אור החמה על ספר הזהר א:ה

עאלת את סמך וגו' והנה סמך כיונה בטעכת' לתקן כל הבחינות המונעות שבאותיות האחרו' ואמר דאית בי סמיכה וגו' הכוונה כי הנופלים הם מצד הדין והגלות יסוד ומ' והס' היא בבינה בהיותה קרובה לחכמה ולכך היא סמך סתומה כנז' בפ' תרומה בענין אפרסמון וכ"ש שאין בה התעוררות הדין וכ"ש שלא ישלטו בה החיצונים. והשיבה כי אדרבא מפני טענה זו אין ראוי לגלות הנמצאות ע"י כי אם תתגלה נמצאת שורת הדין שולטת בה ובחינותיה ישתנו ולא יהי' ייחודה בחכמה ולא תעצור עוד כח הדין והנופלים לא ימצא להם על מה שיסמכו וזש"ל אי את נפיק מאתרך וגו':

עאלת את מ"ם וגו' הנה טענה שתהי' בריאת העולם ע"י מפני שהיא בחינת הבינה רביעא על בנין להשפיעם א"כ זה ודאי מחויב היות העולמות וגילוי הנמצאות ע"י שאין מלך בלא חיילים ומלך [נ' דצ"ל ומלת] מלך מורה על טוב תקון סדר העולם וביטול המורדים ויכנעו לפניו אויביו וז"ש בי אתקריאת מלך ודחיית שאר האותיו' מפני גילוי החיצונים וכיוצא ליכא כנז': והשיבה בגין דאצטריך עלמא למלך פי' אם היו גילוי הנמצאות ע"י מה שהוא מקור ומלך ומשפיע נעשה ענף ואותם הענפים צריכים אל מקור זולתם שישפיעם שהם נתרבו:

בההיא שעתה כ"ף ראתה שנדחית שלא כדין שהרי ך' של מלך היא ך' פשוטה וכ' זו היא כ' כפופה וזו הית' סבה אליה לבא. ואמר נחה וגו' מפני שהיא בחינה עליונה מצד הכתר ושאלה היות גילוי הנמצאות ע"י מפני היותה כוללת עשר ממעלה למטה וי' ממטה למעלה ולענין החיצונים שלא ישלטו ליכא שהיא ממקום גבו'. ואמר דאנא כבודך כלו' כל כבוד האצילו' תלוי בי ועיקר כבוד האצילו' הוא הגילוי. וענין מאתן אלף עלמין מפני שהם עשר ממעלת למטה ועשר ממטה למעלה הם כ' וכל א' מעשר עד אלף וכולם מאתים אלף. וענין אזדעזעו למנפל בסוד הדין וכליון חרוץ בסוד אור החוזר ממטה למעלה שהוא מורה על הסתלקות השפע והדין נפעל ואם היה גילוי הנמצאות ע"י היה מורה העלמם אח"כ בשורשם וז"ש לה תוב לאתרך לכורסייך כי הכתר ראש וגבוה ואין ראוי להיות סוף המדרגות בענין הגילוי:

עאלת את יו"ד וגו' מפני שראת' אות י' שנדחה אות כ' מפני בחינת אור חוזר שבה מורה כליון כנז' לכך אעלת את י' שהיא אינה כוללת אלא עשר בסוד אור ישר רחמים וז"ש דאנא שרות' דשמא קדיש' וא"כ כמו שהיא סבה לנאצלים מי' חכמה עד ה' מלכות ג"כ ראוי להיות הכל נמצא על ידה וז"ש ויאות לך למברי בי וגו' שאין עתה אותה סנה הקודמת של כ'. והשיבה כי אין ראוי להיות גילוי הנמצאות על ידה כי היא סתימה למעלה עד שהיא מחשבה ורצון וז"ש וכל רעות' דילי בך וגו' וא"כ איך יתגלה הנעלם אם לא שתתגלה למטה ותתעקר משם בן ד' כי הוא למעלה ראש יהו"ד ותרד לגילוי הנמצאות למטה כזה דוה"י סופא דכל דרגין ודאי:

עאלת את ט' ועניינה ביסוד מפאת הבינה כנזכר בזוהר שיר ושתי בחינות אלו יורו גילוי כי בינה ממנה הכל כנודע והיינו ט' אכסדרה שבה גנוז הכל ומתגלה ע"י היסוד שהוא סוף כל המדרגות וז"ש דאנת ר"ל בינה בי ביסוד אתקרי' טוב ע"י בחינה זו נאמר המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית: והשיבה שאין ראוי להיו' בריאת העולם ע"י לג' סבות. א' שהיא בחינה נעלמת בסוד עולם הבא ואי אפשר להיות עולם הגילוי ע"י. ב' שג"כ יש חוזק לקליפו' אם תתגלה למטה וזה מפני שכאשר תתגלה טובו תתעלם והעדר הטוב סבת גילוי הרע וז"ש ותו דעל טובך גניז וגו'. הג' שיש בה ממש בחינה נוטה לחיצונים בהצטרפה לאות ח' שהם ח"ט:

עאלת אות זי"ן וגו' וטענתה מפני שהשבת היא הנקודה האמצעית שממנה נזונים כל ההויות של ו' ימי בראשית ולזה היה טענתה שיהיו ההויות מתגלות ע"י כיון שהיא קיומם והעמדתם והיינו ז' עניינה י' על ו' סוד אשת חיל עטרת בעלה סוד זכור ושמור בדבור א' נאמרו וע"י יחודם בלי ספק הוא גילוי הנמצאו' כולם: והשיבה כי יש בה בחי' הקטרוג והמלחמה כלי זיין ואם יתגלו הנמצאו' ע"י יגבר בהם הדין והיינו אות ז'. וג"כ שננא דחרבא היינו י' שבמילוי זי"ן כדפי' בתיקונין י' ריש' דחרבא ונענוע' דחרבא. נו"ן פשוטה רומח' ממש שהיא רמ"ח רח"ם נקבה ו' זכר ושניהם כלולים בנון פשוטה:

עאלת את וא"ו כשראתה שדחיית י' היא מפני העלמה כנז' ובאות ו' לא שייך האי טעמא שהיא ודאי מגלה כל מה שבבינה ע"י ו' קצוות ע"י שיתוף אות ה' שהיא נקבתו בצדו וע"י שתיהם גילוי הנמצאות לפיכך נדחו שתיהם ואמר להם כי די להם היותם רוחניות ונעלמות בסוד השם הנעלם ואין ראוי שיתגלה השם ע"י שיהי' גילוי הנמצאות ע"י כי אין ראוי שהפעולות הגשמיות שיהיו חתומו' באותיו' השם שהם נעלמו' כי כפי כבוד היושב כן ראוי שיהי' כבוד הכסא:

עאלת את ד' ואת ג' והיותם מיוחדות שתים אלו יחד מורה על טענתם כי מציאותם הוא שגימל שהיא בינה גומלת חסדים למ' שהיא ד' אתר דמסכני והיינו דרך גילוי הנמצאות כי קב"ה לא ברא העולם אלא להטיב ולגמול חסד והיינו ג"ד גלגול שחי אותיות זו אחר זו שע"י יתגלו הנמצאות מזו לזו ומשם למטה:

והשיבם כי אדרבא כיון שד' במ' מורה על הדלות נמצאו בחינת ג"ד כבחינת ס"נ כנז' וימשך בחינתם אח"כ שלא יתבטלו לעולם מסכנין והעולם בנוי על העניות וזה בלתי הגון. נמצא שנתגלגלו ב' אותיות ובאות ב' נברא העולם והיינו אלפים שנה שקדמה התורה לעולם כל אות ואות כלולה מעשר ועשר מעשר והיינו דקאמר בריש סוגיין וב' אלפי שנין עד לא ברא עלמא וגו':

עאלת את בית וגו' דבי מברכין וגו' וזה טעם מספיק אל גילוי הנמצאות ע"י ואין ראוי לדחותה כמו שאר האותיות לומר שהיא נעלמת הרבה או נגלית הרבה שהרי יש בה שתי בחינות גילוי והעלם וז"ש דבי מברכין לך לעילא ותתא וזה מורה שכל העולמות וכל ההויות שוים לענין זה וגם א"א לומר שהיא דלה ונופלת כדרך שנדחו נ' וד' וגם אין לומר שיש בה דין וחליפות במקום שיש ברכה אין א' מאלו ולפיכך ניתן לה שהיא כלי להחזיק הכל וז"ש בך איברי עלמא והכוונה ע"י כלל שאר האותיות בה כנז' לעיל וז"ש כאן ואת תהי שירותא למברי עלמא ושאר האותיות בחינות מתבחנו' ממנה:

קיימא את אלף וגו' הענין כי אות אלף היא הכולל' כל האותיו' כולם והיא מקום לכולם וכולם שואפים שפעה וממנה שואבים כל כחם ולזה עם היות שנתן כח ההויה לאות ב' הכל בסוד שפע אות א' שהיא המאירה בה ולז"א לה למה לית אנת עאלת קמאי כשאר אתוון לקבל כח ההשפעה וההויות כדי שישפיעם ויאיר באות ב' כדי שתוכל להמציא הנמצאות: והשיבה בגין דחמינא יר' אם נאמר שהכוונה שיהי' השפע על ידה כדי שתוכל הב' לפעול והא ודאי לא ס"ד דידה כי מאותם הטמנות שנדחו שאר האותיות היא ג"כ נדחית שכל אותם הבחינו' שבכול' יש בה וז"ש בגין דחמינ' דכל אתוון נפקו וגו' ונדחו א"כ ראוי שתקבל אות ב' שפע הבריאה בלי אמצעות אלף כדי שלא תפגם הבריאה כנז' בשאר האותיות, ואם הכוונה כדי שיהיו ממש גילוי הנמצאות ע"י זה א"א וז"ש ותו דהא יהבית וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב דהא בך כלה ונחרצה וגו' פי' כי נודע דאות כ' היא כתר וידעת מ"ש לקמן דף כ"ג כד דאין דינ' עילת העילות אתמר ביה ואין מידי מציל עכ"ל:

גליון. א"ל די לך דאנת חקיק בי פי' בשם ההויה שהוא שם העצם. ואנת רשים בי בשם אדנות ששם הדברים נרשמים לבד וכל רעות' דילי בך סליק בשם אהיה ששם הרצון העליון עכ"ל. ועי' מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' דאית בי סמיכה לנופלים דהיינו רמז הבינה שנק' ס' כנז' בריש פ' תרומה בסוד אפריון אפרסמון ע"ש או רומז לת"ת שהוא סומך לנופלים יסוד ומ' ובאו האובדי' אבוד"ם או נאבדים לא נאמר וכו' כנז' בזוהר. ע"ד אנת צריך לאתרך כלומר היא הנותנת שלא תזוז מיניה, מיד נפקת כדי שלא יפולו יצאת תכף ומיד עאלת את נ' וכו' דבי כתיב נורא תהלות כי תהלות הם מלכות ובינה ויעקב הוא בריח התיכון המשלים לתרין תהלות וכמ"ש למעלה בכתוב כי צדיק ה' צדקות אהב ובהיותו קושר העולמות כלם יש קיום לכל הנמצאות ותהיה היא תחלת הבריאה מאחר שהיא קיומו. ומלת נורא פירשו בזוהר יתרו שלימו דאשלי' לכל סטרין:

ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כלומר תהלתם של צדיקי' היא תהלה ולהם נאה להללו והיא טענה שנית לשיברא בה העולם ומורי אחי נר"ו פי' ואמר כי הוקשה לו ממקום שבא שהוא נקרא נורא תהלות כלומר פחד ומורא הוא להללו וכמ"ש ז"ל ולרשע אמר אלהי' וגו' א"כ אדרבה אין ראוי שיברא בך העולם לז"א ותהלה דצדיקי' נאוה תהלה כלומר מה שנקרא נורא תהלות היינו לרשעי' אבל לצדיקי' נאוה להם התהלה:

תוב לאתרך כלומר ע"י תיבת הסמ"ך שהיתה הסומכת ואנת דאת סמיך עלה אם תזוז מה יהיה עלך מיד תבת שנראה בעיניה שכבר היתה נופלת ורצתה כדי ליסמך אל סומכה:

אעלת את ני' וכו' בגין דעלמא אצטריך למלך כלומר ואם את נכתבת בבריאה ישאר העולם בלא מלך. בההיא שעתא כ' כלומר שקשה למה נחתית והלא נדחית באו" אנת ול' וכ', אלא הכונה כי יש כ' וך' והצריך למלך הוא הך' לכך נחתת כ' והראיה דלקמן נדחית להיותה רומזת לכלה ונחרצה ולא למלך: ואומר נחתת כ' שרומז לכתר עליון וזהו או' מן קדמוה דא"ס וזהו מעל כורסי יקריה דהיינו חכמה ובינה שהם כסא לכתר עליון וזהו נחתת מעל כורסי יקריה כמ"ש יקר מחכמה ומכבוד. שכל יקר הוא מצד החכמה:

דאנא כבודך כלומר לפי שכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ומאחר שהכל ברא לכבודו ואני הרומז לכבוד בי ראוי למברי וכו':

מאתן אלף עלמין היינו חכמה ובינה כלולות עשר מעשר עד מאתן אלף וזה לפי שירד מעליה הכתר ואזדעזע כורסיי' היינו האבו' חגת"מ שהם כסא לבינה וכיון שנזדעזע' היא נזדעזע כורסיי' שלה וכלהו עלמין וכו' היינו שאר העולמו' בי"ע תוב לכורסייך והוי תמן שלא יפלו העולמו' שהוא נושא את נושאיו ועיין במדרש רות מהזוהר:

עאלת את יו"ד וכו' דאנא שרותא דשמא קדישא לפי שכלם בחכמה עשית ומאחר שנעשו על ידה תהיה היא בעצמה המגלה המציאיו' כלם וזהו אומרו ויאות לך כלומר בבחי' עצמי אני ראויה לכך מאחר שכלם נעשו על ידי ראוי שהגלוי ג"כ יהי' ע"י:

דאנת חקיק בי ורשים וכל רעותא וכו' הכונה לרמוז אל שלשת הבחינו' שיש לה ליו"ד הראש האחד יפנה אל הבינה ושם הוא החקיקה שנחקקו שמה כל הדברי' שהיו רשומים בלבד בחכמה והקוץ השני ממטה למעלה הוא רומז אל בחי' עצמו' החכמה והיינו ואת רשים בי והקוץ הג' הרומז לכ"ע אמר וכל רעותא שהוא הרצון העליון בך סליק כנז' בפ' ויקרא ואמר לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי כלומר אין התועלת כ"כ שיגיע לך כשתהיה אתה תחלת הבריאה ותתעקר מן שמי שהוא נזק גדול:

עאלת את ט' וכו' דאנא בי אתקריאת טוב וישר הכונה שמאחר שרצונו ית' לברוא העולמו' כלם ברצון טוב ולא בהכרח כי אם להטיב עם ברואיו: שלא יקרא רופא חולים כשיחלה מיכאל או נושא עון כשיחטא גבריאל כי אין בהם עון אשר חטא שיבאו היסורין על ידם אלא הכונה להטיב עם הנבראים התחתונים כאומרו זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה ר"ל מהעולם הזה לא מעולם המלאכים. ואחר שהכונה היא זאת ראוי לבריאה להתגלו' ע"י אחר שע"י יברא: טובך סתים וכו' הכונה הוא שהט' הי' ל' ונתעקמה לאחוריה ונסתמה כנז' בזוהר שיר השירים. ועוד שהעוקץ התחתון המורה השפעה והמשכה עקמו לצד פנים שאפילו אותו מעט פתיחו' גנזו וז"ש טובך סתים וגנוז. לית ביה חולק לעלמא דא והעולם צריכים רחמים בכל עת ותו דעל טובך וכו' כלומר ואי תימא יותר טוב שיהא הטוב גנוז לעה"ב דשכר מצו' בהאי עלמא ליכא לז"א לעולם אנו צריכים לטובה זה שיתגלה שאם אינו מתגלה יבא ח"ו חרבן ושממה מזה וז"ש דעל דטובך גנזו בגווך יטבעון תרעי וכו' שאם הי' מתגל' הטוב שבו ויתישר מעקמומיתו ומסתימתו ותחזור להיות ל' יורה המשכת הטוב והשפע ולא יהיה חרבן ח"ו, וכד תתחברון כלומר כל חד וחד מכם אין בה שום דופי כי הח' מורה על החן והחיים והחנינה והט' הטוב עכ"ז כשתתחברון ימשך וכו':

עאלת את הזי"ן וכו' ר"ל שהשבת מורה על חידוש העולם ובריאתו א"כ ראוי שתהיה ע"י ג"כ תחלת הגילוי. דאית בך קרבא וכו' לא אמר רשים בך אלא אית בך בעצם כי כשמזכיר זיי"ן הי לך זייני קרבא וכן צורת הז' ממש מורה שמה דאתחזי כעין קולפא וז"ש כגוונא דנון פשוטה שנראה ג"כ כעין קולפא ומורה זייני קרבא:

דאתון ברזא דשמי היינו שכל אות ואות משם בן ד' מורה כל השם כנז' בפי אחרי מות דף צ"ב וז"ש אתון ברזא דשמי ועם היות שכבר נדחה היו"ד להיותה אות משם יהוה עכ"ז נכנסה הוא"ו להיות שהדחיה ליו"ד היתה לפי שהיא שירותא דשמא כנז' אבל וא"ו שהיא אינה ראשונה וז"ש דאנא את משמך וכו':

עאלת את ד' ואת ג' נכנסו שתיהם יחד כדי להיות להם פתחון פה לדבר שכל א' לעצמה אין להם קיום כנז' בפ' ויחי דף רל"ד ובפרט הד' שאין לה על מה לסמוך, אוף הכי יאות לן למברי עלמא כי אמרתי עולם חסד יבנה או ג"כ שמורות יחוד ג' יסוד עם הד' מלכו' ויהיה לעולם בזה רב טוב היות העולם נברא על ידם כדאיתא בפ' תצוה קפ"א וכד שמשא בסיהרא נפקא וכו'. ודי לכון למיזן דא לדא ע"ד שארז"ל עשיתי עמו היום בועז יותר משבעל הבית עושה עם העני וכו' וז"ש למיזן דא לדא שכ"כ גומל זה לקבל כמו זה להשפיע. וג"כ כי בהיות הספירו' משפיעו' בה והיא משפעת לעולם גם הספי' נשפעו' מלמעלה ממקור עליון ואם היא לא היתה מקבלת לא היו הספירו' מושפעו'.

עאלת את ב' וכו' את תהי שרותא למברי עלמא וכל האותיו' כלם יוכללו בך כנזכר לעיל באות ת'. עכ"ל הרא"ג: