אור החמה על ספר הזהר א:סא

הות תוהה ובוהה והיינו והארץ היתה תהו ובהו דקרא והכוונ' מתבהלת על אבדתה לאתדבקא בשמים כדקדמית' והענין שאף אם היו אחור באחור עכ"ז לקורבתם אל מקור' הית' מאיר':

חמת לשמים נהירין מאור עליון והיא מפני שנתרחק' אתחשכת אותו האור המועט שהי' לה מקודם עד די נהורא עילאה:

נפק עלה ואנהיר לה דהיינו תיקון כדי שתתייחד עם בעלה וז"ש ויאמר אלי"ם יהי אור דהיינו אור עליון מאיר במ' ויהי אור פי' נתייחדה עם בעלה אור באור פנים בפנים ועתה אורה רב ודאי ממה שהי' קודם כשהית' למעל' אחור באחור וז"ש ותבת באתרה לאסתכל' בשמיא וגו':

וכדין אתתקנת ארע' תיקון שלא הי' לה מקודם בסוד ויבן ה' אלי"ם את הצלע:

ואתבסמת שנמתק דינה:

נפק נהור' וגו' היינו או ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך והבדילם וז"ש ואפריש לון לבתר שהיו נאצלים יחד והבדל זה הי' בגין לאסתכלא דא בדא פי' כדי שיהיו פנים אל פנים:

הה"ד (דכתיב) ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דהיינו מלכות שמאלית בגבור': ת"ת ימיני בחסד: ואי תימ' הבדלה ממש לא פי' לא יעלה על דעתך שענין ויבדל היינו המיעוט שהבדילם ממש אלא עיקר הבדלם הי' לאסתכל' אנפין באנפין ולזה הוצרכ' נסירה ולאתדבקא דא בדא דבוק שלא הי' קודם נסיר' דהיינו למהוי כול' חד עד שהם שוים באורם בספיר' א' והנה ממש ענין זה בא לפרש לך הכתוב שלא תטעה שהבדל' הנז' היתה למיעוט ואמר ויקרא אלי"ם לאור יום מה שאמרנו ויבדל אלי"ם בין האור ובין החשך דהא משמע שזאת נעשת' אור וזאת נעשת' חשך והיינו המיעוט לאו הכי אלא ויקרא אלי"ם לאור יום מה שמציאותו אור קרא אור ולא שנעש' עתה במציאות זה יום וכן לילה וז"ש הוא איקרי יום וקרי לי' יום וגו' ולא שיהיה עתה ענין זה פעולה נוספת שפעל ממש בפועל וז"ש כמה דכתי' ויקרא אלי"ם לאור יום ולחשך קרא ליל' ממציאות עצמם היה זה יום והי' זה לילה אמנם עיקר הכוונה בהבדל' זו לא הי' אלא אל הייחוד והיינו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד מיוחד: מהו ולחשך קרא לילה דנראה שהיא בריה חדשה דהיינו המיעו' דלדידך היל"ל ולליל' קרא ליל' לז"א שאינו כך אלא מאי ולחשך קרא לילה דא חשך דהיינו גבורה שבחשך דיני' אוחז במ' שהיא מצדה וגורם לה שתהי' ליל' דהיינו דלית לה נהורא מגרמה:

ואע"ג דאתיא מ' מסטרא דאשא שהיא גבור' ויראה מזה שבהכרח ימעט אורה אינו אבל חשך אפשר שלא תהיה בה אלא עד דיתנהיר מסטרא דיום פי' שתהי' הת"ת מאיר' בה יום נהיר ללילה והב"ה חשב שלא יקטרג הלבנ' ותהי' לעול' מאירה מצד הת"ת אמנם היא גרמה לעצמה וז"ש ולילה לא נהיר שהיא בעצמה לא רצתה להשתמש עם השמש בכתר א' עד זמנא דכתיב וליל' כיום יאיר שאז יתוקן ענין זה ואז כחשך כאורה שאין חשך הגבור' מכריח המיעוט כנז':

ר' אלעזר קפץ וגו': ר"ש פריש פלוגתא וגו' דא הוא אתר סגיר לפי מה דמסיק לקמיה היינו בינה ולפי האמת אינ' מסוגרת אלא פתוחה שהם כל הספי' יונקות ממנה אמנם נק' מסגרת מפני שהיא סוגרת כל מה שלמעלה ממנו והיינו לשון מסגרת שהיא מסגר אל אחרות וז"ש דא הוא אתר סגיר דלא פתח מה שלמעל' ממנה ויותר נרא' שהיא מסגרת בעוד שלא נפתחה הנתיב ההוא וז"ש בר בשביל חד דהיינו הדעת נתיב לא ידעו עיט היוצא מחכמ' ונכנס לה ובו הייחוד:

דאתיידע בגניזו לגבי' יר' שמתייח' כמו וידע אדם את אשתו בבחי' נעלמ' שבה וז"ש בגניזו לגביה.

ובגיניה אתמלי' שהשביל הזה מוציא התולדו' מפנימיו' החכמ' אל פנימיות הבינ' בסוד ייחוד:

ורשים פי' בבחינת רשימו שהיא דקה רושם ומצייר הדעת החמשים שערים בתוכ' ורשימתן הוא כדי שאח"כ יתפשט שפעם ואורם למט' להאיר הספירות המתפשטות וז"ש לאדלקא בוצינין:

ובגין דאיהו אתר דגניז וסתים פי' שגונז וסותם לעליונות ממנה איקרי מסגרת דהיינו סוגרת לאחרות אמנם היא בעצמה פתוחה וז"ש ודא הוא עלמא דאתי שהיא בעצמה נגלית דאת"י ואתמשך לתתא:

עזקאן עילאין ג' ספי' עליונות מהשבעה שהם חג"ת ונק' טבעות שהם אחוזות זו בזו כטבעות השלשלת וז"ש דאתאחדן דא בדא:

מיא חסד יוצא מרוחא ת"ת ורוחא ת"ת יוצא מאשא כי יצחק הוליד את יעקב. ואשא ממיא כי אברהם הוליד את יצחק בענין שאיש באחיהו ידובקו וז"ש אתדבקן דא בדא:

ואתאחדן דא בדא בסוד הפיכתן כולם לימין מטה כלפי חסד וכיוצא:

ונפקא דא מן דא הוא סדר השתלשלותם זה מזה:

כהני עזקאן כטבעות השלשלת האחוזות זו בזו:

וכולהו מסתכלאן למעלה לינק:

אתאחדן בי' ג' מדות שהם חג"ת אחוזות בבינה בענין שהם קרובות אל מקום ההעלם:

הני עזקן עילאין חג"ת כנז' אינון בתים בית קבול ומקום שממנו יצאו נה"י ואליהם שבים לינק שפעם וז"ש ואתרין לבדים דאינון רתיכין דלתתא כי הם מרכבת המשנה כנז' בתיקונין.

בגין למהוי רתיכא לארונא שהיא מ' שהיא על נה"י.

וע"ד מאן דמקריב להשיג יקריב בג' אלו ומהם ישיג ג' אבות חג"ת ולא במה דלגו שלא ישתדל להשיג חג"ת העליונות והיינו משום גדר שלא יפרוץ לבינה עם היות שהותר להסתכל באלו כאו' ואת הבנים תקח לך וז"ש לך אמרין נזירא סחור וגו':

בר אינון דאתחזון לשמשא פי' מלשון משמש תלמידי חכמים פי' שידע לפלפל בספי' ולחקור שם כמו לאלו השרידים נתן רשות ליכנס שם: ואפשר לפרש רתיכין דלתתא ארגמ"ן ד' חיות בעולם הנפרדים שהם כעין חגת"ם דאצילות וכן כולהו לרבות שאר המרכבות:

בגין למהוי רתיכא לארונא שהם ד' מחנות שכינ' שהם מרכבה:

מאן דמקריב וגו' תחלת שמוש האדם ליכנס בפנימיות:

בר אינון דאתחזון וגו' שהם אותם ששמשו כל צורכם בחכמת הספי':

ר' יוסי שאיל על דא. פי' מבעיא ליה למה בראשית ב' רברבא ולתרץ זו הי' שואל אחרת האי שתא וגו' מאן אינון פי' יודע הי' שהרמז בו' קצוות אלא ששאל על איזו בחי' הם שנסתפק אם נפרש ו' ימי בראשית שהם בתוך חכמה הנק' ראשית או נאמר ו' ימים שהאצילה למט' חכמ' הנקרא ראשית והכרח הענין הזה מאו' ארזי לבנון ועם היות או' ארזי לבנון אין הכונה שמציאותם בלבנון דא"כ מאי ארזים כקרני חגבים היו אלא הכונ' שהם למט' ארזים יוצאים מהלבנון והכא נמי יקראו ימי בראשית הו' ימים למטה על שם שהם יוצאים מהחכמה הנק' ראשית וז"ש כמא דאלין ארזים נפקי דאי לאו הכי לא שייך ארזים ה"נ שתא יומי נפקי מראשית ונק' על שמו ואלין שתא וגו' יר' דאי איכ' לספוקי הוא בתרי דאמרינן אבל בו' קצוות דמ' א"א לפרשם במ' וז"א דאלין שתא יומין עילאין דוק' שהם למעל' לא למטה במ' וההכרח שאינם במ' כלל דפריש לון קרא דכתיב לך ה' דלא שייך שם זה במ' ועוד דמני ואזיל וקאמר הגדולה וגו' וכשבא למנות ביסוד אמר כי כל בשמים דא ת"ת ובארץ דא כ"י והאי לא שייך אלא ממש בו' ספי' למעלה במקומם והכריח מהתרגום וא"א לפרשם בשום אופן אחר ובזה יתבאר ענין בראשית שהכוונה על החכמה המאצלת ו' קצוות והשתא ניחא בהכי דב' רבתי לרמוז אל החכמה. מהרמ"ק זלה"ה: