אור החמה על ספר הזהר א:סג

וכדין יתבסמון עלמין פי' יהיו כל העולמות מאירים מאותו האור ויהיו כולם נמתקים ומתוקנים:

ויהא כולא חד היינו שיהיו נקשרים כי כאשר יהי' אור החכמה מתפשט שהוא סוד אור הגנוז הנה הייחוד נמצא למעלה ולמטה וכל העולמות מיוחדים משפיעים זה בזה ומקבלי' דין מן דין:

ועד יומא דיהא מלמא דאתי פי' זמן העתיד שהוא עולם הבא ויצא העולם מזוהמת הנחש ויהיה אור הגנוז מאיר כנודע. ועם היות שאנו אומרים שהוא גנוז עכ"ז יש בו מציאות נשפע למ' וליסוד וז"ש ההוא נהורא שהוא בבינה נפיק מבינה מגו חשוכא גבורה שהוא חשך וגו' ומתוך אותו החשך אור הגנוז יוצא קצת עד דמההוא נהורא דאתגניז בבינה אתגליף בשביל חד שהוא היסוד המכוסה ונעלם בין נצח והוד כנז' בתיקונים:

לחשוכא דלתתא מ' הנמשך מגבורה חשך העליון.

ונהורא שהוא אור גנוז כרי ביה פי' חופר ונכנס במ' ומאיר בתוכה: ולחשך קרא לילה מ':

וע"ד תנינן פי' לעיל קאמר עד נפק נהור' ובקע בחשוכא ונפיק ואתנהר דכתיב מגלה עמוקות מני חשך והיינו סוד אור הגנוז:

ר' יוסי אמר אי תימ' וגו' הענין כי ר' יצחק פי' כי המ' היא חשך ועם היותה חשך היא מגלה העמוקות שהוא סוד אור הגנוז בעמקים שהם חכמה ובינה למעלה וז"ש מגלה עמוקות מני חשך מהמ' הנק' חשך. ור' יוסי פריך עליה ואמר ואי תימ' מחשך סתים כי המ' בהיותה חשך היא סתומ' אתגליין העמוקות א"א הא חזינן דטמירין אינון כל אינון כתרין עילאין והם מבחינת עצמם אינם מתגלים והראי' שמם יעיד על העלמם וז"א וקרינן עמוקות. וא"כ מהו מגלה איך אפשר שיתגלו אתר שגם כלי הגילוי חשך סתים:

אלא כל אינון טמירין וגו' פי' אלא בהכרח יש לנו לומר דכל אינון טמירין עילאין שאין להם גילוי אלא מגו ההוא חשך דאמר קרא ואין הכונה כשהיא חשך וסתומה מגלה העמוקות כדס"ד אלא הכונ' בהיותה מאירה ומתהפכת מחשך לאור וז"ש מההוא חשך דאיהו ברז' עילאה בהיותו מאיר ומה שהפסוק קרי לה חשך הכוונה שהיא לילה אבל כדי לגלות היא מאיר' כדמסיק:

ת"ח ראי' לנדרש כל אינון עמיקין סתימין דאמר קרא שהוא סוד אור הגנוז דהיינו בהיותם בבינה וחכמה וקלא שהוא ת"ת הנאצל מגו שופר בינה נטיל לון ועדיין אינם מתגלים בו עד שהם נשפעים למ' דהיינו עד דההיא מלה מגלה לון דהיינו המ' המגלה מה שבת"ת והיא בחינת המ' בהיותה מאירה ככז' וז"ש:

והאי דבור אקרי שבת שהיא בחינת המ' בהיותה מאירה והראי' שהרי בגין דשבת איקרי דבור דבור אחר שהוא של חול אסור שמורה על שלמות דבור חול שהיא מדרגה אחרת:

והאי דבור דאיהו מסטר' דחשך ואינו עתה חשך מגלה עמוקות מגויה בהיותו דבור ואור:

ומשמע מני חשך הכוונה לומר מי היא המגלה עמוקות ואמר שהיא מ' דאתייא מסטרא דחשך היא גבורה ומלת מני דייקא דאי ר"ל מתוך החשך היל"ל מגלה עמוקות מחשך מאי מני ודאי דאתייא קאמר כנז':

א"ר יצחק אי הכי לדידך דאמרת דחשך נק' דאתייא מסטרא דחשך אמנם היא בעצמ' אור אי הכי מאי ויבדל וגו' במה יובדלו. ותירץ שהם נבדלים במה שהאור שהוא הימין אפיק יום שהוא הת"ת וחשך שהיא גבור' אפיק לילה והם נבדלים שזה מסטרא דאור וזה מסטרא דלילה ואין המ' נשארת בהבדל זה ח"ו אלא לבתר חבר לון כחדא והוו חד דכתיב ויהי ערב וגו' ומאי דקשי' לך במה יובדלו אין הכי נמי שאינם נבדלים דלילה ויום חד איקרון ויותר טוב שלא יובדלו והשת' לא קשה מידי מענין הבדלם במה יבדלו אבל קשה דקרא קאמר ויבדל דמשמע שיש להם הבדל ומה שזה נאצל משמאל וזה מימין לא הוי הבדל שהם חוזרים ומתייחדים ולז"א והאי דכתיב ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דמשמע דהוי הבדל לא קשיא דאין הכי נמי דהוי הבדל בזמנא דגלותא שאינם יום אחד אז הם נבדלים מחמת שורשם זה מאור וזה מחשך:

א"ר יצחק ע"כ וגו' אתא השתא לתקן הפסוקים לדעתו דקאמר לעיל דמ' ממש איהי חשך ואמר ע"כ דכור' באור ומה שאמר הכתוב יהי אור ויקר' אלי"ם לאור יום הוא סוד אצילות הת"ת באור ודאי ומה שאמר ולחשך קרא לילה והכא נוקב' בחשוכ' והכוונה על המ' שהוא חשך דנהר' מנהורי' שאין לה אור מעצמ' אלא מת"ת ראוי שתקרא חשך ומה שאמר הכתוב ויהי ערב וגו' יום אחד הוא מתחברן כחדא למהוי חד ייחוד נוסף על ייחוד ואין זה המורגל ואמר כי עם היותם מיוחדין אין ספק שיש [אצ"ל הפרש] בין מאורות המ' ובין מאורות הת"ת וז"ש אתפרשן דרגין ועכ"ז ותרוייהו בחד הוו במה שנמצא מציאות המ' בת"ת ומציאות הת"ת במ' וז"ש דהא לית נהור' שהוא ת"ת אלא בחשוכא שהיא מ' נכללת בת"ת ולית חשוכא וגו' ואע"ג דאינון חד עכ"ז אתפרשן בגוונין שמציאות המדרגות נכר ונבדל מציאות זה ממציאות זה ועם היות להם הבדל זה אינון חד דכתיב יום א':

ר"ש אתא לפרש נמי קרא דויהי ערב ויהי בקר כדמסיק ופליג עלייהו:

אתברא סבה פועלת.

ואתקיים סבה מעמדת: ושתיהם מן הפסוק בריתי יומם וליל' תמיד שע"י מתקיימים לעולם חוקות שמים וארץ לא שמתי בשעת מעשה בסבת הברית:

מאן ברית דא צדיק פי' בחינת היסוד המעמיד העולם כיסוד שהוא סבה המתחלת וסבה המעמדת כאו' וצדיק יסוד עולם וקשה אמאי לא אמר אם לא צדיק יומם ולילה וגו' לז"א ברי"ת בחינת היסוד הנקרא ברית הוא ת"ת ומ' יחד עמו נוסף על בחינת צדיק וז"ש ברית יומם ולילה כחדא והכוונה אם לא מפני היסוד הכולל ת"ת ומ' יחד חקות שמים וארץ דהיינו השפע הנשפע להם מלמעלה חק שפעם וחיותם לא שמתי לא הי' נשפע ולזה נקט ברית להודיענו שממש הספי' תלויות בו:

פתח ואמר מקול מחצצים וגו' דא קול דיעקב ת"ת דכתיב הקול קול יעקב:

מחצצים וגו' לשון חצאין שהוא חוצי האצילות לשתים ימין ושמאל:

בין משאבים דאיהו יתיב וגו' שהם שואבים מיא ושפע מלעילא ובזה נמשך לת"ת והוא נטיל בתרין סטרין כיון שהוא ביניהם מקבל מחסד ומקבל עם הגבורה [אצ"ל מן הגבורה]:

וכליל לון בגויה שממש גדולה וגבורה כלולים בו יחד בעצמותו והיינו שהקול בעצמו חצצים שני חצאים והכי דייק נמי לישנא דקאמר איש הבינים דאיהו בעצמו אית ביה תרי סטרין ולא [אצ"ל ולכן] אמר דאיהו יתיב וגו':

תמן הוא אתר לשון יתנ"ו הוא לשון נתינה ור"ל שם ראוי ליתן שתי צדקות שהוא סוד הייחוד בינה ומ' והיינו אתר דמהימנותא ייחוד הספי' ומשום דקשיא ליה לשון יתנו קא' ד"א וקא מפרש צדקות מ' לבדה והכוונה על רוב בחינותיה שהם צדקות הרבה ומלת יתנו הוא לשון יניקה שהם לומדים ויונקים משם:

ושאבין כי לשון יתנו הוא כמו שנו וישנו והכוונה שונים אל השאיבה הנז' למעלה בפסוק:

ירתו קיים קדישא מאברהם שהב"ה נתן לו המצוה ונשארה לישראל בתורת ירושה ולזה לא צוה השי"ת במצרים בפי' שימולו אלא שערל זכר לא יאכל את הפסח וממילא החזיקו במצוה. וכאשר עזבו המילה שלא פרעו ירדו ממקומם מלמעלה למטה לשערים אינון שערי צדק שהמילה במ' שלא היו עולים לצדיק מקום הפריעה: ואו' ולא אעלין לגו כי אפי' בפנימיות צדק לא היו נכנסים כי אין ראוי ליכנס בפנימיות צדק מקום כניסת היסוד ביחוד אלא מאן דפרע. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דבור דחול אסור בשבת. נראה דהוא מילי בטלה אבל מילי דתורה מותר לדבר אפילו בלשון לעז: מהרח"ו נר"ו: