אור החמה על ספר הזהר א:סז

ומיניה נקטא שמא פי' שאין שם המ' אדון כל הארץ ממש אלא הוא. פי' למה שהיא נק' על ידו וז"ש מיניה נקט' שמא ואתקרי האי אדון ברזא דאדנ"י. כענין צדי"ק וצד"ק. כן ענין אדו"ן אדנ"י. יסוד ומ'. דא בדא תליין. ע"ש אדון נק' אדנ"י. ואפ' לפר' ואתקרי האי [לפנינו הגי' מפורש כן] אדון פי' בחינת ארון שהיא תיבות' לאעלא בה תורה בייחודה תקרא היא ג"כ אדון כמוהו. ובזה יתבאר ענין ברקיע השמים שהיא [קאי] ממש על המ' שנק' כן כמוהו וז"ש ת"ח ככבים ומזלות. שהם י"ב גבולין ששה ספי' ממעלה למטה וממטה למעלה. וז' ככבים הם בחינת ז' ספי' מחסד עד המ'. וכולם בבחינתם בברית. שהוא היסוד דאיהו שמש' דקאמרן. כנז' לעיל שם מושאל. ודאי ברקיע השמים. שהוא יסוד המתפשט מת"ת. בו קיימין. והיינו דרשימין ביה בדקות. וגליפין ביה שהיא חקיקה יותר. א"כ יהי מאורות דקאמר קרא מאי אתא למימר יהי. הרי הם בה * [נ' דצ"ל בו כי על היסוד קאי] אלא ודאי דאתא למימ' שתהיה היא מתייחדת ביסוד ונוטלת שמו ממש כי כן המ' תקר' ג"כ היא בעצמ' רקיע השמים והיינו דלתת' במ' כלא בי' [א' דכך הי' גירסתו]. וביה תליין לאנהר'. ירצ' אח"כ מציאותם בה. לאנהר' להאי'. והיינו דקאמר קרא אח"כ ויתן אותם אלי"ם וגו' וכן והיו למאורות ברקיע השמים ואינו כפול:

ור' ייסא פליג ופריש מארת מ'. ברקיע השמים. שהיא תלוי' ביסוד. ומ"ש מארת חסר הוא מפני שהיא בחינת הירח שיש בה מיעוט וז"ש ודא סיהר' דתלי' ביה ביסוד. והיינו מארת ברקיע השמים: ומה שאמ' הכתוב אח"כ והיו למאורת היינו מציאות הת"ת ג"כ ביסוד לתת לו שפע להשפיע במ':

בהון תליין לפי רבוי אור היסוד במ'. והם ד' בחינות. הא' זמנייא. פי' מציאות חלוק הזמן לימים ולילות. הוא ע"י ת"ת מדת יום ומ' מדת לילה. ב' חגים. שהם פסח בחסד. שבועות ת"ת. ר"ה גבורה וגו' כנז' בתיקונים [ובזהר פ' תצא רפ"ג א'] והם מועדים בה כנז' בתיקונים: ג' ירחי. שהוא חדושה של לבנה ממש על ידם: ד' שבתי. נודע שהוא קשר ת"ת ויסוד ומ': והיו דמשמע היו מקודם היינו מציאותם בבינה וז"ש והיו כלא בעבידת' קדמאה עילא'. שבבינ'. דשמא קדיש'. שהוא ת"ת אתאחיד ביה. ונאחז בבינה וע"י מציאותו שם הוא יונק ממנה כי ו"ה שהם שמש וירח מציאותם שם:

ואיהו [צ"ל ואיהי] הוא כולא פי' כל מה שנמצא מפעולת השמש והירח הכל ע"י והוא [והיא] עיקר לכל. ולכך הוצרך הכתוב לפרש לנו מציאותם בבינה. להורות שהם פועלים למטה בכח שפעה. והכריח הענין ממציאות הרקיעים כדמסיק ואמ' שבעה ככביא שהם ז' ספי'. אינון לקבל ז' רקיעים. והיינו שהם ז' ביסוד * הלשון אינו מתוקן כראוי וע' באור החמה פקודי רל"ב א' בפי' רבינו ז"ל באריכות ככבים בסוד אור חוז' ממ' עד החסד והם נגד ז' ספי' שהם ז' רקיעים. וכולהו מדברי עלמא שאין ההנהגה למטה פחותה מהם ח"ו: ועלמ' עילא'. שהיא בינה. עלייהו. שע"י עיקר הנהגתם לפי שפעה הנשפע להם ממנה. והמ' מקבלת אותם בענין שהיא כלולה מהם כדמסיק, ותרין עלמין נינהו. כי כמו שהבינה כלולה מכולם מצד מציאותם [בה] הקודם. כן הם במ' מצד מציאותם המתאחר. שהם חקוקים בה וז"ש עלמא תתאה כגוונ' דלעילא. דכתיב מן העולם ועד העולם. ושם עולם ראוי שיכלול בחינות הרבה. כענין מלך על עם. וז"א מלך עילאה מלך תתאה:

כתיב ה' מלך וגו' יר' כי הב"ה מלך על הסתם בג' ראשונות. שאין פגם מגיע שם על הרוב. לסלק מהם מלכות המלך. ולכך שם ה' מלך מקדם ועד עולמים. אמנם בג' אבות שהם באמצע. מלך ע"י בריאת העולם. והאבות הם שהמליכוהו בעולם. לכך אמ' מלך באמצעית'. אמנם לתתא דהיינו בנצח והוד מקום אחיזת הדין. וכן יסוד ומ' דכתיב בהו אזלו מים מני ים ונהר וגו' באלו ימלוך לעתיד. שיתקיים והיה או' הלבנה וגו':

ור' אהא פליג ואמר מלך בבינה דא עלמא דאתי. מן הטעם הנז' שאין שם פגם. שאין לך דבר שעומד לפני התשובה. ומפני שמלת מלך מורה המלכה על זולתו על התחתונים לזה לא שייך בחכמ' וכתר מפני העלמם אלא בבינה שהיא עלמא דאתי. ירצה על המלכתה והשפעתה בתחתונים והיינו דאתי: ה' מלך דא ת"ת ישראל. כיון שבאו ישראל לעולם ופארו שמו בתחתונים מלך ודאי. כמו שנק' מלך ישראל: ה' ימלוך דא ארון הברית. שהוא העושה לנו נקמה לעתיד בגאולה וימלוך בה על כל העולם כאו' והיתה לה' המלוכה. והכרח אל פי' זה הוא. כי אתא דוד וגו' וכיון שאמר אותם ממטה למעלה א"כ הן הן שאמר ממעלה למטה. מלך לתתא. כי כל מלת מלכות הנדרש הנה א"א אם לא ע"י. והכל תלוי לפי בחינותיה: עולם באמצעיתא. שסתם עולם הוא ששת ימי הקף. ועד לעילא. בבינה כדמפרש ואזיל טעמא והנה קשיא דידיה אדידיה. דהוא דרש ימלוך במלכות. דמשמע ימלוך לעתיד דהשתא אינו מלך. והשתא קא אמר מלך במלכות. ותירץ מלך לעילא. מה שאנו או' מלך במ' הוא בעולמות העליונים. שכולם מכירים מלכותו. ומה שאנו אומרים ימלוך לעתיד הוא בתחתונים. שאין מכירים מלכותו עד לעתיד כאו' כי אז אהפוך אל עמים וגו':

ור' אבא פליג אכולהו דלעיל. ופריש מארת מציאות הספי' ומאי דקא' מאר"ת חסר. היינו משום דכל הני מארות כלהו מתחברן. וכולם מאור א' מיוחדים ביסוד. הנקרא רקיע השמים. וזה להאיר על הארץ. לאנהרא על ארעא מ'. והשתא לפי זה קשה כי מאר"ת הוא אסכרה כדפי' רז"ל. לזה תירץ ואמר ת"ח כיון דסיהרא שלטא וגו' והיינו דפליג עלייהו. דאמרי לעיל דמיעוט הירח גורם האסכרה. ואיהו קאמר אדרבה מילוי הלבנה גורם האסכרה. כנר' לחוש שהוא במולד בחדושה. וטעם הענין כי בד' נתלו המאורות והוא המולד. עם היות שאנו מונים בהר"ד:

כל אינון שמיא דלתתא וגו' שאז השפע מתרבה בכל הכחות. ואז אותם המלאכים הממונים על הדברים הנבראים משפיעים בדברים הגשמיים שתחת ממשלתם כאז"ל בפסוק אם תשים משטרו בארץ וגו'. והיינו דקאמר שלטין ומגדלין צמחין וגו':

מארי דיבבא [כך גירסתו] כחות הדין:

בי תרעי שומרי השערים שהם קרובים יותר לחיצונים:

מדורי טרטשי הם הקליפות שיש להם מדור לפי כבודם. טרטשי מלשון מטרטשי עלמא:

ורביי עלמא וגו' מפני האסכרה:

בעיין לאסתמרא כענין לך עמי בא בחדריך. שלא לשמחם יותר מדאי. ושלא להלבישם. להראות לפני אלו. כענין למה תתראו:

ויתן אותם אלי"ם וגו' וכד כולהו מאורות הנז' ת"ת ומ' קיימי ביה ביסוד שהוא רקיע השמים:

כדין חדוותא שפר ואור הבינה הנק' שמחה. דהיינו ויתן אותם אלי"ם שהיא בינה ברקיע השמים יסוד. וסיהרא אזעירת וגו' פי' מקטנת עצמה לפני הת"ת שהממשלה נותנת לו: וכל מה דנטיל, הת"ת מלמע' לאנהרא לה למ'. והיינו דפתח קרא בתרוייהו דקאמר ויתן אותם אלי"ם ברקיע השמים וסיים להאי' על הארץ. דהיינו שבהיותם יחד היא אזעירת גרמה. בענין שהוא מקבל להאיר על הארץ ור' יצחק פליג ואמר כי ויתן אותם לא אהדר למאורות שהם ת"ת ומ'. אלא אהדר אל מציאותם שבחכמה שהם ז' ימי בראשית. והם בת"ת רקיע השמים. להאיר על הארץ מ'. שתהיה אורה כאור הת"ת. והיינו והיה אור הלבנה דהיינו הארץ. כאו' החמה דהיינו רקיע השמים. ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים דהיינו ויתן אותם אלי"ם שהם ז' ימי' דבראשית שהם מהחכמה אל הבינה כנז':

ור' יהודה פליג ואמר אלין שבעת ימי המלואים וגו' פי' ויתן אותם וגו' דקאמר קרא היינו ימי המלואים. שהם ז' ימים של לבנה. שהם נמשכים אורם מלמעלה. למלאות המ' ז' אורות ממלאים ז' ספי'. והיינו או' מלואים ודאי. לשון מילוי הלבנה והיינו להאי' על הארץ. ולא תצטרך המ' לאו' הת"ת:

בגין דההוא זמנ' יתבסם עלמ' ויתהד' או ויתנהי' באשלימותיה. ולא יהיה חסרון בלבנה שיצטרך לאור החמה. וז"ש ולא יתפגים סיהרא וגו':

ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' אלין מיין תתאין. קשי' [ליה] דקרא קאמר ישרצו המים משמע מיין דכורין בהדי מיין נוקבין. דהיינו ישרצו. וכתיב נפש חיה. ונפש לחודה לא אתי' ממיין עילאין. אלא ממ'. לזה פי' ואמ' ישרצו המים שרץ נפש חיה אילין מיין תתאין. דהיינו נפש חיה. ומאי דקשה לך או' ישרצ"ו המים. לא ק' מידי. דרחשין זינין כגוונא דלעילא. שהם כחות יוצאות ממלכות ומינה ובה היא שורצת ורוחשת מינים אלו. אית מיין עילאין שהם משמשים בהדי נוקבין. ואית מיין תתאין דמנייהו ובהו אינון רחשין:

ור' אחא [לפנינו הגי' ר' חייא] דייק לישנא דישרצו המים. ומלת נפש חיה לא קשה מידי וז"ש עילאי שהם מיין דכורין. אפיקו נפש חיה. ומאי איהו דא נפש דאדם קדמאה דאתקריאת נפש. אף אם היא ממיין עילאין מהבינה. כד"א ויהי האדם לנפש חיה:

אינון שליחין וגו' הם המלאכים הנקראים אישים. על שהם תחתונים מכל עשר מדרגות המלאכים. וקרובים לאנשים למלאות חפץ קונם בשליחות לבני אדם. והם מתגלמים כאנשים ונראים לעין בשר:

בגין דאית אחרנין. שאר המדרגות. דלא אתחזון אלא ברוחא, במראות גילוי עינים שהם מתגלמים באויר דק ואינם נראים אלא לדקי השכל. וז"ש אלא ברוחא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. שבעה ככבי אינון וגו' מזה יובן כי נר' היות הז' ככבי לכת בז' הרקיעין כל כוכב א' ברקיע א' ולא כולם ברקיע א' כנז' מרז"ל: [חגיגה פ' אין דורשין]:

ר' יצחק אמר כתיב והיה אור הלבנה וגו' כונת ר' יצחק כי הלבנה איהי מ' תקבל אורה באותו זמן ויהיה אורה ממש מן החמה וגדול כמותו כי אז לא יהיה חויא ביש' בעלמא. ואו' החמה הוא יסוד * [אמת מצינו לפעמים דיסוד מכונה בשם שמש. וכדאי' לעיל בסמוך בפי' הרמ"ק ז"ל בשם מושאל. אבל כאן כל מקום שנז' בזהר ובתיקונים והי' אור הלבנה כו' כולם פירשו חמה ז"א. ובתיקון ח' איתא על פסוק זה חמה שכינא עלאה. וכן בכוונת ברכת הלבנה בסידור הרח"ו ז"ל] יהי' שבעתים ממה שהוא עתה כי אז יהי' אורו גדול כאור כל השבעה תחתונות ויקבל אור כלם ויאי' בלבנה והלבנה יהיה ג"כ כמו אור החמה עכ"ל: