אור החמה על ספר הזהר א:עא

דהא איהו הוי. מ' עץ הדעת טוב ורע כנזכר לעיל ובקש שתפריד שלא יאחוז למעלה כלל:

כאלהים. מדת המ'. יודעי טוב ורע. תקבלו הדין והרחמים שבה שתיהם:

יאות הוה שהרי היה מייחד באו' באילנא דא שמורה ייחוד קב"ה באילנא:

מאילנא דא אכל וגו' פי' זה סבה לכל וממנו קבל בורא עולם. וא"כ אין אתם צריכים אלא לקבל ממנו. מה לכם לתולדה הא לכם השורש ותשוו לו:

בכלא מלילו שקרא אפילו בדברים שאינם טענה להחטיא בזה. כדמפרש ואזיל:

אלי"ם על הדינים. שכן הדיינים נק' אלי"ם:

וכי כמה בני נשא וגומר ואח"כ כשיתרבו היה ראוי שיצוה גלוי עריות ושפיכות דמים ודינים ותימה הרי אשתו חוה והיה אפשר שיהרגה. וכן דינים שבינו לבינה ואפשר כמאן דאמר שנצטוה קודם שבאת חוה:

האי אילנא. מ' עץ הדעת טוב ורע:

נטיל ליה בלחודוי שמפריד ובהיותה נפרדת ח"ו הרי ע"ז. שאינון ממנן רברבין מתדבקים לה והוא שם אמונתו בהם ועובד זולת קונו. וכן שפיכות דמים כי בהגביר הדין בה. הנה יגרום החוטא להרוג מי שלא נתחייב מיתה במשפט. בסוד ויש נספה בלא משפט שפי' בזוהר. והיינו ע"י סמאל משנתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין וגומר.

גילוי עריות וגומר כי בהיותו מפריד גורם זוהמת הנחש שבא על חוה כנודע:

מטיתי להאי אילנא שנתקרב להסתכל בהיכלות:

ומלה דא הוא אוסיף וגומר כי לא נאסר אלא אכילת הפרי שהוא אחיזת החצונים כנזכר לעיל:

במה חמאת שאם השיגה בה א"כ למה הפרידה:

סליק ריחין שפע ומזון לעולם. ובגין ההוא ריח וגו' רצה להפריד ולומר כאן תלוי הכל:

ר' יוסי אומר ראיה הוה ואם כדבריך הול"ל ותרח האשה מאי ותרא: הא כתיב ותפקחנה. משמע שלא השיגו מקודם בו כלל: האי ראיה בשיעור' דאילנ'. פי' לא השיג מציאות הענין ממש שא"כ היה מבין עון הפירוד שהשיגו אח"כ כאו' ותפקחנה עיני שניהם אמנ' עתה הבין והשכיל בשיעו' מדת המ' לבד.

ותרא האש' דייק'. פי' השיגה ענין האשה העליונה לבד:

מפריו מהחיצונים הדבקים שם: והיא אתדבקת היינו בחינת עצמה:

וגרימת וגו' בבחינת הדורות הבאים ממנה:

ואפרישת חיין אל ח"י. אלי"ם חיים עץ החיים שהם בינה ות"ת ויסוד: מן מות'. מ'. שע"י נקראת ארץ החיים. ובהסתלק חיים ממנה רגליה יורדות מות כנז' לעיל:

גרים פרישותא. היינו הנמשך לדורות. מיעוט הלבנה בחרבן הבית וגליות:

אשתקע [אשתקל] מלולא. ממלכות שנסתלק ממנה הת"ת שא"א דבור בלא קול:

אתיהיב לעפרא. היינו בתולת ישר' השוכבת לעפר. וכן היא והיינו כי עפר אתה ואל וגו':

נאלמתי וגו' הנה הדבור יתייחס למ'. על ענין השפע וההנהגה אל התחתונים. וכאשר היא בגלות ואין ת"ת משפיעה ואזלו מים וגו' אז היא תאמר נאלמתי:

טוב קול ת"ת דכתיב טוב ה':

וישר' אמרי וגו' להכרח שהמ' היא דומיה מדקא' דומיה תהלה אלי"ם בציון. ואפשר ג"כ דקשיא ליה דקאמר דומיה תהלה דמשמע בינה ותירץ דהיינו תהלה לדוד:

סחטה ענבים. היינו כחות הדין שבה. ושם נתנסך היין ע"י הרעים:

וגרימו מותא וגו' דכתיב ענבמו ענבי ראש וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. א"ל לאתתא באילנא דא וגו' מכאן יובן כי עץ הדעת הוא שכינה. וז"א אלי"ם שמיה עץ הדעת טוב ורע. וא"ל ר' יהודה כי ודאי אם הנחש הי' אומר כן אינו כלום כי טוב ונאה הי' כי כן האמת כי השכינה היא האומן וגרזן ביד החוצב בו. היא השכינה שעל ידה נברא הכל כנודע. ואדרבה בזה היה חולק כבוד אל האין סוף הגנוז כי הוא פועל הכל ע"י השכינה. אמנם לא [אמר] כדקאמרת אלא מאילנא דא אכל וגו' ר"ל עיקר הכל הוא אילן הזה אמנם להיות שהכל תלוי בה לכן הב"ה אכל ממנו. ובו נתחכם לברוא עולמות. ובזה קצץ את השכינה מן העליונים. ועשאוה עיר ומגדל ראש לתחתונים. ונתנו כביכול תשות כח בבורא יתברך. כי ח"ו חסרה חכמתו. לולא אכל ממנה. וא"כ ראוי להפרידה ולעשותה ראש אל התחתונים ואין צורך אל מה שלמעלה ממנה. וזהו עיקר הקצוץ. וא"כ לכן גם אתם עם היותכם חסירי המדע. אם תאכלו ממנה תבראו עולמות כמו הבורא יתברך. וראיה לזה כי לקנאה זו שלא תבראו טולמות כמוהו. לכן צוה אתכם שלא תאכלו ממנו. והשאר מבואר במה שביארנו לעיל. עד ר' יהודה אמר וגומר במה חמאת א"ר יצחק וגומר ר' יצחק פי' כי ראייה זו היא ע"י ריח. כי הריחה וראתה הריח ההוא כריח בשמים. אמנם ר' יוסי לא רצה להוציא הפסוק מפשוטו. כי לא אמר ותרח האשה. אלא ותרא א"כ ראייה הוה. והק' לו ר' יהודה כי הלא לבתר דאכלו כתיב ותפקחנה וגומר משמע דקודם שאכלו לא היה בהם כח הראיה כל כך. ותירץ ר' יוסי כי ראיה זו אינה ראיית העין אלא ראיית הלב וז"א שיעורא דלבא הוה. פי' כי לבה של חוה היתה משערת הדברים בלבבה. וחושבת עד שעלתה במחשבתה כי טוב העץ למאכל:

ותקח מפריו הא תנינן סחטה ענבים וגומר כבר ידעת כי אותיות מו"ת נרמזים בהאי קרא ו"ת מן ותקח. מ"ם "מפריו הרי מו"ת. והוא כינוי לקליפות הנק' מות. וכן ידעה מ"ש לעיל כי ותקח ממנו לא כתיב אלא מפריו. כי לא לקחה אלא הפרי המר דנפיק מינה. והם הקליפות דנק' ענבים אוכמין. משום דמן ההוא היכלא נפקי כל הקליפות הנק' מות והוא יין נסך. ולכן נק' אותו היכל ענבין אוכמין. והנה חוה לקחה מאותם ענבים וסחטה אותם כי לקחה כל דרגין דילהו שהם היכלין תתאין שהם יין נסך סחיטת ענבים אוכמין אלו דבהיכל ז' ויהבת ליה לאדם והיכל זה נרמז בפסוק זה באו' מפריו ולא ממנו. כלו' לא לקחה מן השכינה עצמה רק מפרי המר דנפק מיניה שהם ענבים אוכמין הנק' מו"ת ונרמזים בפסוק עצמו כנ"ל:

גם אפשר לאמר באו' סחטה ענבים וגומר זה תבין מפ' ויתי דף רל"ח ע"ב בפסוק ואקח את הענבים ואסחט אותם וסוד הענין הוא כי כבר ידעת כי הקליפה היא התוכא וסיגא דדהב'. כי שמרי הדין הם הקליפות. והנה תכלית וקצה הדין היא המ' כי יין המשמח בבינה. ומשם לגבורה והוד עד שמגיע למ' ואח"כ משם ולמטה אז ממנה יצאו שיורי ושמרי הדין. ואמנם לא יהיב להו אלא ע"י סחיטה ומציצה בההוא שביל דקיק וכנזכר פרשת בלק ר"ט ריש ע"ב הנק' תמצית א"י והוא ענין מצוי ושיורי הדין הקשה וסיגיו היוצאים מא"י הנק' ענבים: ואם תבין דקדוק הדברים והלשון בסוד מפריו ולא פריו הכוונה כי נודע מפ' נשא דף קכ"ז ע"א כי אימא תתאה נק' ענבים. ונודע כי סוד הדין הנק' יין אתכניש בהאי ענבים. ושמרי היין אשר באלו הענבים באים מסחיטת הענבים עצמם מן החרצנים והזגים. ומשם באים שמרי היין כנודע ואין שמרים אלו יוצאין רק ע"י סחיטה ובכובד הקורה שעוצרים בה הענבים על ידי הגלגל. והנה נודע כי שמרי היין הם סוד הקליפות. ולהיות כי אינן יוצאין כי אם מההוא תמצית דארץ [ישראל] ע"י חד שביל דקיק כנזכר בפ' בלק. וכאשר מתרבין עונות דישראל. אז נק' המ' עצרת. ולא יהיבת עצורין. ואז מתרבה השפע בחצונים. בסוד אותם שמרי היין היוצאים ע"י סחיטה והעיצור. וזהו סוד סחטה ענבים כי לקחה מקצת פריו של הענבים האלו שהם סוד שמרי היין היוצאים ע"י סחיטה ולא לקחה מן היין עצמו הנק' פרי הגפן רק מפריו. ולכן נרמז אותיות מו"ת בות"קח מ"פריו שהוא קצת פריו. שמרי היין. ומהם השקה את בעלה. ולהיות כי מ' נק' אילנא דמותא לפי שהיא נק' ארץ אדום. ומתמן נפקו כל שמרי היין כנזכר באדרת נשא דקמ"ג ע"א וע"ב ודף קל"ה ע"א ודף קמ"ב ע"א ולכן נקראת סטרא אחרא פריו דהאי אילנא. ולכן נק' אילנא דמותא. גם מצינו כי יש ענבים אחרים שחורים בקליפות. והם סוד היכל השביעי שבקליפות. אשר באותו היכל כמה חדרין ואדרין והם נקר' ענבים שחורות. ענבמו ענבי ראש. ובאותם הענבים הם שמרי היין וכל הטומאה. ואותם ענבים הם שסחטה חוה ונתנה לבעלה וכנזכר בפ' פקודי דף רס"ז סוף ע"ב. אך המשכיל יבין כי כל הפי' הנזכר אמיתים והולכים אל דרך אחד עכ"ל. וע' בספר אור הגנוז בס"ד :