אור החמה על ספר הזהר א:צא

אר"ש וגומ' פי' כי מלת ויר"א אהדר לכי טוב כפשט"ו. והכונה ראה שהוא טוב. ולכך אין ראוי שיהנו ממנו הרשעים. דהיינו שהיה כולו רחמים והעולם צריך דין ליפרע מן הרשעים. ויבדל אלהים בין האור רחמים ובין החשך דין נמצא אור רחמים בלי חשך:

ר' יהודה אומר מ"ט בכל יומא כי מאחר שפירש ביום ראשון ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הא ידעינן מאי ניהו יו"ם שהוא שתוף ערב ובקר. א"כ מכאן ואילך היל"ל ויהי יום שני ויהי יום ג'. ותירץ למנדע וגומר והענין כי ו' ימים הם חג"ת נה"י. והנה בימין שם יהו"ד ובשמאל שם אדנ"י ובאמצעיתא תרווייהו חד כזה יאהדונה"י. כנזכר בתיקונים. ולפי זה הוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר ביום אחד וד' למנדע דהא לית יום בלא לילה. והוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר ביום ב' וה'. למנדע דלית לילה אדנ"י בלא יום יהו"ד והוצרך לומר ויהי ערב ויהי בקר יום ג' וששי להשמיענו דלא אבעון לאתפרשא שם יהו"ד משם אדנ"י אלא שלעולם יהיו אחד כזה יאהדונה"י. בין בת"ת בין ביסוד: והשתא קשיא ליה לר' יוסי דאי הכי לימא ויהי ערב ויהי בקר שני וכן בשלישי. יום יום למאי אצטריך. אלא ודאי האי יום יום דכתיב בכולהו. היינו התפשטות החסד בכל הספי':

ור' אלעזר קא' דלא אצטרכינן למלת יום להכי דהא ממלת בקר אתי:

ור"ש דייק. כיון דכתיב בקר מורה התפשטות החסד כדקאמר ר' אלעזר והיינו או' יומא קדמאה אזיל עם כולהו וממאי דכתיב יום יום בכולהו. מורה שכולם ג"כ כלולים בתוך החסד הנק' יום דהיינו אור. וז"ש וכלהו בי' בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא בין חסד לספי' כולם. החסד עם כולם וכולם עם החסד דלאו בהו פרודא וגו':

יהי אור אתפשטותא וגומר קשיא ליה דהל"ל יברא אור מאי יהי. ותירץ שהכוונה יהיה התפשטותו כי האור כבר היה. אמנם עתה היה התפשטותו:

מלאכין דאתבריאו וגומר והיינו יהי על מציאות בריאתם ויהי אור היינו קיומם תדיר משם. וז"ש דאית לון קיומא וגומר. דאתמר כי טוב שהוא היסוד המייחדם.

את לאכללא ולאסגאה. כי רבוי זה הוא לכוללם עם האור. והכוונה בזה להקדימם אל הכל בקבלת השפע מחסד. וז"ש וכלהו נהרין בקדמיתא וזה לא נזכרה במלת יהי אור ולא במלת ויהי אור:

יהי רקיע קשיא ליה מלת יהי דהיל"ל יברא רקיע וכיוצא כי מלת יהי מורה על הויה שכבר היתה כנזכר לעיל. ועוד או' בתוך המים ויהי מבדיל שהם שתים שהן א' ולז"א כי או' בתוך המים היינו בהאי אתפרשו מיין עילאין ממיין תתאין להודיע בין זכר לנקבה: ורקי"ע אינו הויה מחודשת אלא פשיטותא דמיין. דהיינו מלת רקיע היינו דכורא שהוא הת"ת. שנתפשט בו' קצוות וענין ויהי מבדיל היינו כי רקיע בתוך המים לא היה אלא פרישותא מיין עילאין ממיין תתאין שהיו מים עליונים למעלה ומים תחתונים למטה * [מסיום דבריו נראה דצ"ל לא היה פרישותא מיין עילאין ממים תתאין שיהי' כו']: והפעולה הראשונה באו' בתוך המים היה שנבדלו אלו מאלו. ובויהי מבדיל היה שהיו אלו למעלה ואלו למטה:

דעבד ביה עבידתא. פי' כבר היה הרקיע כנזכר במלת יה"י שכבר היה כנזכר. ואו' ויעש שמורה הויה חדשה הכוונה עשה בו עתה מעשה אחר דהיינו דאסגי וגו':

א"ר יצחק וגומר. הכוונה לתת ג' טענות למה לא נאמר כי טוב בשני. הא' שנברא בו גיהנם שהוא רע. הב' שנברא בו מחלוקת בין מים למים והוא רע הג' לא אשתלים בי' עבידתא מעשה המים שנשלם בג':

חד על אשלמות עבידתא וגומר במאמר יקוו המים כתיב כי טוב ובמאמר תדשא שהוא מעשה יום ג' כתיב כי טוב ונתקנו שלשתן נשלם מעשה [המים] ואתפרש בית מחלוקת שמתייחדים מים עליונים בתחתונים דהיינו תדשא הארץ כדמסיק לקמיה. ומשתככי שביבן דהיינו תיקון גיהנם. והטעם כי דין הגבורה נמתק ע"י הת"ת שהוא מכריעה לצד הימין. והשתא ניחא למה לא נשלם מעשה יום שני ביומו. וז"ש בג"כ אתכליל ביה יום שני וגו' כדי לכלול הגבורה בת"ת להכריעה לימין:

ר' חייא הוה יתיב וגו' האי אור ביום ראשון לחסד וחשך ביום שני לגבורה ונשלמו יחד ביום ראשון כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כנזכר לעיל. הנה שנכללה הגבורה בחסד ונשלמה עמה. ואח"כ אתפרשו מייא ומחלוקת הוה ביה ביום שני בעצמו אמאי לא אשתלים כיון שהרי מקודם היא כלולה בחסד במעשה יום ראשון אור עם חשך כנזכר. וז"ש דהא ימינא כליל לשמאלא:

א"ל ע"ד הוא מחלוקת פי' ממש מפאה [פאה גי' אלקי"ם] זו הוא מחלוקתם וצריכים אל המכריע ואין אותו השלום המועט מספיק להם אלא צריכים לת"ת לאכרעא כי מה שהם משלימים מעצמם אינ' הכרעה כלל. ועוד לאסגאה שתהיה השלום מרובה כולל בחינות רבות:

תדשא הארץ דשא אתחברותא דמיין וגומר כי הארץ מ' מיין תתאין ונוקבין ואין להם פריה ורביה שהוא תדשא הארץ אלא מכח מיין דכורין ומשום דהשתא לא נקטינן אלא דמיין עילאין אתחברו בתתאין דהיינו לשון תדשא הארץ לשון צווי. אמנם דתתאין אתחברו בעילאין אין לנו. לז"א שא"א בלאו הכי. וז"ש ותתאי קראן לעילאי וגו' שא"א פחות מזה בגין דמיין עילאין דכורין וגומר. והנקבה מקדמת ואח"כ מסכים הזכר:

אר"ש כל האי פי' כל מה שנא' במעשה בראשית הוא למעלה באצילות כדפי' חברייא והוא למטה ממש כפשוטי המקראות:

ור' יוסי הקשה אי הכי אי אמרת בשלמא כדקס"ד בחד מהני לחוד קאמר קרא והשני לבוש שנתלבש הענין כמו משל אל הדברים הנעלמים ניחא דשם אלי"ם לעולם במקום א' בבינה שכל מעשה בראשית ממנה אמנם השתא דאמרת דקרא קא אתא לאשמועינן לעילא ולתתא א"כ שם אלי"ם מאן אלי"ם כי למעשה העליונים היא בינה ולמעשה התחתונים מ' ונמצא שם זה על הסתם ומשותף לשתי מקומות: ותירץ דאין הכי נמי כי אלי"ם זה הוא סתם אלי"ם ואם נפרש אותו למעלה ירצה אלי"ם חיים בינה המאצלת הכל ומכחה כל מעשה בראשית ואי תימא לתתא פי' ואם נפרש אותו למעשה במעשה התחתונים יהי' פירוש אלי"ם. אלי"ם סתם אלא שיבדלו בענין זה וז"ש אלא לתתא פי' כאשר נבאר אותו למטה במ' במעשה התחתונים כוונת ויאמר אלי"ם פי' איהו תולדות שהמ' מתוכה הולידה הענין ההוא ע"ד בהבראם בה"א בראם שהיא מ'. שהיא כענין תולדות. אמנם בבינה וז"ש וההוא דלעילא אבהן דכלא הוא וגו' דהיינו מה שהוא שורש לכל הוא איהו בעצמו עבידתא מעשה בראשית וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויהי ערב מסטרא דחשך וגו' אור הוא החסד. ומסטרי' נפק בקר שהוא היסוד. וחשך דא יצחק. ומניה נפק לילה דא מ'. וזה היסוד עם המ'. נק' יום אחד. בגין דמשתתפי כחדא עכ"ל: