אור החמה על ספר הזהר א:סה

קטפורא לא ידעתי עניינו.

עלייתא פי' בערוך כני קטן.

קסטייהו נמי כלי: וממשמעות הענין נראה לי שהכוונ' במה שפי' במסכת חגיגה [דף ט"ו] מים עליונים ומים תחתונים שהם כתרי כסא דסחיפי אהדדי: ואולם מים העליונים מי"ם זכרים והתחתונים א"ש נקבות סחיפי אהדדי. שמים עליונים פניהם למטה. ומים תחתונים פניהם למעל'. כדמות קערה. והקוצץ בנטיעות הופך קערה על פיה ח"ו. והנה שתי בחינות המים האלו הם נכללים ברקיע. ותרי כסי הם עליית"א מים העליונים. בקסטייהו מים תחתונים. וסחיפי אהדדי אלו להריק ואלו לקבל. וקטפורא הוא אמצעיתם דהיינו הרקיע שבין מים עליונים ומים תחתונים. והם כלולים ברקיע הזה והיינו דקא' בקטפור"א שהוא הרקיע שבין מים למים. דעלייתא מים עליונים. בקסטייהו מים תחתונים שכיחי ברקיע ואתקיימו לרקי"ע שהוא האמצעי שמי"ם א"ש ומי"ם תחתונים ועליונים: והבדילה הפרוכת היינו רקיע בין הקדש מים תחתונים ובין קדש הקדשים שהם עליונים: דייקא דהא איהו רקיע דמפריש ובודאי שיש בו שתי בחינות כנודע שהפרוכ' צדו הא' קדש והב' קדש הקדשים:

ת"ח כתיב לבתר ביום ג' שהוא הוא רקיע הנז' יקוו המים וגו' דהיינו המשכת השפע אחר שהת"ת מייחד שתי מיני מים מושך מלמעל' אל המ':

לאתר דאיקרי אחד היא המ' ופי' הטעם מפני שהיא ים תתא' דהיינו קיבוץ המים דהא איהו [נ' דצ"ל איהי] אשלים לאח"ד כי הת"ת נקרא א"ח ט' ספי' ועם המ' שהיא ד' נשלם מלת אח"ד כדפי' בתיקונים ור"מ:

ובלא איהו [צ"ל איהי] פי' בעוד שאין הת"ת מיוחדת עם המ' לא יתייחס בת"ת שם אח"ד שאינו שלם אלא עם המ':

דביה מתכנשין היינו בחינתה בסוד נקודת ציון שבה קיבוץ כל השפע הנשפע מת"ת בכללות וז"ש דבי' מתכנשין מיין כולהו ושם כולם בנללות ומשם מתפשטים בשאר בחינותי' וז"ש * [כך הי' גירסת רבינו ז"ל וכן גורס העט"צ אבל צ"ל עאלין כולהו לגו ימא] ובתר עאלין לגו ימא כולהו פי' שאר בחינות הים דכתיב כל הנחלים הולכים אל הי"ם היינו בחינת מקום אחד ושם קיבוץ המים ואח"כ מתפשטין בז' ימים:

ור' ייסא פליג ופריש ביסוד כדמפרש ואזיל וז"ש דא הוא אתר דכתיב בי' וברית שלומי לא תמוט שהוא בחינת היסוד שאינה זזה מבית המ' לעולם וז"ש דהא איהו נטיל כולא ושדי שהיא משפעת במ':

וביה אתתקנת ארעא פי' בו ממש שהמ' נתקנת ע"י דכתיב ותראה היבשה שהיא המ' דא הוא ארץ לשון רצון ושלימות דכתיב ויקרא אלי"ם ליבשה ארץ. ושאל ר' יצחק אמאי איקרי יבשה כיון שעיקר שמה ארץ כנז' ותירץ כי יבשה נקראת על מציאותה קודם השפעת המים לה שהיא עניה ודלה וז"ש היינו דכתיב לחם עוני. ומשום דמלת עוני יורה שהיא נותנת עוני לאחרים מצד הדין ואינו מורה על עניותה. לכך פי' ואמר ענ"י כתיב שממש היא בעצמה עניה. ובבחינ' זו היא יבשה וז"ש ובגין דאיהי לחם עני אקרי יבשה. אמנם בפעולת יקוו המים וגו' אל מקו' אחד ותראה היבשה. יר' יהי' לה ראיה ותיקון שתקר' אר"ץ וז"ש ושאיב כל מימין דעלמא כל שפע הספי'. ועדיין איהי יבשה. לא שבעה מים עד דאתי דא. היסוד. ואמלי לה ומשפיע' כדפי' ר' ייסא לעיל. כדין נבעין מיא אורח אינון מקורו'. באותם הבחינות שהיא מקבלת היא משפעת דהיינו שהיא נקראת ארץ שיש בה מעיינות ותהומו'. ולכך היא יבשה. והיא ארץ:

ולמקוה המים וגו' דא הוא בית כנישות דלעילא. בינ' ששם קיבוץ השפע מחכמ' להשפיע בספי' למטה. וז"ש דתמן מתכנשי כל מיין הנמשכים ממקור הכתר ע"י החכמ' והדעת ונמשכים במציאות המדות שבה שהם ז' נחלים. והיינו נגדין. ואח"כ נפקין. יוצאים המים לחוץ אל ז' הספירות:

ור' חייא פליג וקא' מקוה המים הוא היסוד. וז"ש דא צדיק. וראיה לזה דכד מטא למקוה המים שהוא היסוד. הזכיר טוב. שהוא היסוד. ומייתי ראי' שכולם כלולים ביסוד הנק' טוב. ולזה נא' טוב בכל הימים מפני שהיסוד מקוה המים וכולם טוב בו. ונודע מים בחסד. ולפיכך אור קדמא' טוב איקרי. וכן כולהו. זולתי הגבורה יום ב' שהיא אש ולא מים וטוב הוא דוק' במים מקוה מים: ולפי שהענין דחוק לזה פי' ר' יוסי ואמר מקו"ה. שהוא ת"ת וז"ש ישראל מקוה איהו. והשתא ניחא שכל הספי' נקראות טוב מצד הת"ת שהוא כולל ו' קצוות חוץ מהגבור' שהוא דין וע"י פועל הת"ת רע ולא טוב: ור' חייא אהדר לתרוצי להכריח פי' הנז' ואמר דא צדיק דכתיב קרא ימים. אי הוה אמר ולמקוה המים ימים ולא אמר קרא הוה אמינא דהיינו בינ', או אי לא הוה אמר ימים כל עיקר הוינא אמרי בת"ת דהיינו מקוה יש'. אבל השתא דקא' קרא ימים משמע דאית זמן דלאו איהו ים. ואח"כ ע"י מקוה המים הבא לא נעשה ימים. וז"ש דא צדיק דכתיב קרא ימים וביאר איך יצדק ביסוד ואמר בגין דנחלין ומבועין ונהרין שהם ג' בחינות מבועין מחכמ'. נחלים מבינ' כנז'. נהרין מו' קצוות והיינו סוד יה"ו. וכולהו נטיל לון. יסוד. וע"י אלו נעש' מקוה מים והוא מקבץ הכל להשפיע במ' וז"א ואיהו מקור' דכלא ואיהו נטיל כלא משא"כ בת"ת:

בג"כ כתיב ימים. מפני מיני השפע בבחינות שונות כדי שאח"כ יתמזג הכל בו להמשיכו דרך מקום א' למ':

וע"ד וירא אלי"ם כי טוב. דהיינו יסוד הנז' לעיל. ומאי דהוה קשה לך דבכולהו כתיב כי טוב וגו' לא קשה מידי שבכולם נק' טוב היסוד. ומה שלא נא' בשני עם היות שהיסוד נטיל לשמאל' * או כוונתו שהוא מה' גבורות או דצ"ל נטיל ג"כ לשמאלא] הטעם בגין דאתרשים איהו אפריש בין יומא ?מא' לתליתא' וגו' יר' כי היסוד הוא ספיר' שעוש' רושם שהיא נרשמת שמורה על המשכת השפע. ואם הי' הענין כן שהי' נזכר ביום שני. הי' מבדיל בין חסד יום ראשון. לת"ת יום ג' שהי' מורה שהחסד לעצמו עושה זווג ביסוד עם המ' וגבורה לעצמ' ות"ת לעצמו. ואינו אלא מוליך לימין זרוע תפארתו. שהת"ת בסוד הימין מתייחד. לכך לא בא טוב בשני להורות שהחסד עם הת"ת מתייחדי' במ' והת"ת הוא המתייחד בהיותו נוט' לימין:

דהא ביומ' תליתא' עבדת וגו' ולא בשאר הימים שאינה מתייחדת ועוש' פירות אלא ביומא תליתא' שהוא בעלה ע"י היסוד:

מאי עץ פרי דקא'. שהמ' שהיא הארץ הוציאה עץ פרי. ופי' שהוא עץ הדעת טוב וגו' והענין הארץ שהיא מ' הוציאה דש"א ועש"ב שהם המלאכים כדפי' הזוהר במקומו. והוציאה סוד ההיכלות. ומכללם היכל לבנת הספיר שהוא כנגד יסוד ומ'. ובזה ההיכל יש כח היסוד. וע"י יוצאות הנשמות למט' בצד הקדוש'. והיינו או' דאיהו עביד פירין:

רשים בהו וגו' היינו מציאות העטר' שבאדם שהוא אות היסוד. אלא שנמשך דרך הקליפות ומתכסה וצריך לגלותה: וז"ש ובני מהימנות' למינו עאלין באות ברי'. שמתקני' בבשר': או יר' רשי' כי הערלים אף אם הם מולים נק' ערלים כנז' בנדרים [דף ל"א] והיינו מפני שברוחניות הנשמ' יש להם ערלה. אמנם יש' המ' מתקנת בנשמתם סוד רוחניות הברית דהיינו סימן היסוד וז"ש עץ פרי מוציאה נשמות. שהם מעוש' פרי שהוא היסוד. ואותם נשמו' רשומו' למינו וענין למינו עאלין היינו שהם ג"כ בגוף עושים פעולה זו. ליכנס אל מקום אחיזת נשמתם. ולא מתפרשן מיניה. בהנחת הערלה. שהמניח אות' פורש הנשמ' משם. שהי' שם והוציא' משם. ומפני שבאות ברית כלול מילה ופריע' שהם סוד מ' ויסוד. וז"ש ומאי רשימ'. ההוא ברית קדש. שהיא מ'. ברית שלום שהוא יסו'. והיינו דקא' הכא וצדיק עוש' פרי איהו. דהיינו חלק הזכר וההוא אילנא. שהיא מ' אתעברת. הרי שהיא ג"כ נותנת בו הצור' ומציאות. וכח בנקב' לילד. ואפיקת ההוא פרי למינו דההוא עוש' פרי דיהוי כוותי'. שיהי' נראה לו וכדמסיק זכא' חולקי' דמאן דדמי וגו' לאבוי יסוד ולאימי' מ':

ביומא תמינא' בגין דידמי וגו' שדומה לה במה שהמילה היא ביום שמיני שהיא שמינית כשתמנ' מבינ' שג' ראשונות חשובות כאחת והענין כי המילה בזמנה ביום שמיני היא עוש' רושם ממש באדם ובנשמה:

אצטריכא לאתחזא' קמה וגו' דידמי ליה ויתרשים בי' שיהי' צדיק במעשיו ורשום באות צדיק. זרע"ו שעיקרו מהת"ת: דהא ההוא זרעא אשדי פי' זרע ו' בו ביסוד להמשיך לארץ:

קדישין במעשיהם ודמיין לקדישין בגופן ממש:

דהא מהני נפקו מצדיק וצדק ושתיהם יחד צדיקים.

ולהני דמיין במילה ופריעה כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ולמקוה המים קרא ימים וגו' א"ר חייא וגו' דא צדיק וגו'. הענין כי ימים הם ב' פעמים י"ם י"ם והוא רומז לבינ' ומ' כי שניהם נק' י"ם י"ם וצדיק נק' מקוה המים קראו ימי"ם כי הוא מחבר ים עילאה וים תתא' והענין כי ע"י צדיק מתחברת בינ' במ' ואתגניזת בגוה ולכן אות ראשונה ואחרונ' של תיבת ימי"ם הם י"ם ואותיות האמצעיות הם מ"י סוד הבינ' הנגנזת בתוך המ' הנק' י"ם והוא נכון. עכ"ל: