אור החמה על ספר הזהר א:ו

א"ל קב"ה אלף אלף אע"ג וגו' לאפוקי שאין הכוונה שיתגלו הנמצאו' ממש ע"י שכבר נתן לאות ב' אמנם הכונה שאין לאות ב' שפע אלא מכח האלף וז"ש את תהא רישא לכל אתוון וכולם יונקים ממנה והטעם לזה אמר לית בי יחודא אלא בך פי' הם כ"ב בחינו' כ"ב אותיו' בבינה ונקודת המרכז שכל הבחי' מיוחדו' בה היא אלף והיא שורש לכולם והוצרך לשתף השורש עם הענף לפעול דהיינו א' עם ב', דבך ישרון כל חשבנין וא"א שנאמר ב' ואין לאלף סבתה וקודמ' לה עמה:

וכל ייחודא ל"ה אלא באלף שא"א לב' לקבל שפע ולהתייחד עם סבתה הקודמת לה להוציא הנמצאו' אם לא תהי' אלף קושרת ב' עם בחינה הקודמת לשתיהן וא"כ כל ייחוד' ל"ה לאות ב' עם הבחי' שבחכמה אלא באלף וע"י יקבלו כל האותיו' כדי שיהיו פועלו' באו' ב' פעולת העולם, ע"כ דברי האותיו' לפני הקב"ה: ומכאן ואילך דברי רב המנונא סבא לתרץ שאלותיו הקודמו' בריש דבריו עם הקדמה הזאת ובזה יתוקן למה באה אות אלף דהיינו א'לדי"ם עם היות הברי' באות ב' דהיינו בראשית עכ"ז צריך לאלף ופי' הענין ב' בכח אלף פעלה כך וכך ונכפלו בפסוק דהיינו "בראשית "ברא "אלדים "את משום דעבד קב"ה אתוון עילאין בבינה ותתאין במ' ובסוד יחודם אלו באלו נמצאו כל ההויו' כולם, בי חקל. שדה, מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב ובג"כ בית בית הכונה כי לפי שנכנסו האותיו' ע"ד תשר"ק נמצא שבי"ת עאלת קודם האלף ולהכי התחיל בבית בראשית. והוא רשים באלה מסטרא דא ואבר מסטרא דא ונלע"ד כי מ"ש אבר מסטרא דא וגו' הוא חסד ופחד כנודע כי פחד הוא אל"ה ושם אחיזת אל"ה אלדי"ך ישראל עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

גיליון. ועתיד קב"ה למעבד אתוון עילאין רברבין וגו' ב' קושיו' הקשה למעלה ראשונה היפוך האותיו' ב' בתחילה ואח"כ א' ועוד למה שני פעמים ב' בראשית ברא ושני פעמים א' אלהים את ולראשונה תירץ לפי שהאותיו' כולם נכנסו וגו' ובבית ברא העולם לכן התחיל בבית ולשנית תירץ לפי שיש אותיו' גדולו' שהם מעלמא עלאה שהיא הבינה ואותיו' קטנו' שהם מעלמא תתאה שהיא השכינה ועי' בפ' תרומה דף קל"ב ותדע מה ענין רברבי ומה ענין זוטרי הכל בבירור ולנן ב' פעמים בית ושני פעמים א'. ואומרו והכא אגליפי שית סטרין פי' לפי שהיא יש מאין עכל"ה:

והרא"ג כ' קיימא את א' א"ל קב"ה א' א', מה אנא אעביד תמן אולי רמזה בדבריה שלא רצתה ליכנס כדי שלא יאמר לה בך רשי' ארור כנז' בריש פ' ויגש לכך לא רצתה ליכנס:

ותו דהא יהיבת וכו' וא"ת והרי כל האותיות עם היות שראו הקודמות להם שנכנסו ונדהו עכ"ז נכנסו גם הם והטעם שכל א' אמרה אולי אני לא אדחה באומרי טענה זו א"כ גם את א' תבקש לה טענה אולי תתרצה לז"א ותו דהא יהיבת נבזבזא כלומר שאר אותיות יש להם פתחון פה לפי שעדין לא נתנה נבזבזה אבל אני אחר שכבר נתנה נבזבזא מה לי לשאול ולצעוק עוד אל המלך. את תהא ריש לכל אתוון רצה לשלם לה שכר אמרה לא יאות למלכא עילאה לאעברא נבזבזא וכו' לז"א לה אע"ג דאת ב' בה איברי עלמא ולפי זה הי' ראוי שתהיה ג"כ ראש לכל אתוון עכ"ז נתנה הבכורה לא' להיותה ראש האותיו':

לית בי יחודא אלא בך לפי שבא' הוא רומז כל הספי' כנז' בתיקונים דף מ"א אית אלף דאיהו בדיוקנא דא י' לעילא ו' באמצע ד' לתתא כזה א הרי לך כל הספי':

ועתיד קב"ה למעבד אתוון רברבין ואתוון זעירין, גדולות בבינה. וזעירין במלכות ולרמוז זה כפל בב' זעירא ד"ברא אחר ב' בראשי' שהוא ב' רבתי ואע"ג דא' דאלהים אינה גדולה עכ"ז היא מעולה יותר וקודמת שהיא בשם אלהים מש"כ בא' שבא"ת וגם יש לה קדימה לה. אתוון מלעילא בינה: אתוון מתתא מלכות. וכלהו כחדא הוו מעלמא וכו' כלו' כל האותיות בין גדולו' בין קטנות הגדולו' יצאו בויכוח שכל א' מהם רצתה שיתגלה האצילות ו' קצות ע"י ואותיות קטנות יצאו בויכוח שכל א' רצתה להיות גילוי בריאת העולם והנמצאו' על ידה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וז"ש וכלהו כחדא הוו מעלמא עילאה וכו' עילאה גילוי האצילו'. תתאה גילוי הנמצאות:

בראשית ר' יודאי אמ' מאי בראשית וגו' הוקשה לו כי אם הכונה הוא קדימת זמן היה ל"ל בראשונ' ברא כדפי' רש"י וז"ש מאי בראשית למה לקח מלה זו לזה השיב ואמר כי בראשית אינו פירושו קדימת זמן כי אם בשם המדה הזאת הנק' ראשית ברא הב"ה את העולם. דא חכמה דעלמא קיימא עלה ה"ג כלומר החכמה העליונה שבה מושרשות כל הנמצאות כד"א כלם בחכמה עשית וז"ש דא חכמה כלומ' זאת החכמה שכל העול' בה קיימא. עכ"ל הרא"ג: