אור החמה על ספר הזהר א:סד

כתיב ויעזבו את ה' כי לא יצדק עזיבה אלא מי שהי' בו קודם ואמר ה' אלהיהם * [בפסוק ויעזבו שמביא הזהר לא נאמר ה' אלתיהם רק בקפיטל ג' ושם כתיב וישכחו את ה' אלקיהם ודרשת רבינו ז"ל שדרש על ויעזבו שפיר נוכל לדרוש ג"כ על וישכחו מכלל דעד עתה היו זוכרי"ם] דהיינו מקום יחוד ת"ת ומ' יהו"ד אלהיהם ודאי:

ונדיבת לון בהאי ר"ל דרך נדבה לא דרך קיום עונש התור' שאין מצוה זו לישר' כדרך שאר מצות אלא דרך ירושה. והקדים ונדיבת לון ואח"כ אמר כמה דכתיב בפרוע פרעות וגו' כי אין הכרח לפרש פרעות לשון פריעה אלא מלשון נדבה באו' בהתנדב דלא שייך בנקבה כלל:

קיים קדיש' דלא אתפרע היינו ביסוד הנק' פרזון שבו הפריעה:

מאי אם אלא וגו' כוון לפרש אם בבינה כי היא גרמה להשפיע הבינ' בת"ת וז"ש בישר' לעילא ותתא דהיינו גם לת"ת המשיך השפע לקיים עלמ' שאפי' חק הראוי לת"ת אינו נשפע אם מבטלין הברית:

לאחזאה דעלמ' וגו' להורות על שלמות מצוה זו דברה כענין הזה שהוא זר למאד דלא שייך לומר היות אם ליש':

ורזא דכול' וצדיק יסוד עולם ר"ל מעמיד כל העליון וביאר הענין בספי' ואמר תלת דהיינו חג"ת נפקי ומתפשטים מחד מהבינה והם כסא לה וז"ש חד בתלת קיימ' שמתפשטת בהם ואח"כ קשר זה עאל בין תרין דהיינו נצח הוד:

תרין שהם נצח והוד ינקין לחד שהוא היסוד:

וחד יסוד יניק לכמה סטרין היינו שהוא משפיע במ' שפע המתפשט לכמה בחינות כפי בחינת המקבלים:

כדין בהיות הייחוד הזה כול' חד מתייחדים ת"ת ומ' בסוד דרך הנז' שהוא משך הבינה כנז':

יום דערב וגו' פי' יום הוא היסוד ובו עומדים ערב מ' ובקר ת"ת אחד מיוחדים בו והיינו קיימי כחד' וכליל כחדא היינו שהם כלולים בו יחד וז"ש ברית יומם ולילה שהכוונה שממש בברית הם בחינת יומם ולילה בחינת ת"ת ומ' ובסוד בחינה זו שהוא כולל שניהם הוא מייחד הת"ת והמ' וז"ש וביה כולא חד: ובזה פליג אמאי דקאמרי ר' יוסי ור' יצחק דאיהו פי' יו"ם על היסוד כנז':

ויאמר אלי"ם וגו' שבעה רקיעין הם ז' ספי' מחסד עד המ' ונק' רקיעי' לשון וירקעו את פחי הזהב לשון התפשטות אמנם ג' ראשונות אינם רקיעים כי הם שתומות ונעלמות:

לעילא באצילות מפני שהכוונה לפרש ג"כ כמותם למטה:

בקדושה עילאה קדושת האצילות נבדלים מכל ענייני הגרעון והגשמות:

ושמא קדישא בהו וגו' י' בחסד ה' בגבורה ו' ו' קצוות ה' מלכות:

ודא רקיע' מ' הוא במציעות מיא כי מקומה האמתי למטה מת"ת על נצח והוד והיא באמצע. ולה מציאות שני למטה על ראשי החיות למטה מכל הספי' מקום מעוטה כנודע וז"ש דא רקיע קיימא על גבי חיוון אחרנין שיש ב' מיני חיות חיות דאצילות שהם חגת"ם. ולמטה ארגמ"ן והיינו אחרנין:

ואיהו אפריש בין מיין עילאין דאצילות ובין מיין תתאין עולם הנפרדים והכוונ' שבה מציאות העליונים ותחתונים והתחתונים מעוררים בה והיא מקבלת מן העליונים לתת לתחתונים:

ומיין תהאין קראן שהם שואגים לטרף ומעוררין התעוררות האצילות בשירם ובזמרם והתעוררותם עולה עד הספי' למעלה ועכ"ז א"א לשום מדה להשפיע למטה כי אם ע"י המ' וז"ש ומהאי רקיעא שהיא מ' שתאן לון למימי השפע והיינו ענין הבדלה והפרש' ואין לומר דאדרבה הוא מערב ומייחד אותם למעלה אחר שע"י הם מקבלים השפע אלא נק' דמפריש בינייהו בגין דכולהו מיין בי' כלילין אחרי רדתם מד' חיות דאצילות נכללות יחד במ' והוא נותן בהם המזגה כפי רצונה ואח"כ משפיען ולבתר נחית לון להני חיוותא ושאבין מתמן מהמ' א"כ ראוי שיתייחס לזה הבדלה והפרשה ע"כ פי' שמועה זו על המ' אמנם הפי' הנכון הוא על הדעת שהוא על ז' רקיעין הנז' שהם חיות דאצילות והוא רהיע על ראשיהם וכל השמועה מתיישבת היטב: ומ"ש כתיב גן נעול וגו' רצה לפרש כעין הקרח דהיינו הדעת כעין המ' כאשר אבאר ג' בחינות נז' בפסוק ג"ן ג"ל מעי"ן והם ג' בחי' במ' הא' גן נעול דכול' אסתים ביה וגו' פי' כל הספי' שהם בחינותיה הנטועות בגן במ' סתומות במ' וכלולות בה וז"ש דכלא אתכליל ביה:

ג"ל נעול היא בחינה דההוא נהר ומלת ג"ל כמו גלי הים והוא סוד משך השפע מהספי' העליונות הנכנסות בה וז"ש דההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל בה ולא אפיק דהיינו נעול שאינו יוצא אל התחתונים:

וקרשי מיא בי' וקיימי היינו בחינת מעין חתום שאפי' בחינתה המשפעת שהיא מעין להוציא היא סתומה וחתומה שנקרשו המים:

מ"ט אחר שהוא בחינת מעין להשפיע למה היא חתומה ואמר בגין דרוח צפון וגו' כנז' לעיל:

וחיזו דההוא רקיע' ירצה בחינת ת"ת היא כעין הקרח דהיינו במ' שהיא מבחינת עצמה קרח דמקרשא וכניש וגו' יר' שהיא מעכבת השפע בבחינת הגבורה וכפי טבעה היא מתפעלת מקרירות הצפון והיא בעצמ' נקרשת במימיה וכל המים המשפיעים לה היא מקרשת כקרח עצמ' וכך הענין בת"ת וז"א כך ההוא עילא' דעלי' נ"א עלייהו על החיות כניש כל אינון מיין אצ"ל שפע עצמו אינו משפיע אלא אפילו שפע הנשפע מלמעל' מג' ראשונות הוא מעכב ומקרש אותם במ' כנז' לעיל וזה סבה דאפריש בין מיין עילאין לתתאין שהם ממש נבדלים שאין להם משפע העליונות מפני שנקרש:

והאי דאמרי פי' אלו המפרשים יהי רקיע בתוך המים נראה דהיינו ת"ת אין הפי' כך אלא יהי רקיע כתי' ההוא דהוי מיני' פי' הנאצל מהת"ת דהיינו מ' כנז' אמנם הת"ת בעצמו דהיינו דקיימא על רישי חיוותא דאצילות בסוד הדעת ועליו נאמר ויהי מבדיל בין מים למים:

א"ר יצחק מתרץ באופן אחר מאי דקשי' לר' יהודה איך רקיע זה מבדיל אדרב' מייחד ומשפיע כנזכר ותירץ זה במשל נאות אית קרומא במציעות מיעוי דבר נש הוא הטרפש ממנו ולמעל' הריאה חכמ' בינ' והלב כנז' בתיקונים והפרוכת מפסיק בין אלו אל ז' הספי' התחתונות ואותו הקרום מפסיק בין חיות עליונות נעלמות שבתוך הבינ' לחיות תחתונות שהם חגת"ם:

ומיא אעדו ואולידו חשוכא דהיינו מבינ' ולמט' נמצ' הדין ואמנם למעל' אין דין והיינו והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ז' ספי' שיש בהם השגה לבין קדש הקדשים שהוא מבינ' ולמעל' והיכל קדש הקדשים שהוא היכל ג' ראשונות יוכיח ובו פרגוד המפסיק:

גם אפשר לפרש הענין במ' ואיהי בין הספי' כדי לשתות ולינק שפעם וקיימ' למט' על אינון חיוותא ומ"ש ופריש היא בחינת ההבדל וז"ש ויהי מבדיל:

ת"ח וגו' לתת טעם למה צריך להבדיל ואמר כי אינון מייא שהם החיות אולידו חשוכ' שהם הקליפות בסוד נהר דינור הנעש' מזיעתן ונמשך עד ראש רשעים בגיהנם ואחר שהם מתפשטים לחוץ ראוי להבדיל בין עץ החיים אצילות ובין עץ הדעת טוב מטטרון ורע סמא"ל, והיינו והבדילה הפרוכת בין הקדש שהם החיות ובין קדש הקדשים חיות דאצילות:

ר' אבא פתח המקרה וגו' אלין מיין עילאין דכול' כדמפר' ואזיל חכמה ובינ' דבהו תקין בית' מ' בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ וגו':

ע"ב י"ם דא חשך ועב לשון עביות וחשך הענן המחשיך והיינו סטר' דגבור' המתדבק במ' ואמ' רכובו שבחינ' זו בה למט' משתי הבחינות הקודמות. רוח הקדש ת"ת הנאצל מחכמ' קדש נ"א רוחא דמקדש' הכוונ' ת"ת שהוא רוח ונשמ' למ':

ורזא דא שאמר שמרכבת הנעלם בעבים שהיא המ' ומהלך על כנפי רוח שהוא הת"ת כנז' הוא סוד שנים כרובים זהב שהם ת"ת ומ' והטעם דקא' השם עבים רכובו לחוד והמהלך וגו' לחוד ולא ערבינהו בהדי הדדי לז"א כי סוד זה נתגלה בפסוק וירכב על כרוב וגו' דנקט תחלה כרוב א' שהיא המ' כענין עבים דקאמר הכא ובתר הכי נקט כנפי רוח הענין שתחיל' צריך התעוררות ממ' ואחר שהמ' היא מתעוררת מלמט' אין [נ' דצ"ל אז] האור מתגל' בת"ת לפיכך וירכב תחלה על כרוב וגו' ואח"כ וידא וגו' וכן הכא השם עבים וגו' ואחר שזאת מתעוררת מיד המהלך וגו' וז"ש לבתר אתגלי על כנפי רוח ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי:

ור' יוסי פליג אדר' אבא דאיהו פריש דאינון מיין עילאין דחכמ' ובינה אתמשכו לתתא והמים שהם המים העליונים בעצמם צריכים תיקון שאינם בשלמות וז"ש ומים בעצמם תקון [תכן] בהיותם נמשכים למ' שהיא מדה וז"ש ואתקין לון כד מטו לגויה והכוונה שחכמה ובינ' אינם משתמשות להנהגת העולם כי תחלת בניינו מחסד ולמט' ואין מעשה התחתונים מגיע אלא עד חסד אמנם להתעוררות שלמותם הם בהגיעם למט' שאז התחתונים משתמשים מהם ומעשיהם ומחשבותיהם פועלת בהם:

ואינון תיקונ' דעלמא כד מטו וגו' פי' כשנכללות למטה בדין שאז העולם נהנה מהם. מפני שהם רחמים פשוטים ואין יכולת לעול' להתפרנס מהם:

כד הוו מטאן להאי אתר להתעסק בענייני ג' ראשונות להנהגת התחתונים וכמה מן הספיקות הנופלים בדרוש הזה: מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תלת נפקי מחד וגו' קודם אמר כי צדי' נטיל לכול' וע"ד איקרי יסוד עולם לכן ביאר עתה הענין ואמר כי הלא כולא נפיק מאימא עילאה כנודע ומתמן נפקי תלת שהם אש רוח מים עיקר הבנין והם חג"ת דנפקי מבינ' וז"א תלת נפקי מחד ואח"כ הת"ת כולל כולם כנודע וז"א חד בתלת קיימא. ומן הת"ת נשפע אל הירכין נצח והוד ששם מתבשל השפע וז"א עאל בין תרין. ואח"כ הני תרין ינקי לחד הוא צדיק יסוד עולם וז"א תרין ינקין לחד. ואח"כ חד יניק לכמ' סטרין הוא היסוד המשפיע בכל העולמות הנה כי הוא יסוד הכל וכולם אינם משפיעים אלא ע"י ואז ע"י נעשים ערב ובקר יום א' כי בו מתחברין ת"ת ומ' ונעשים יום א' בסוד יאהדונה"י עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד :