אור החמה על ספר הזהר א:סב

ב' ראשית היא חכמה כמה דכתי' בתרגום יונתן בחכמתא ולא תרגם חכמתא אם כן שהבית שימושית והדרא קושיא לדוכתה ב' למה לי ותירץ ובגין דאיהו תניינא לחושבנא דאיקרי ראשית הכוונה היא ב' שניה אל מספר הספי' שאין ספי' ראשונה היא חכמה כאשר טעו רבים וז"ש ובגין דאיהי תניינ' לחושבנא והטעם שנק' ראשית אע"ג שהיא שניה הוא דהאי כתר' עילא' שהיא הספי' הראשונ' טמיר' היא נעלמת והספי' הב' היא ראשית להתגלות ודא הוא ב' ראשית שהם שתי הפכים לכאורה היא ב' שנית למספר הספי' והיא ראשית לענין ההתגלות:

ועוד כמא דחכמ' עילאה וגו' ירצה שאין כל מלת בראשית חכמ' אלא ראשית לבד היא חכמה וענין הב' הנוספת יש טעם שמורה על שתי ראשיות חכמ' מלמעל' ומ' מלמטה למעלה. ועל דא לית לאפרש' ב' מן בראשית שנמצא מפריד החכמ' תתא' מחכמ' עילאה כי לא תור' מלת ראשית על המ' אם לא תבא באות ב' בראשה כאומ' שתי ראשיות:

בראשית מאמר קרינן ופועלת אצילות העליונ' מאצלת ומכללת בתוך התחתונה בר"א שי"ת ו' קצוות וז"ש והכי הוא במה שאמר שהם ב' ראשיות יחד צדקו דבריו והענין ושתא יומין דהיינו בר"א שי"ת מיני' מתוך מאמר ראשית נפקי ואתכלילן ביה בעצמותו דהיינו במ' הנכללת למעלה עמה. ואלין שבמ' איקרון כאלין אחרנין כמו שאלו נרמזו במלת ראשי' דהיינו שהם ראשית להתגלות כן אלו במ' נקרא כאלו ממש ראשית וזה לא יורמז אם לא במלת ב' ראשית פי' ב' ראשיות כנז':

ברא אלי"ם היינו דכתי' ונהר יוצ' מעדן ירצה מה שאמר הכתוב בפסוק ונהר שהוא חכמה יוצ' מעדן מכתר להשקות את הגן בינ' וכן פי' בתיקונים היינו נמי בראשית ע"י החכמה שהיא ראשית ברא הכתר הנעלם שלא נזכר בפסוק הבינה הנק' אלי"ם וכן פי' בתקונים.

מאי להשקות דמשמע להשקות לחוד ולאו הכי אלא לבראת דהיל"ל שהרי א"א שיתאצל הבינה אם לא יתאצל הסכמה ותי' לאשקא' וגו' והכוונ' בזולת ענין אצילותה דהא פשיט' מועילה עוד החכמ' לבינ' ב' דברים א' לאשקאה לי' דהיינו שפע הבא אל הנטיעות שבו לקיימם: ולקיימ' ליה זה שפע הבינ' בעצמה שאין לה קיום מהכתר אלא ע"י החכמה:

ולאסתכלא ביה במה דיצטרך יר' כי מה שמתאצלים התחתוכים מהבינ' נתן לה כח מהחכמ' וגם אל ענין הנשמות וגם כח הרחמים להפך המדות מדין לרחמים וכיוצא בכל מה דאצטריך אפי' לתועלת אחרים לעולם החכמ' מסתכלת בבינה והיינו הנרמז במלת יוצא מעדן דמשמע תדיר כנז' במקום אחר בזהר [האזינו ר"צ ב']:

אלי"ם אלי"ם חיים בינ' שהיא חיה מהחכמה המאצלת אותה כאו' והחכמ' תחי' בעליה דמשמע דבראשית ברא אלי"ם פי' משמעות הכתוב מוכיח הפי' הזה שהכוונ' ודאי על ידא דההוא נהר דהיינו ב' שימושית בגין לאפק' לי' פי' אל שם אלי"ם עצמו שהי' הבינ' והכריח כן ממה שאמר הכתוב להשקות את הגן ולא אמר הנטיעות דהיינו לאשקאה כול' גן ונטיעותיו וכפי זה יקשה אומרו את השמים שאין לו משמעות לז"א את השמים דמשמע דשמים אפיקו את וגו' פי' את דהיינו מ' תדע מי בראו השמי"ם ת"ת בכח הבינ' הנרמזת בה' הידיע' דהשמים וז"ש בחיל' דרז' דאלי"ם חיים והכי קאמר קרא בראשית ברא אלי"ם פי' בתר דראשית אפיקלי' לבינה דהיינו אלי"ם חיים בכח זאת א"ת מ' האציל הת"ת והיינו השמים בכח אלי"ם הנזכר בכתוב:

כיון דהאי פי' בינה אפיק כול' דהיינו עד המ' וכול' אתיישב בדוכתי' דהיינו האצילות נמשך אל גדר מקומו במדה אחרונה בחד עזקת' בתריית' שהיא המ' אתעבידת ראשית פי' המ' נקר' ראשית והטעם מפני שהיא ראשית לתחתונים כענין החכמ' לאצילות דהיינו תרין ראשיות הנז' לעיל:

ובהאי ראשי' שהיא מ' כשעמדה במקומ' ראש לכל אשר תחתיה האציל בה נהורין עילאין שהם ו' קצוות שבה כנז' לעיל דהיינו ברא שי"ת וע"י מציאותם למטה הנחלים נמשכים אל הים כל א' אל בחינתו שבמ' וז"ש ושארו מיי' לנגד' לתת' אלי' בכח הבינ' שהיא על הששה והיינו דקאמר וע"ד בראשית וגו' פי' עתה שראשית היא מ' סדר הכתוב כך במ' הנק' ראשית ברא הבינה הנקרא אלי"ם את השמים ואת הארץ שהם עולם תחתון וז"ש בי' ברא עלמא תתאה או פי' שמים וארץ עליונים שהם ו' קצוות שנמצאו במ' שעל ידם שמים וארץ למטה וז"ש בי' אפיק נהורין ופי' בראשית ברא והאציל אלי"ם שש קצוות שמתמצאים בה והיינו את השמים ואת הארץ. או פי' דעל חיל' דשמים וארץ דהיינו כחות דקים הממונים על מציאות עולם השפל וז"ש ביה יהיב חיל' לכול' וגו':

ר' יהודה אמר וגו' ירצה הוצרך לומר בראשית שהיא המ' כלי הבריאה שהוא הגרזן הבורא וג"כ ע"י מי נברא דהיינו אלי"ם בינה הבור' בראשית מ' כלי הבריאה שהמ' אומן בעלמא ואין השבח והכח לאומן לזה הוכרח שיאמר הכתוב הגרזן והחוצב בו וז"ש שבח' דמאן ודאי שאינו דאומנא וגו' וכוונת ר' יוסי לכלול בשם אלי"ם כל האצילות מבינה ולמט' וכפי זה יאמר בראשית ברא אלי"ם פי' הכתר הנעלם ברא ע"י החכמ' שהאצילה בינה וגבורה ומ' שכולם נקראו בשם אלי"ם ונודע כי בריאת העולם הוא בגבורה דהיינו בכח שמטת הגבורה כנודע וז"ש שם אלי"ם עם היותו בבינ' הוא שם כלול עד הגבורה ומ' שהם גבורות סגיאין דנפקי מחד שהם מתפשטין מבינה וכלהו חד דלא שייך גרזן וחוצב אלא הוא הגרזן הוא החוצב והכל ענין א' וכח הפעולה נתן מחכמה ונפעלת למטה כרגע בסוד קשר ג' שמות אלו הנז':

א"ר יצחק אור דברא וגו' הוא סוד אור החכמה כנז' לעיל או פי' למטה במציאות כפשטו כי לא היה זה אור לבנה וחמה אמנם הי' מציאות העולם מלא מאור מאיר בלי שיצא מעצם ניכר כמו שהוא עתה אור חמה ולבנה שהוא נצוצות מזהירים מעצם לטוש ומזהיר ולזה יחוייב הליל' והחשך מסבת צל הארץ כנודע אמנם אז שאין האור בעצם א' והיה מציאות כל העולם מלא אור כנז' לזה היה האור מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ולא היה ליל' במציאות אלא כל העולם באור שוה והטעם כי שפע העליון היה אור החכמ' מתגלה בעצם ומאיר בכל הספירות ואז לא נצרכה המ' לינק מהת"ת אלא היו שניהם מאירים באור החכמה בשוה בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה והיינו דסליק נהורי' מסייפי עלמא שהיא בינה עד סייפי עלמא שהיא מ' ואין דין וחשך בעולם לא למעלה ולא למטה וכאשר נגנז האור הוכרח שתהיה אור המ' מעוטה והצל והחשך גובר והיינו תגבורת הגבורה בעולם המ' שהיא גורמת לה להיותה לילה: וענין אתגניז היינו אור שהיה בעולם זה נגנז בג"ע דהיינו עולם הבא בענין שאין הנשמות נהנים מאור החמה אלא מאותו האור שאין בו חשך כלל. ואור עליון שהיה המתפשט בספי' נגנז בבינה שהיא עדן הנשמות עולם הבא ודאי:

בגין דלא יתהנון מיניה חייבי עלמא שכאשר יחטאו יפגמו באור ההוא שהמאורות לוקים בשביל העונות ולזה נגנז האור מכל וכל שלא יהנו ממנו לצדיקים דייקא לרמוז אל היסוד שיש לו אור למעלה בבינה גנוז והיינו או' אור זרוע לצדיק ואומ' רז"ל לצדיקים לעתיד לבא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה: ועיין בס' אור הגנוז בס"ד :