש עתה לפי מציאותו לההוא נהורא שעניינו למיהוי ליה חולקא לעלמא דאתי כדמסיק: ואמר דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא. דהיינו עסקו תמיד בתורה לזכך החומר יזכה למיהוי ליה חולקא [בעלמא דאתי] חלק בבינה ממש וע"י התורה יושג. והנה באדם העוסק בתורה ימצאו כל המעלות שהיו באדם הא' קודם חטאו כנזכר לעיל לראשונה שהוא בנין העולם מתחלתו לז"א אתחשיב ליה כאלו באני עלמין ודאי כי בכל עת ובכל שעה שהוא מקיים אותו נחשבלו כאלו בנאו ונמצא אדרבה בונה עולמות הרבה כי כל עת פודה אותו מחורבנו. ותדע דהא באורייתא אתבני מציאות העולם והיינו ה' בחכמה וגומר וכל מה שבתוכו. וז"ש ואשתכללו שהוא שכלול כל הנמצאים בתוכו ולענין אשתכלל דהיינו בריאת כל הימים מיום אל יום כתיב ואהיה אצלו אמון. דהיינו אומן ואהיה שעשועים יום יום כל מה שהיה רוצה לבראת בכל יום ויום מו' ימי בראשית היה משתעשע בו. א"כ ודאי כל מאן דאשתדל באורייתא גם לו מעלה זו כאלו שכלל עלמא פי' גם בשבילו נבראו כל הנמצאים: ואל הג' שהוא קיום אמר וקיים ליה שאין העולם מתקיים אלא על התורה כאו' אם לא בריתי וגומר. והראיה ת"ח ברוחא עבד קב"ה עלמא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. דהיינו הבל אותיות התורה שבו נברא העולם כנזכר. וברוחא מתקיימת רוחא דאינון דלעאן באוריי' וכ"ש הבל דרבי שהוא כענין אדם הא' הבל בלי חטא [שבת קי"ט] א"כ ודאי שיוכל להיות שיזכה האדם אל מעלתו הקודמת עם היות שנתלכלך בחטא. ונמצא כל העולם לא נברא אלא בשביל אדם והשתא ניחא אומרנו בביאור הפסוק מה רב טובך שכל העולם לא נברא אלא לאדם. וז"ש מה רב טובך דא טובא דאתגניז. ומלתליראיך לאו דוקא יראים שאינם מדרגת צדיקים שעליהם נאמר אור גנוז לצדיקים. ולזה שנה הלשון ואמר כי יראיך * [נ' דצ"ל ליריאיך]. היינו דחלי חטאה סתם שכולל הצדיקים: ותדע במה הוא רב וגדול שאינו ניתן אלא לאותם שכל העולם לא נברא אלא בשבילם וז"ש פעלת לחוסים בך:

מאי פעלת שמורה גילוי שא"א [לפרשו] דאהדר אל הטוב הנז' שהרי מלת פועל מורה גילוי דא עובדא דבראשית לאותם שפעלת בשבילם כל מעשה בראשית דהיינו אותם העוסקים בתורה כנזכר לעיל להם צפנת אותו האור הגנוז:

ר' אחא * [לפנינו הגי' ר' אבא. וע' לעיל בזהר דף ז' ע"א]: אמר דא ג"ע. פי' ג"ע תתאה דהא באומנא (דאומנתא) פי' כמעשה אומנות ג"ע של מעלה כאותו האומנות ממש ג"ע של מטה והיינו מלת פעלת. והשתא ניחא מלת נגד בני אדם שהוא ג"ע של מטה כנגד בני אדם למטה. וג"ע של מעלה כנגד מלאכי עילאי למעלה כדקאמר לקמיה ואמר פעלת זה כזה אלא שהתחתון הוא נגד בני אדם כנזכר מש"כ בעליון ואמר לאתתקפא [ביה] צדיקייא שהוא פי' לחוסים שהם חוסים בו בעולם הזה מהקליפות [אצ"ל ומהקליפות] אחר פטירתם וזה אמר לאתתקפא ביה צדיקייא וגו' מהרמ"ק זלה"ה: