אור החמה על ספר הזהר א:צ

רחים לתת'. אפי' בין הנפרדים מפני שהכרוז יוצא עליו שהעולם נזון בזכותו. והכל אוהבי' אותו מפני התועלת הנמשך להם על ידו. ואפי' בני אדם הם אוהבים אותו. מפני שהב"ה זורע אהבתו בלבם. ע"ד ברצות ה' דרכי איש וגו':

רחים לעיל' בהיכלות ובספי'. מקום הייחוד ודאי:

בגין דכד איהו קשיר וגו' אז הכרובים פנים אל פנים. ואז הכל נתקן ונשלם ופירש העניינים ואמר כל אנפין נהירין אפי' פני הדין:

וכל שלימו אשתכח. היינו מצד האמצע שבו סוד השלמים:

וכולא אתברכא מצד הימין שמשם הברכה. ואז כל דינין בין אותם שהם מתעוררים מהבינה. בין אותם שהם בגבו'. בין אותם שהם במדת הוד. בין אותם שהם במ' ובהיכלו' ובנהר דינור ובחיצונים: מתעברין. מהקדושים. ומתבטלים. מהחצונים:

ולא אשתכח בעלמא. אפי' במזיקים התחתונים:

דא הוא לתתא דכתיב וגו'. מורה שבחינתו ביסוד. מפני שסוד האדם הגורם זה אין לו דרך אלא שיהי' נכלל ביסוד. והיסוד עולה לייחד שם. והוא נכנס עמו נמצא שעם היות שהוא למטה. הוא עול' בבחי' הייחוד למעלה: ואתה תגיל בה' בקדוש יש'. דהיינו שהוא עולה אל מקום הקדש תתהלל:

כגוונא דא ירצה כענין שפי' דרך כלל הייחוד בתפלה. היה ענין הקרבן:

סלקא תננא. והעובי אשר בו נתן למדורין וחייליהם. והיינו לחמי לאשי ואלו אינם נקשרים בקשר ההיכלות. וכדי שלא יהי' להם פתחון פה. ויאחזו במשכן ולא יניחהו לעלות בצעקתם כולם חייבים לכך תחלה צריך לרצות כל בני הבית. לכך סלקא תננא שהוא עב גשמי ומסתפקי כל חד וחד כדקא חזי לי'. אמנם מה שהי' לצורך ההיכלות הוא הרצון והכוונה: וז"ש וכהני ברעותא. דהיינו טוב הכוונה. וליואי בבסימו דשירתא למתק הדין ולהטיב הרצון אל הדינים:

דא אתכליל בדא. ימין ושמאל:

ועייל היכל' בהיכלא מהיכל לבנת הספיר ולמעל' כנז' לעיל:

עד דמתחברן באתרייהו בהיכל הרצון בספי'. והיינו שייפא בשייפא. הייחוד השני אשר שם:

ואשתלימו דא בדא ואתייחדו דא בדא וגו' כנז' לעיל:

כדין נשמתא עילא'. שהיא בינה בסוד היכל קדש הקדשים. אתיא מלעיל' מקושרת עם החכמה והכתר. וכל זה הכנה לשרות עליהם הא"ס: וז"ש ונהיר לון והוו נהירין מחכמה. בוצינין מבינה בשלימו מהכתר. והרי זה כסא נכון לא"ס: וז"ש עד דההוא נהור' עילא' דכולא. היינו א"ס סיבת כל הסבות:

אתער. לא שיעוררהו שום נמצא. אלא חפצו להטיב. ומי גורם. גריעות שלמות הנמצאים ובהיותם מתוקנים אתער הוא מעצמו וכולא עייל לבי קדש הקדשים ששם קשר וייחוד בסוד נקודת ציון. ואתמליא וגו':

ההוא דלא אתידע וגו' היינו הא"ס:

בסים לגו וגו'. יר' יתפשט תוך הספי' וממתקן בסוד הייחוד. ואפי' שמתפשט בתוך הספי' אין בו שום ידיעה והשגה: וז"ש לא אתיידע ההוא רעותא. ירצה אותו הרצון שרצה ונתפשט בספירותיו רצון ונדבה. ולא אתפס ע"י התפשטותו בספי'. לא אתפס למנדע שלא ישתנה. מה שהי' קודם הוא אחר [כך]:

וכדין במה שפי' שלא הי' בו שום שינוי אחר התפשטותו כל רעותא חדא עד אין סוף. ואין שום שינוי ויכולים אנו לומר בו נתפשט בספי'. ולא נחטא:

וכולא איהו בשלימו. מתתא מההיכלות. ומלעילא בספי' כנז' לעיל:

ומגו לגו. בסוד המציאות המתפשט בתוכם. ע"י רוחניות הכתר המתפשט. ובתוך אורו הוא מתלבש. והיינו ומגו לגו. מגו הספי' לגו הכתר ואורו:

האי רעותא. אעפ"י שאין הספי' גורמים לו ענין כנז'. שמה שהי' קודם התפשטותו הוא תוך הספי'. ולא מעלין ולא מורידין. עכ"ז אינו מתפשט בהם. עד דכולא אשתלים ואתנהיר בקדמית' בכל הפרטים. והיינו בכל סטרין:

וכדין זכאה חולקיה. ירצה במה שפי'. שהמתדבק בייחוד העליון מתדבק בא"ס. בזה לא יקשה היאך ימסור האדם נפשו אל הספי'. ועיקר האמונה בא"ס. ואדרבה א"א להדבק האדם בא"ס. אם לא שיעשה הייחוד וא"ס יתפשט בספי'. והוא נקשר שם נמצא נקשר בא"ס:

לעיל' בספי'. ולתתא אפי' בעולם הזה. והיינו אביך ואמך למעלה: יולדתך אמו זו הגשמית:

ת"ח לבאר היאך א"ס שאינו נתפס יתפשט בספירות. ואמר כיון דכלהו אברי הזכר ואברי הנקב'. דהיינו קשר ההיכלות בספי' והספי' בהיכלות כנז' לעיל. אשתלימו דא בדא. בהיכל הרצון וקשורם כדפי'. ואתקשרו דא בדא. בהיכל קדש הקדשים. קשור' חדא. ע"י היסוד כנודע. נשמתא עילאה שהיא החכמה שהיא נשמה אל נשמת הבינה כנז'. נהיר לון מסטר' דלעיל'. והרי מצע אחד שהציעה החכמה בתוך הספי'. ולזה כולם מתוקנות וכולהו נהורין אינון בוצינא חדא. מצד הבינה בשלימו מצד החכמה ואחר שהחכמ' הציעה המצע הזה בא הכתר להציע שנית על המצע הזה. והיינו או' כדין רעוא חדא. שהוא הכתר שאין מי שישיג בו אלא החכמה שהיא מצע וכסא אליו: וז"ש דמחשבה אתפס לגו בגו. היינו שהכתר מתפשט בתוך החכמ' אל תוך הספי' כנז': והנ' אור החכמ' והכתר הוא אורות מסתלקים עליהם מלמעל'. אמנם עצם הבינ' נקשר בספי'. ונתאחד בשלימותם. וז"א בנהירו דסליק על כולא:

ובגו לגו בההוא רעותא. דהיינו כתר שבתוך אור החכמ'. דהיינו רעות' דמחשבה. אתבסם נהירו. והיינו ראש שני והוא אור א"ס המתפש' בספי'. דלא אתידע ולא אתפס. אפי' בהתפשטו בספירות:

בר דההוא רעו דמחשב'. דהיינו הכתר כסאו תפיס ויונק אורו ושפעו. להשפיע ולהשקות ולהאיר אל הספירות. ומקבל מסבה למעלה ממנו ואינו משיג בה. וז"ש ולא ידע מה תפיס. אלא דאנהיר ואתבסם ההוא רעו דמחשב'. דהיינו הכתר ואתמליא מצד הימין. ואשתלים מצד האמצע. ואתבסם מצד הדין. כול' כל הספי'. ולמטה מן הספי'. כדקא יאות. שאין שלמות נוסף על שלמות זה:

אשרי העם שככה לו. ובמה יושג ענין זה. אשרי העם שה' אלדי"ו. ע"י הת"ת ומ' וייחודם:

מאן דיכיל לאתדבק' במארי' כה"ג. שאין דרך זולתו להדביק. כי אם בזה הדרך הנז'. ע"י התפל' והעבוד' כנז'. שאין דרך זולתו:

ירית עלמין כולהו. מפני שהוא עוש' ומתקן מנקוד' ראשונ' ועד סוף. הכל כדפי':

רחימא לעילא. מפני שגורם ייחוד הספי':

רחימא לתת'. בהיכלו' שגורם קשרם. לא אהדר בריקנייא כי אחר שגרם הייחוד. כל חפצו וישעו נשלם ונגמר. ואין נגרע מבקשתו דבר:

דא דאתחטי וגו' מפני שהוא בן זקונים לאביו המייחדו עם אמו:

ואימתי' שליט על כל בריין. מפני הצורה אשר בו שלימה קדושה. ועל צור' זו נאמר ומוראכם וחתכם יהי' וגו': איהו גזיר וקב"ה עביד. אפי' שלא בשעת תפלה. כגון שמש בגבעון מי שאמר לשמן [תענית כה] וגומר וכך ר"ש היה אומר גזרנא וגו' [ויחי רי"ז ב'] מפני דבקותו למעלה וממלאין תמיד רצונו. כאומרו ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור:

מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען וגו'. ומשמע ליה הכי מדכתיב יהי אור. מורה שכבר היה נמצא מציאות הספי'. ואמר שיהיה הויתו למטה. שאם לא כן היל"ל ימצא אור או יברא אור לשון יה"י מורה שכבר היה מציאותם למעלה. ועתה נתחדש להם הויה ומציאות [במקום] זה:

ור' יהודה פליג ואמר שאפילו הויה זו לא נתחדש עתה שכבר היתה. וז"ש אור שכבר היה ממש מציאות אור זה והויה זו. ולא נתוסף לו הויה עתה אלא גילוי. ודייק הכי מדתנן אור שכבר היה. משמע שהויה זו היתה לה מקודם ודייק מתניתין הכי מקרא דקאמר יה"י ויה"י ואם היתה הויה מחודשת הי' לו לומר והי' פי' שנתהוה אותה ההויה. אמנם אמר ויהי פי' מקודם היתה הויה זו. אמנם הי' מציאות זה נעלם ונתגלה. וכן ע"ד זה נעלם כדמפרש ואזיל וכד אסתכל וגו' וע"ד זה הי' מקודם והב"ה אמר יהי שיתגלה ודייק שהוא הויה נעלמת שם ביסוד וראויה [פי' וגלויה] במלכות מדכתיב וימנע מרשעים אורם והיה ראוי שיאמר וימנע מרשעים אור מאי אורם אלא ממש אור הראוי להיותו למטה במ' והוה שלהם גנזו למעלה חוץ מדרכו לצדיקים דייקא שהם נק' צדיקים על שם היסוד הנק' צדיק. שהם מרכבה למדה זו ואור זה גנוז ביסוד להם:

מי העיר ממזרח כי אלי"ם בינה יהי אור שמש כי [נ' דצ"ל מי] יהל מחכמה הנקרא מזרח. והויתו במ'. דהיינו צדק יקראהו לרגלו. והיינו ויאמר אלי"ם יהי אור:

מאי ראה דקאמר וירא מורה על השגח' מחודשת. לז"א חמא עובדיהון בערך טענה זו שמתחדש עתה ולא שלא היתה לפניו מקודם אלא על מציאות הטענה לענין הגניזה יאמר וירא ור' אבא הקשה כי ענין זה הוא פי' כי טוב. דהיינו טוב לגנוז. אמנם מלת וירא מורה על השגחה בענין אחר הגורם הגניזה. ותי' ר' חייא דהיינו דסליק וגו' וכיון שיש בו סגולה זו אין ראוי שיהנו ממנו הרשעים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וכד אסתכל קב"ה ברשיעיא וגו' הכונה עם מ"ש בדף ל' ודף ל"א כי היה ראוי העולם להשתמש באור קדמאה הוא חסד וישפיע בעולם ומשום הרשעים נגנז ועאל דרך הצנורות עד היסוד. ולכך נק' יסוד טוב כמו חסד ותמן גניז ומשם משפיע למ'. ודא אור שהוא חסד זרוע בצדיק הוא היסוד. וז"א וגנזו לצדיקים ר"ל צדיק וצדק עכ"ל: