אור החמה על ספר הזהר א:סו

א"ר חייא וגו' מאי עושה ארץ. דהל"ל עשה דמשמע מקודם ואד"ג הכי בלישניה ממש ולא נהירא:

דא קב"ה לעיל'. ת"ת שהוא עוש' ומתקן למ' בכל יום:

בכחו דא צדיק שע"י התיקון למ': מכין תבל כדמסיק דהיינו הכנת הארץ ותיקונה בדין כאומרם [ע"ז דף ד'] שאלמלא מורא' של מ' איש את רעהו חיים בלעו: והנה הכריח מסוף הכתוב כי עוש' הוא ת"ת בכחו יסוד. ממה שמכין תבל הוא בהכרח גמור למטה. אם כן עוש' ארץ למעל'. ואח"כ מהדר לפרושי מאי עשיה זו ואמר דא קב"ה דהוא מתקן ארעא המ' בעצמה שהיא מתתקנת ומתקשט':

ומתקן אורחוי היינו דרכים שהשפע נשפע בהם. והכריח ענין זה מאו' בכחו שהוא היסוד דהיינו שנכנס בה ממש ומתקן לה בית קבול וז"ש ובמה בכחו:

ור' יהודה פליג אדר' חייא ומפרש בכחו דהיינו בינ' שבה כ"ב אתוון שבהם נבראו שמים וארץ בסוד צרוף רל"א שערים פעמים עולה בצירוף ב"ג ופעמים ג"ב וכיוצא וסימן אלפא ביתא ראשונ' היא א"ל ב"ך * [צ"ל א"ל ב"ת ואמצעית א"ל ב"ך כדאי' בס' יצירה] ואמצעית א"ך וע"י צירוף אותיות אלו נעש' הארץ וכל אשר בה וע"י החכמ' היא הכנתה וקיומה וז"ש באתוון גליפן פי' בהם נברא הארץ שהאותיות מבינ' כנודע והיינו עוש' ארץ בכחו.

ור' יוסי פליג ואמר שהעולם נברא בשם בן ד' שהוא סוד המשקל * [לקוצר דעתי אינו מובן ב' פירושים אלו ואולי הלשון נשתבש ביד המעתיקים שונים זה כמה מאות שנים. ורק לעורר באתי שברע"מ פ' תשא מפורש. שהיו"ד הוא אבן שמניחין בכף מאזנים. וכפות מאזנים הם ב' ההי"ן. והוא"ו הוא הלשון הנוטה לימין או לשמאל העומד באמצע ב' ההי"ן כזה #ו כזה # דהיינו לשון דקיימא באמצעיתא היא יו"ד שהוא שקל הקד"ש דהיינו קדש יש' לה' ראשית. ומאזנים הם ב' ההין דהיינו מאזני צדק. וצדק הם בינ' ומ'. כאו' צדק צדק תרדוף. ופי' בו שהם בינ' ומ'. ואות ו' באמצע שתי ההין או נוטה לימין לצד הרחמים או לשמאל לצד הדין והעיקר תלוי בי' שהוא שקל הקדש לשקול או לזה או לזה:

ר' יהודה פליג אדר' יוסי שפי' שקל הקדש י' שהוא עומד באמצע ור' יהודה פי' שהוא ו' דהיינו רוח הקדש וביד הוא"ו לנטות אל א' הקצוות:

ור' יצחק פליג עלי' וסבירא לי' דשמים אתבריאו מכח ת"ת. והוא הדין ארץ מכח ארץ. ומייתי ראי' מקרא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וגו' וקאמר אלין שמים דלתתא. כי אחר שהכתוב אמר בדבר ה'. ודאי דלאו על שמים עליונים קאמר אלא על שמים תתאין. והכריח מאו' בדבר ה' דהיינו שמים עליונים ת"ת ודבר לאו היינו מ' אלא הבל הקול. כי קול הוא ת"ת. ומסתמא קו"ל פועל רוח. וזהו דבר לא דבור שהיא מ' אלא רוח דאפיק קלא. ועניינו בהיותו נמשך מת"ת שהיא עצם הקול והבל ורוח נמשך עד היסוד נק' דבר קודם בואו אל המ' שהיא דבו"ר וז"ש ברוח דאפיק קלא עד דמטי לההוא נהר דנגיד וגו' שהוא ביסוד וברוח פיו כל צבאם מכאן מכריח כי דבר לאו היינו דבור אלא רוח וז"ש כולהו תתאי שהם צבא השמים. קיימין ברוח דאיהו דבר. ואמר קיימין. כי בדבר נעשו השמים וצבאם * [עיין במק"מ] ומה שחזר הכתוב אח"כ ואמר וברוח פיו כל צבאם. הכוונה על קיומם:

משקה הרים מכאן הכרח אל מציאות ארץ תחתונה מהמ':

המקרה במים עליותיו היינו מציאות המ' מלמעלה מפרי מעשיך הוא השפע הנשפע למ' כדמסיק. והנה מכאן ראי' שהמ' היא פועלת בארץ למטה וז"ש דנגיד ונפיק לתתא במ' ופרי מעשיך היינו מלשון עושה פרי שהוא היסוד וקאמר על הארץ:

יהי מארת ברקיע וגו' חסר. הענין כי הפסוק קשה. דקא' יהי מארת דהיינו חסרון אורה וקאמר ברקיע השמים שהוא ת"ת והתם לא שייך מארת חסר:

ור' חזקיה תריץ כי אין לשון מארה להורות על הקליפות ולא על החסרון אלא הלשון מורה דשריא בי' תוקפ' דדינ'. וא"כ כבר אפשר שהיא בת"ת והיא יונקת מגבורה דין: ור' יוסי פליג עליה ואמר שמארת היא לשון קללה. והיא למטה בחצונים. וז"ש מארת לתתא איהי. ונק' [כן] המ' בהיותה לתתא במקומה. ע"ש הקליפה. משום דבה תליא אסכרא לרביי. שע"י ירידתה למטה ומיעוטה. נמשך אסכרא בקטנים. ובה תליא מארת שהוא שם בקליפה כנז'. והטעם יורה המלה בעצמ' שהוא מאור חסר. וז"ש בגין דאיהי נהור' זוטא מכל נהורין. דהיינו מדה אחרונ'. ונוסף על זה וזמנין דאתחשכ'. היא בעצמ' ואינה מקבלת מן העליונות אור. אלא חשך משמאל. וז"ש אתחשכא ולא מקבלא נהורא. ואז הקליפות שולטות ויונקות ממנה. ולכן יתייחס לה שם מארת. ומאי דקשי' או' ברקיע השמים הכוונ' דא הוא רקיעא פי' אינו בת"ת אלא ביסוד וז"ש דאיהו כללא דכולהו שכולל המאורות ומקבל מכולם וז"א בגין דנטיל וגו': והוא נהיר להאי נהורא דלא נהרא. שהיא מ' בהיותה בבחינת דלא נהרא שהוא לשון מאר"ת. והיא תלי' בי' בחסרונה ולז"א יהי מארת ברקיע השמים:

ור' יצחק פליג ואמר אפי' האי רקיעא דלא נהיר. שהיא מ'. יתייחס בה שם רקיע השמים. שכולל בעצמ' הת"ת. דהיינו ארץ החיים שיש בה החיים. כי הת"ת נקרא עץ החיים והמ' מתפשטת ממנו. וכן נקר' ארץ מיש' עילא'. ומאי דקשה לך היכי קארי לה רקיע השמים והיא מארתה"ק השמים הוא דלא נהיר [לפנינו נ"א] בהאי רקיע בג"כ יהי מארת. דהיינו מ' חסרה כדמפר' ואזיל מפני שרקיע אינו יונק מן השמים:

מ"ט פי' סוף סוף קשה אמאי נקט לישנא דמארת שהיא אסכרה ותירץ דהא בלא וא"ו שהוא אור הת"ת בה מותר הוא. וא"כ שייך בה לישנא דמארת. שאף ממשלת החצונים ממנה שהם רצועה בידה. וז"ש כלא ביה תליא לאכללא לי' [לפנינו נ"א] בעלמא. פי' המיתה. שתהיה יכולה לשלוט בתחתונים. ותהיה כלולה במציאות ממשלת המ'. והיינו להאיר על הארץ. שתהיה ממשלתה בעולם ע"י היותה מכלל בני השוטרים העליונים. או יר' לאכללא לי' בעלמא פי' שתהיה המ' כלולה מכל ענייני העולם אף הקליפות והיינו יהי מארת פי' שתהיה כלולה בה המארת: והיינו קטן וגדול שם הוא יר' קטן שבנבראים וגדול שבכולם כולם בה במ' שנק' שם. דכתיב כי שם אדיר וגו' וכתיב אך שם הרגיעה לילית. דהיינו שממש יש לה תפיס' במציאות הנהגת העולם לענוש ע"י:

ור' אלעזר פליג ואמר מארת המ' סתם. שמלה זו היא מורה מאור א' דהיינו אספקלריאה דלא נהרא מגרמה. כי המלה מור' מארת וחשך וחסרון האור. דהיא חשוכ' ולא נהר' מגרמ'. אמנם קריאת המלה ובטויה לשון רבים. מור' על רבוי המאורות יר' אלא ע"י דנהורין עילאין דנהרין לה. והיא מוכנת לזה. וז"ש כעששיתא וגו' והיינו פי' מארת. אמנם מלת רקיע השמים אמר שיובן מפסוק הנה ארון הברית. והכוונ' בחי' ארו"ן דא היא בחינת מארת. שהכונ' הכנתה לקבל אור עליון. וכן ארון מוכנת לאעלא בגווה תורה שבכתב:

הברית דא שמשא שהוא מושאל על יסוד כדמפרש לקמי'. וז"ש דא שמשא דאנהיר לה. כי מלת ברי"ת יורה על ייחודו עמה. שמלת ברית הוא קשר וקיום וייחוד. ושם הברי' היא נוטלת ממנו. וז"ש ואיהי ברית בהדיה. בהיותה מיוחדת עמו. והיינו ארון הברית. שפי' ארון שהוא עצמו ברית. וז"ש ארון הברית דייקא אדון כל הארץ. הכוונה כמו שהיא נוטלת שם ברית כמוהו. יש בה ג"כ שם אדון כל הארץ. דאהדר למלת ארון וז"ש ובגין דא [ארון איהי אדון] וגו' ונהי' לכל עלמ'. ירצ' שהת"ת ממש נהיר לה ומתוכה הוא ממש נהי' עלמא וז"ש ונהי' לכל עלמא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אפשר שהם סוד כ"ב אלפא ביתות שבס' יצי' והיה ביאורם בס' ר' אלעזר. וקוטרי פי' קשרים ר"ל כי נקשרים האותיות ע"י צירוף כ"ב אלפא ביתות קטירין נחדא. ועיין כי באלו האלפא ביתות יש א' אות עולה וא' אות יורדת ולפעמים היתה האות שירדה באה בתחלת הבנין כגון א"ת ב"ש ת"א ש"ב. או כגון א"ל ב"ם ל"א מ"ב וכיוצא כי אות שהיתה שניה באה פעם אחרת להיותה ראשונה לבנין. וז"א דא סליק וגו'. עכ"ל:

גיליון טיפסא דשיקלא וגו' פי' לשון המשקל המכריע המאזנים. עכל"ה: