אור החמה על ספר הזהר א:עח

חד עמודא דאיהו וגו' כלל ד' פרצופין שהם י' פרצוף פני ארי' חוור. ה' פרצוף פני שור סומק. ו' פרצוף פני נשר ירוק. ה' פרצוף פני אדם אוכם וד' פרצופין אלו הם שורש לד' מיני נשמות. שהם נמצאות למטה. כפי צד המדה הגוברת בנשמה. ולכן בסולם זה שהוא עמוד זה הם ד' גוונין אלו. כדי שכל נשמה ונשמה תסתלק דרך הגוון אשר לו להתאחז בשורשה למעלה תחת כסא הכבוד בהיכל קדש הקדשים:

ת"ח בראשית ר' יהודה וגומר כוונת ר' יהודה לבאר באות ב' של בראשית בינה ומ' בבחינתה זו למעלה וזו למטה. וז"ש תרי בתים הוו וא"כ באות ב' של בראשית נרמזו ב' בתים ולא שיהיו שניהם יחד. אלא בית ראשון בינה למעלה. ובית שני מ' למטה. וז"ש דא עילאה בינה ודא תתאה. מ': והכריח הענין מתרי ההין שבשם בן ד' דא עילאה ודא תתאה ועכ"ז הם אחדים בכללותם ע"י וא"ו שבאמצעיתן. וז"ש וכלא חד. וכן תרין בתים דקאמרן הכא. הכוונה על בחינ' זו. בית עילא' למעלה בית תתאה למטה. והם א' ע"י ו' קצוות שבאמצעיתן. וז"ש ב' עילא' דהיינו ב' רבתי דבראשית מורה על הבינ'. והיא פתוחה מור' פתח תרעין לכל סטר. סוד נ' שערים שבבינה עד הוד אתפשטת. ועל ידי משך אור שערים אלו. נמצאת בינה מיוחדת עם המ'. עם היות בינה למעלה ומ' למטה. והיינו ב' מורה על שני בתים מיוחדים. וז"ש דהכי הוא דכליל דא בדא. פי' בדרך זה הוא מציאות שאמרנו שכלולה בינ' עם המ' כנז':

ראשי' כדין הוא ראשית וגו'. פי' אות ב' לבדה מור' על הסוד הנרמז מבינ' עד המ'. ומלת ראשית ירצ' שבמספר ימי הבנין אין בינה בכללם. כי תחלת הבנין הוא מחסד. אמנם בבחינ' זו הנז' שהיא נפתחת כנז'. היא ראשית לבנין. שהיא נכללת עמהם. ולפי זה מלת ראשית מבינה ולמטה:

ור' יצחק פליג ואמר שכאשר הבינה נפתחת אז החכמה שהיא ראשית לחשבון הספי' היא מתגלית ע"י הייחוד הזה:

ור' אלעזר פליג עלייהו וסבירא לי' כי מלת בראשית הכוונה כלל ו' קצוות. וז"ש דא כללא. פי' אין פי' מלת ראשית מלה מתבארת לפי משמעותה כמו שאמרתם. אבל היא מלה כוללת דברים הרבה דהיינו ו' קצוות כדמסיק. וז"ש דא כללא. ולא בבינה כדס"ד. אלא למטה במ'. וז"ש דיוקנא דכל דיוקנין כלילן בי'. פי' כל הספי' כלולות בה במ'. בענין שממש שש קצוות יוכללו במ'. מציאותם ממש ונראות מתוכה. ואז הוא מלת בראשית. והכריח ענין זה ממה שנקראת. מראה דמות כבוד ה'. שפי' מראה דמות שבו נראה הת"ת בעצמו שהוא כבוד ה'.

ודא בראשי"ת. כי המלה מורה על המספר. ולא שית שבמציאותה. וז"א חזווא דאתחזון בה שית אחרנין. ודא בראשית. בלי ספק להורות על מציאותם ממש כנז'. והכריח זה ואמר ת"ח כד עאלין בהאי חיזו. שהיא מ'. ואמר עאלין. שממש מציאותם בה. היא אתקינת גרמה. דהיינו שהיא מקבלת במציאות' כל א' וא' כפי בחינת'. כאלו תאמר חסד עליון בחסד שבה. גבורה עילאה בגבורה שבה. וז"ש היא אתקינת גרמה לאחזאה לון. בבחינת מראות דקאמר לעיל. וכן ענין בריאת העולם דהיינו מעשה בראשית דקאמרן. ולמפעל בהו אומנותא דעלמא:

ואי תימא. שמא יעלה על דעתך לומר דהא אומנותא דעלמא מדרגה דא הוא. וששה ספי' שאמרנו הם הספי' שבה בעצמה. ואינם ממש ו' ספי' עליונות. כדי שלא לטעות בזה לכך נשמר הכתוב ואמר בראשית המורה בר"א שי"ת. בר"א אהדר למ' שהיא אחת. אהדר למ' ברא לשון יחיד. ומלת שית בלשון רבים אהדר לשש קצוות. וז"ש שית איהו דעבדי אומנות' בהאי. שהיא אחת. והם ו' ולזה מלת ברא יחיד. ומלת שית רבים. ומלת בראשית בעצמה מורה על כללותם בה כנז' לעיל:

ר' יוסי פתח הנצנים וגו' מכאן מוכיח ר' יוסי שהם סוד ו' קצוות שבה ממש. לא שש עליונות בה כדפי' ר' אלעזר. והיינו נצנים הם הצמחים שצומחים בקרקע מכח הארץ. כי העליונות יקראו אילנות וז"ש דא הוא רזא. לא ממש ששה קצוות במקומם. אלא רזא דשית דרגין דעלה. פי' המ'. נקראת בת שבע שהיא כלולה משבע. וששה מאותם השבעה היינו או' שית דרגין דעלה ואיהי שביעאה שהיא המ' בעצמה. פי' בחינה אחרונה שבה. ופי' הענין עוד ואמר ואלין אינון שית דרגין דרגא דאברהם וגומר. ונודע שעם היות שאנו אומרים אברהם מרכבה לחסד אין הכוונה על החסד ממש למעלה. אלא הכוונה לחסד שבמ' להשפיע מחסד שבמ' לעולם. וכן יצחק ויעקב כנזכר בזהר. ועל אלו קאמר נראו בארץ במ' דהיינו שנתגלו במ'. אותם שדרכם להיות' בה. וז"ש כולהו אתחזו בארעא דכתיב נראו בארץ שהם מדרכם להראות במ'. אמנם אותם העליונות אין דרכם ממש להיותם בארעא לכך נצנים הם ששה אלו כנז' שהם מדרכם להראות במ' יחד. וז"א כולהו יחד בבת אחת אתחזו וגו' והיינו אומרו נראו. אמנם אי אמרינן שהם העליונות בהכרח הא' נראה ומסתלק וחוזר השני ונגלה כנז' בס' הבהיר. ובזוהר בפ' וכל העם רואים את הקולות. וכפי זה היל"ל נראה בארץ כל א' לבדו נראה בארץ אלא ודאי כולם כאחד נראו בארץ ופי' בארץ היא בחינה הז' לששה מדרגות הנז'. ובה נראו כולם. וז"ש בארץ דא היא קרתא קדישא:

נראו בארץ בגין דאינון דיוקנין לאתחזא' בה. פי' מעיקרא כשנצטיירו במ'. כל עצם ציורם בה. לא היה אלא כדי שיוכללו כולם במדה א' להגלות. והשתא קשיא לי' בשלמא אם היינו מפרשים ו' קצוות עליונות מתגלות במ'. ניחא אומרו עת הזמיר למ'. אחר שרוא' שהנצנים נראו בארץ היא משוררת שיר השירים. אמנם השתא דאמרת שממש [נראה שחסר וצ"ל ו"ק שבה] הם מתגלים למטה בבחינ' אחרונה שבה כנז'. א"כ מי היא המשוררת. ואו' הנצנים וגו' ותירץ שהיא עצמה המשוררת. והכוונה דהא כדין כאשר יהיה לה זה המציאות אז מוכנת לשורר. תדע שכן הוא כי אמר הכתוב למען יזמרך כבוד שהיא המ'. ולא ידום. נראה שיש עת שהיא משוררת. ועת שהיא דוממת. והא כיצד עת שהספי' נגלות בה היא משוררת. ועת שאין אותם הנצנים נראים בה היא דוממת. והיינו כשהיא בגלות והיינו יזמר"ך ולא ידו"ם דקאמר קרא. ובה ממש תליא מלתא כי בגיני כך איקרי מזמור. וראי' מענין מזמור לדוד דתנינן כי כאשר הקדים מלת מזמור למלת דו"ד הכוונה שהקדימ' השכינ' לבא עליו. מפני שהיתה עת זמיר. וכאשר היא לדו"ד מזמור. היינו שלא היתה עת זמיר. אלא שהי' דוד מעורר אותם לזמר וא"כ השתא ניחא וז"ש ודא הוא עת הזמיר הגיע דהיינו שנתגלו הנצנים והיא עת זמיר. דקדמא שכינתא ואתיא וכאשר אין נצנים נראים אינה עת זמיר:

ור' חייא פליג עליה בהאי. כי מי הכריחנו לפרש שמלת עת הזמיר הגיע היינו אל השכינה. כי היכי דתקשה לן. נימא שהכוונה כדין מטא זמנא. למטה התחתונים לשבחא ולומר שירים והלל. ובזה נתקן הכל:

ר' אבא אמר עלמא עילאה. שהיא בינה סתים ונעלמת. והיינו בר"א שי"ת * [נ"ל דג' תיבות אלו והיינו בר"א שי"ת הם כמיותרים]: וגם הנאצלים ממנה. שהם ו' קצוות הנאצלים ממנה. והיינו וכל מילוי סתימין. והיינו בר"א בינה שי"ת ו' קצוות. ותדע למה השוו מלוי דעלמא עילאה לעלמא עילאה ממש ולא ירדו מדרג' אחר מדרג'. דהיה ראוי שיהיו לא סתומים ולא נגלים:

בגין דקיימא ברזא עילא'. פי' שהיא מתאחדת ונדבקת בחכמה עילאה שהיא למעלה ממנה. שהיא חכמה הדבוקה בכתר. וז"א רומא דכל רומין. ואחר [אצ"ל ואמר] שאחר שהבינה מכח ג' ראשונות היא מאצלת ו' קצוות א"כ אינם נאצלות מהבינה אלא יוצאות מהבינה וז"ש וכד ברא אפיק אלין שית. שהיא [רק] כלי ודרך להוציא הו' קצוות הנעלמות מהחכמה. ולכך נשארו שוה לה: ובגין דאיהו סתים ומילוי סתימין כנז' אמר בראשית. העלם הבורא והנברא ולא פי' מי בר"א ומי הם שי"ת:

ולבתר גלי עבידתא תתאה ואמ' מאן ברא לי'. והיינו ברא אלי"ם וגו'. בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא. דהיינו מ'. והענין שאין המ' בעצמה מתגלית. אלא בסבת היותה עומדת על המדרגות הנגלות. והיא מתגלית ע"י אותם המדרגות. וז"ש עלמא דקיימא באתגלייא. עומדת על הגילוי. וע"י כך היא מתגלית. ולא אמר ברא את השמים וגו'. בגין דאיהי עלמא דאתגלייא פי' שהמ' ממש נגלית. ולכך אמר ברא אלי"ם. כי בהיות שכנה לה שם אלי"ם. ולא שם יהו"ד או אהי"ה. בלי ספק שם המגלה עניינה. כי שם אלי"ם מורה על גילוי כנודע בצירוף שם זה א"ל הי"ם אל"ה י"ם * א' כוונתו אל"ה י"ם מ' ברא רק וז"ש שם המגלה ענינה: וכיוצא:

קדמאה בסתימא וגו' קשי' לי' כיון דאמרת דבראשי"ת הוא עלמא עילא' סתימ'. ומילוי סתימי'. א"כ למה נכתב בתורה כל עיקר היל"ל ולהתחיל את התור' מברא אלי"ם. לז"א קדמא' סתימ' וגו' והיה תחלה למציאו' העולם משם. למיהוי תדיר עובדא דקב"ה. פי' ההנהגה בתחתונים. סתים וגליא. שלא יהיה הכל ע"י עולם הנגל' צריך שתהיה הנהג' מכח הנעלמים ולא [ושלא] נאמר עזב ה' את הארץ צריך שתהי' ע"י הנגלים כדי לפעול בנגלה. ולכך אמר בראשית וגומר שתחלה למציאות הנמצאות הוא ממקום הנעלם והם מתנהגים משם. תדע שהרי שמו של הקב"ה ע"ד זה וז"ש ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא ששם בן ד' סתום ושם אדנ"י נגלה שהכוונה להורות שהדברים הנגלים נתלים בנסתרים ומשם תחלת ההנהגה לתחתונים:

את השמים וגומר הכוונה שמים וארץ. הם שמים וארץ עליונים במ' עצמה דהיינו מדרגות דעלמא דאתגליא ונתוסף א"ת וא"ת היינו את לרבות וז"ש לאסגאה שמים תתאין דהיינו שמים אלו שעלינו לתתא במקומם הראוי להם למטה מהארץ העליונה ארץ שבמ' עם היות שנכתבו שמים תתאין קודם לארץ שלמעלה מהם:

ואת הארץ שבאו במלה זו שני רבויים. הא' א"ת. והב' הוא"ו נוספת. הנה ו' היא קודמת בפסוק לאכללא ארץ דלתתא ומלת את לאסגאה לה ולעובדהא כגוונא דלעילא ממש פי' כל מה שיתבאר בפרשה בו ב' פי' א' בשמים וארץ עליונים ע"ד הנסתר. והשני בשמים וארץ תחתונים שממש מה שיש למטה דמות מה שיש למעלה. וז"ש ולעובדא כגוונא דלעילא. ממש כמעשה העליונה. נפעלת התחתונה. וכמו שהוא בשרשים שמים וארץ העליונים. הוא בשמים וארץ התחתונים: וכפי זה והארץ היתה תהו ובהו פי' כדקאמרן שהוא בעליונים ובתחתונים. א"כ והארץ ארץ עילא'. וענין תהו ובהו לא יצדק אם לא נפרש אותו המיעוט. וז"ש והאר' דא ארץ עילאה דלית לה נהורא מגרמה ופי' היתה א"א לפרשו כפשוטו. היתה קודם ועתה אינו. אדרבא הוא להיפך. ולזה צריך לפרש והארץ היתה פי' היה לה הויה כראוי מקודם. ועתה היא תהו ובהו וז"ש היתה בקדמיתא כבר הות כדקא יאות. והשתא תהו ובהו: ודקדק כן מלשון היתה. שאם הכוונה על מציאות הקליפות כמדפרש במקום אחר. או על ד' יסודות כדמסיק. היל"ל והארץ היא תהו ובהו. ואמנם או' היתה דייקא מ"ש פי' מקודם היה לה הויה כראוי. וז"ש היתה דייקא:

לבתר אזעירת גרמ' שירד' למטה מהיסוד. והיינו תוהו ובהו. היינו ירידת' למטה. שהיא תוהא ובוהה שם על ירידתה. ואזעיר' נהורה. ששם אינה כיסוד. לפי שאין לה מגרמה כלום. והיינו וחש"ך. והשתא מהדר לפרושי ענין זה למטה בארץ תחתונה. ופי' תהו עפר. ובהו מים. וחשך אש. ורוח הם ד' יסודו' דאשתכללו בה וקודם היתה יסוד העפר לבדו: ואפשר דאהדר למ' שאחר מיעוט' נכללה מהד' האלו לפעול למטה הם חגת"ם סוד ד' יסודות:

ד"א ואת הארץ כדקאמרן. שפי' כי הפרש' ית' על ב' פנים למעלה ולמטה. ועד עתה פי' תהו ובהו וגו' למעלה ולמטה בדרך א'. ועתה יתבאר בדרך אחר. מהרמ"ק זלה"ה: