אור החמה על ספר הזהר א:סח

ובג"כ לא כתי' באלין למינהו וגו' פי' כשאמ' למינהו משמע שתמיד הוא במינהו בלתי משתנה. דהיינו שאינו מתגלם ומתלבש פושט צורה ולובש צורה. אמנם באלו שהם אישים לא אמר למינהו. להראות שפעמים פושט צור' ולובש צור'. להתראות לבני אדם לצורך. ויוצא מגדר מינהו כנז':

ואי תימא אית בהו דמשניין וגו' פי' אם תאמר מאי ראיה ממלת מינהו. כי מלה זו אתא לאשמעינן רבוי המינים משונים אלו מאלו כל א' למינו:

הכי ודאי. אמת הוא שיש במלאכים מינים שונים מחולפים אלו מאלו. לפי שינוי בחינתם ממקום שורשם. מהם מי"ם מצד החסד. מהם אש מצד הגבורה. מהם רוח מצד הת"ת. אמנם לא אתי ממלת מינהו. אלא ממאי דכתיב ומשם יפרד וגו' יר' משם ממ' הנק' שם דהיינו עולם הבריא' משם ולמטה הוא עולם הנפרדים שיש בהם מינים שונים אמנם פסוק למינהו אתיא לכדקאמרן:

נפש דההיא חיה כחות ממ' לבדה הנק' חיה. רומשת לשון ויהי ערב והוה רמ"ש. וז"ש ומאי איהי חיה דאיהי רומשת הוי אימא לילה. וירצה כחות הדין השולטים בלילה שהם קדושים והם ממ':

דמיין מגדלין לון. קרא יתירה קשי' ליה. דבתר דקא' ישרצו המים מאי תו אשר שרצו המים. ותי' דקרא דישרצו המים היינו הויית מציאותם. וקרא דאש' שרצו המים היינו גידולם ע"י השפע העליון וז"ש דמיין מגדלין לון:

דכד אתי סטר' דדרום וגו' פי' כי השפע מתעכב במ' מצד קרירות הצפון. דהיינו דין הגבור' דקרישו מיין:

ואתי סטרא דדרום שהוא החסד ושראן מיין. והשפע נשפע ונגיד לכל הצריכים למטה ממ' וז"ש אתי סטרא דדרום וגו' ונגדין לכל סטרין שהם הנפרדים למטה ממנה. וארבי מייא הם כחות המ' שהם בה כאניות בים. אזלין ועברין. כי בעוד שהמים נקרשים אין להם הנהגה למטה מפני עכוב השפע. אמנם כד שראן מייא. דהיינו שהשפע נשפע. אז יש מהלך והנהג' לאניות. להשפיע על תפקידם בעולם התחתון. והיינו אשר שרצו המים וגו' כנז':

עוף השמים הם המלאכים החיות וכיוצא. ובעל כנפים מטטרון הממונה על כולם. ועל אלו אמ' ואת כל עוף כנף וגו':

ור' יוסי פליג על ר' אחא [ר' חייא] דקאמר לעיל שהם תרי גווני מלאכים. א' דאתחזון לבני נשא וגו' כנז'. וקאמר ר' יוסי כלהו משית גדפין. אין מלאך שלא יהיה נסתר מו' כנפים. כדאמרת על ואת כל עוף כנף כד"א כי עוף השמים וגו'. ומאי דאמרת דמשניין ודייקת מאו' למינהו לאו הכי. דלא משניין לעלמין. ואדרבה או' למינהו ה"ק מלאכים אלו שהם כל עוף כנף הם למינהו למין הנזכרים למעלה ועוף יעופף וז"ש לזינא די לעילא. ומאי דאמרת דעוף יעופף על הארץ היינו דאתחזון לבני נשא. לאו הכי אלא ואלין שאטן וטסאן בעלמא בשית. דהיינו כענין עוף כנף. לא כחיזו בני נשא כדאמרת וחמאן עובדייהו דבני נשא וסלקין לון לעילא. והיינו עיני ה' המה משוטטות. וסלקין לון לעילא להעיד על מעשיהם:

ור' חזקיה פליג עליה דר' אחא דפי' דמלת רומש"ת אהדר למ'. לא לנפש חיה היוצאים מהמ'. ור' חזקי' סביר' ליה דמלת רומשת אהדר לנפש חיה ואינם ממנה ממש אלא מלמעלה כשא' בחינות המלאכים. אמנם אלו הם בחינות מלאכים שהם עומדים על משמרותם בלילה. והם ד' פלגוון דלילה. כי חצות לילה פליג המשמורה האמצעית לשתים. ובבחינה אחרת הם תלת סטרין ג' משמרות וז"ש ופתחי שירתא בתלת סטרין ד' פלגוון [לפנינו כתיב דפלגוון] דליליא:

ר"ש קם ואמ' מסתכל הוינא. מעיין במעשה בראשית בענין בריאת אדם:

אזדעזעו מפני שלא יישר בעיני העליונים בריאת האדם. מפני שע"י האדם עיקר שכינה בתחתונים. ולפיכך נזדעזעו העליונים. ונזדעזעו התחתונים מפני שכולם נתנו בידו. והוא המושל על כולם כאו' ורדו בדגת וגו':

ויומא שתיתאה. יסוד היה מעורר הייחוד בין ת"ת למ' וגו':

בד' סטרין. הם ד' יסודות הרוחניים לנשמה חגת"ם. והגשמיים שהם למטה והיינו דקאמר דעילא ותתא. נ"א ועילא ותתא והם ו' קצוות והכל כלול בנשמה לפי האמת: ומזרח אתדבק במערב בסוד הייחוד הגמור:

ואפיק ליה האציל נשמתו:

וע"ד תנינן וגו' בית המקדש. מ' בית. לת"ת הנק' קדש מצד החכמה. ומשניה' היתה אצילות נשמת אדם הראשון כנז':

קב"ה אמ'. מ'. לאלין תתאין. בי"ע דמתמן נשמה ורוח ונפש כנז' בתיקונים. ולכך לעשות אדם נתייעץ בכל המדרגות הנק' אדם שמשם נברא. וז"ש רזא דשמא דא דסליק אדם. כי אדם אינו מתייחס אלא לקדושים ולספי' מהכתר עד למטה. וז"ש אדם מרזא סתימאה עילאה שהוא הכתר. וכולל כל הספי' כדמפ' ואזיל:

דהא אדם כליל וגו' כי כל המדרגות הקדושות למטה נק' אדם ולזה ראוי לדרוש התיבה באותיותיה ויכלל הכל בתיבת אדם. וז"ש אדם רזא דאתוון: א' לעיל'. בכתר פלא. לעילא בחכמה כאומ' ואאלפך חכמה ומגיע אל הבינה כדאמר אלף בינה. ואות ם' היינו בינה מ' דלמרבה המשרה כדפי' בתיקונים רביעא על ד' ספירות הידועות: ד' היא המ' וז"ש ד' תתאה ואינה מורה על הדלות אלא על שער ודל"ת וקדמה למ' סתומ' להורות סתימתה וסתימה דמערב שבה תערובת השפע וסוגר הדלת על הכל.

ודא כליל לעילא ותתא. דהיינו כי בשם זה כולל כל האצילות. וכולל המתפשטים למטה בסוד הקדושה והיינו או' אתתקנו לעילא באצילות. ותתא בצד הקדושה המתפשטת מהאצילות.

וכד נחתו לתתאי בעולם הגשמי. כלא כחדא זכר ונקבה בראם. באשלמותי' אשתכח דכר ונוקבא. ולא הוצרך בריאה חדשה לחוה כיון שאות ד' נכלל שם דהיינו מ' לכך נברא זכר ונק' כנז'. ולא נמצאת חוה לבדה. מפני שמלת אדם מורה על שניהם יחד. וכן ד' נבלעת בתוך א"ם של אדם. והיינו ונוקבא בסטרוי אתדבקת:

והוה רמי באתר דמקדשא לתתא. שאדם ממקום כפרתו נברא. ולכך גם לענין כסירת חוה שהוא גמר הבריאה הוצרך להיות שם:

באתר דמקדשא לתתא פי' מקום בג"ע. מכוון כנגד בית המקדש למטה:

ונסר לה היינו מציאות הנסירה והוייתה. ותקין לה בתיקוני כלה כדפי' רז"ל [ברכות ס"א] בפסוק ויבן ה' אלי"ם את הצלע שקלע שער ראשה וכיוצא הה"ד ויקח אחת וגו' דהיינו שהיתה נקבה אחת מצויירת כבר. ולא זנב כאידך תנאי. והיינו לא טוב היות האדם לבדו לשון לבוד שהיו מיוחדים. אעשה לו עזר כנגדו ולא אחוריו: אמנם בספרין קדמאין פרשי קרא הכי. לא טוב היות האד' לבדו שאין נקבתו ממינו. אלא הרשעה הזאת כדמסיק. וטעם למה נתן לו לילית החצונית. אפשר לפי שהאדם בעת שנמשך נשמתו למטה נזדווגו לה כמה כחות טמאות. וכן בגוף. לכך אמר הב"ה יהיה נקבתו לילית. כדי שישפיע בה כל כחות הרעים ההם. ואח"כ הקדים לו נקבה טהורה כראוי להוליד מצד הקדושה. ומפני שאין לילית כנגדו בקדושתו אמר ולא הוה לקבליה עזר דהיינו סמך עד ההיא שעתא. שלא נכתב בתורה סמך עד דאתא חוה. ואפי' בבריאת עולם לא זכרה סמך כי האדם לא נברא אלא על עולם מלא. כיון שעיקר העולם לכבוד האדם. והאדם לא היתה לו סמך. לא נכתב בתורה סמך. והיינו ת"ח אדם בתראה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. קב"ה אמר לאילין תתאי דאתו מסטרא וגו' פי' בריאה יצירה עשיה לפי שהאדם משותף משלשתן נשמה מבריא' רוח מיצירה נפש מעשיה עכ"ל: