אור החמה על ספר הזהר א:תק

ובעי דאתמליא חמרא. אין עיקרו בשמאל אלא הוא יין אמצעי דהיינו חמרא דאורייתא ועם היות שהיא דאורייתא הוא יין מצד שהוא בחינת הת"ת מהבינה דאיהו נפיק מעלמא דאתי נמצא עתה בסוד זה ימין שמאל שתי ידיו ואמצעי יין הכוס עצמו המלכות היינו כל סוד המרכבה: בכוס של ברכה אתגליין מילין עילאין שהרי עשרה דברים נאמרו בכוס כדפי' בר"מ ובמדרש רות אמנם הכא דאנן במערתא שהמערה מדת המלכות והיו החברים חמשה בסוד תיקון המלכות ארבעה ונקודה אמצעית וז"א דאנן במערתא שהמערה מדת המלכות והם חמשה תיקונין בתוכה נתקנה המ' בקצתם ונתגלה סודם בהתייחסות קצת מהם וז"ש אתגלייא רזא דרתיכא קדישא. ואותם העניינים שיתייחסו אל סוד המרכבה יתבארו מאותם העשרה ואלו הם ראשונה כוס של ברכ' יתייחס בה שמאל וימין כדפי' לעיל לכן נוטלו בשתי ידיו בעי לקבלא בימינא ושמאלא דאינון חסד וגבור' וכוס של ברכ' דהיינו שהיא בעצמה מתחברת בשתי בחינות אלו להאחז בצפון ודרום עליונים לקבלא ברכאן מנייהו ובאיזו בחינה במלכות היא בחינה זו וז"ש מאן כוס של ברכה דא מטתו שלשלמה דהיינו בחי' עליונ' שהיא מטה בין צפון לדרום להתחבר עמה מלך שהשלו' שלו וז"ש דבעינן דאתייהיב ששם מציאותה ושלמה היינו גופא ת"ת דאתתקן בהדייהו מציאות האדם האוחז בו המתמצע בין שתי ידיו נכחיי אל הכוס. ונותן עיניו בו האדם ת"ת משגיח במלכות כדי להשפיע ברכות במציאות בחינת המרכבה שהיא במעשה הם הברכות ארבעה באמירה שהת"ת אדם משפיע בכוס והרי רמז מרכבה עליונה בקצת מאותם הדברים שנאמרו בכוס של ברכה וז"ש אשתכחו בכח של ברכה רזא דמהימנותא שאלו הארבעה כלל האצילות אמנם היינו מציאות העליון ויש עוד בחינ' למלכות שהיא מציאותה למטה דהיינו פתורא בנהמא דיתברכא דהיינו בחינת המלכות למטה מנצח והוד יסוד ששם היא לחם עוני ולמטה מלחם עוני עוד שולחן שהיא בחינת המלכות המשפעת לתחתונים מבחינת הצפון כדפי' לעיל בפסוק ולערב יחלק שלל ובזה וישתכח כנסת ישראל מתברכא מכל סטרין בכל הבחינות אשר לה עליונה ותחתונה כדמסיק ואזיל שהם כלל ג' בחינות הא' כוס של ברכה שהיא עליונה בג' אבות הב' לחם שמתברך ומתעדן. הג' שולחן שהיא אבוס לתחתונים לאשתכחא וגומר.

עורטא חבורת אנשים.

גרן האטד דא ממנא וגומר ירצה גורן הוא שולטנותא כדכתיב מלובשים בגורן. האטד קוצים היינו שליטת מצרים שליטת הקוצים דהיינו החצונים ויבאו עד גורן באו עד סוף ממשלתם והרי כאן לא הי' האבל אלא לישראל שמת אביהם ועכ"ז נקרא אבל מצרים מפני ששם נתגלה ביטול ממשלת' ג"כ מיתת היהודים שביניהם אינו עיקר מפני הרומיים שמתו שנתבטל ממשלתם שהי' ביניהם מצרים לישראל והעד דלא בכיין מפני שהרומיים חשובים באומתם והיהודים אינם חשובים כדמסיק וכן בגורן האטד לא בכו ישראל שכבר בכו מה שהי' להם לבכות וכאן בכו המצריים סימן לעתיד: ואדרב' טובה ליהודים שמיתתם כפרתם וכן ישראל לא בכו על מיתת יעקב במצרים מפני שלא מת במצרים שאדרב' נשתלם והיינו דמסיק ר"ש ת"ח וגומר.

כל ריחין דנשמתין דגנתא דעדן שריח הוא משמן ענ"ג עליון ומתגשם לבא אל המערה דהיינו היות סוד המערה מלכות ושם אשד נחלי נהרי ענג ריח הצדיקים ומערתא סליק נהורא מצד עצמה למעל' כענין הארת המלכות. ושרגא חד היינו המ' שהיא השכינה נ"ר בגלות שפעמים עבירה וגלות מכבה אותה אמנם יעקב הוא גורם שתמיד היא מאירה ודולקת מאור היחוד העליון גוונין דשרגא וזו היא בחינת המלכות שירדה בגלות עם יעקב ועלה עמו אל המערה וז"ש כד הוה דליק במצרים במטתו של יעקב ועלתה עמו ונכנסה אצ המערה דהיינו ניצוץ שכינה שעם יעקב שנדלקה תמיד ועלתה עמו אל המערה מקום העלמו וכד עאלו אבהן לגבי דיעקב למצרי' עת סלוקו לאשתכח עמיה כדי שישתלם מטתו הקדים אותו הנר לפני יעקב אל המערה מפני שכל זמן שיעקב לבדו היה עמו ללוותו אמנם עתה שהוא עם האבות הקדים אל המערה אסתלק נהורא דשכינתא לאתריה מפני שהיא שלמות המערה וז"ש כדין אשתלם מערתא שהיא רמז למלכות מכל מה דאצטריך שהוא סוד המ' התחתונה בית קבול אל סוד ארבעה זוגות ועיקר צורך למלכות יעקב שהוא הייחוד השלם ולכך ביעקב נשלמה בכל מה דאצטריך.

לא קבילת מערתא שיש בה סוד רוח חיים לקבל סוד רמיזתה אותם שהם סוד מרכבה עליונה ואילו היו מכניסים שם אדם אחר היה המערה נסתמת לפניהם והיתה מגרשת אותו מפני שהמערה הזאת היא מקום אור הגנוז שמשם מסתכלין כל העולם כולו והוא בית יד החי המאיר שמשם בית כניסה לעולם העליון ופתח הסתכלות לעולם התחתון ולזה נשמתין דזכאן אעברן מקמייהו לפני האבות בבי מערתא בגין דיתערון האבות ויראו אותם הנשמות שהם זרעם שזכו להתעלות למעלה והאבות רואים בהן ושמחים עמהם שהמערה פתח כניסה לג"ע:

זיל שאיל לאסיא אם על מציאות החניטה ומיניו אתה שואל זו היא מלאכה לא חכמה אמנם יש בה ענין וטעם לחניטה לצדיקים האלו שגרם הב"ה שיחנטו אותם הרופאים וז"ש ת"ח כתיב ויצו וגומר ס"ד על מציאות החניטה שהיה הכוונה כדי שיוכלו להעלותו בדרך רחוקה אינו הא כתיב וגומר אלא טעם החניטה הוא שהמלכים עושים להעמיד גופם ימים רבים והטעם שעושים זה בארץ מצרים וארץ כנען כמו שמצינו במלכי בית דוד הוא מפני שעפר ארץ כנען וארץ מצרים היה מרקיב הגוף ואוכל בשרו מהר לכן היו עושים החניטה לקיום גופם והנה לשאר בני אדם עושים על כוונה זו אמנם גרם ב"ה לאבות ענין זה מטעם שהם קיימין בנשמותם שיתקיימו בגופם להיות רמז ברמז עליון כדמסיק: והנה קיום הגוף אינו עיקר לאברהם ויצחק מפני שהם רמז לימין ושמאל אמנם יעקב רמז לגוף וכן יוסף גוף וברית חשבינן חד צריכים לפי מדתם שיתקיימו בגוף לרמז הגוף העליון ולא שיהיה להם קיום לעולם שהרי כתיב והעליתם את עצמותי וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף אלא יומין סגיאין שלא יכלו אלא מרוב ימים הרבה שירמוז קיום אל הגוף כדפי'. ועוד נאמר כשיכלה בהיותו בלחותו ימלא עפר רמה ותולעה וכשיתקיים ע"י שמן לא ישלוט בו רמה ותולעה אלא יתנגב מעט מעט עד שיהיו העצמות יבשות וזה טוב בקיום הגוף ליעקב ויוסף שלא ישלוט בהם רמה ותולעה שהם החצונים בגופם הקדוש הרומז למעלה כדפי' מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' בגין חמרא דאורייתא ת"ת. דאיהו נפיק מעלמא דאתי בינה כי כל דבר מלא רומז שנמשך מהבינ' שהיא הנק' עולם מלא לאפוקי עולם התחתון מלכות שהיא לפעמים חסרה לזה צריך שיהי' מלא. כוס של ברכה הכא מלת הכא ל"ג ליה. וגופא דיתתקן היינו האדם המברך צריך שיהי' מתוקן מעוטף ומעוטר לרמוז לת"ת שהם מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה כנז' בפ' פנחס דף רמ"ה. וישגח בה בהאי כוס היינו ונותן עיניו בו. לברכא ליה בד' ברכאן היינו ארבע ברכות שבברכת המזון הברכה ראשונה היא כנגד יו"ד דהויה חכמה וברכה שניה כנגד ה' שב בינה וברכה ג' כנגד ו' שבת"ת וברכה רביעית כנגד ה"א אחרונה שהיא בחי' פרטית במלכות. צפון ודרום היינו תרין דרועין. מזרח היינו גופא דיתתקן דקאמר כנזכר. מערב היא ממש כוס של ברכה. עורטא משמע מתוך הלשון קיבוץ עם. שלטנותא דמצראי דאתעדי וכן לקמיה דאתעדי מקמיה וכו' גרסי' בדל"ת. דהא חמו בס"י נמצא חסר שטהאחת ויהי' פירוש ויבאו כלומר אסתכלו בחכמ תהון ובאו עד סיף הענין וראו מפלתם כדלעיל. לאשתכחא עמיה שישמחו בשמחתו כנזכר בפ' פנחס שבעת השמח' של אדם מביא הקב"ה אבותיו שם כדי שישמחו כנזכר שם. אסתלק נהורא דשרגא ואפי' אדם נמי אזל בהדייהו אי נמי לפי שתיקון אדם הראשון נעשה ע"י אברהם יצחק ויעקב כנודע לכן כיון שנסתלקו משם נשאר אדם בלי תיקון ואסתלק נהורא דשרגא. אבל כיון דעאל יעקב למערתא הדרא שרגא לאתריה ואשתלים מערתא כי חזרו המתקנים אצלו ונשתלמה המערה בהם. אי נמי אשתלים כי יעקב הוא אדם וכן שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון וכיון דעאל תמן אשתלים מערתא מכל מה דאיצטריך. ושאבין ליה גופא כלומר מושחין הגוף באותו שמן יום אחר יום והולך ונשאב אותו השמן בתוך הגוף עד מ' יום: