אור החמה על ספר הזהר א:ד

רב המנונא וגו' מבעיא ליה תלת. א' היות היפוך אותיות בב' ד"בראשית "ברא "אלקים "את וז"א אשכחן אתוון בהפוכא. ב' השנות הענין פעמים בראשית ברא אלקים את וז"א בית בקדמיתא ולבתר ב' וכן א' ולבתר א'. ג' כל ענין זה למה נזכר הנה. ותירץ אלא כד בעא קוב"ה למברי וגו'. שריאת את ת' כי תחלת גלגול גלגל אותיו' תשר"ק אותיו' הנקבה הוא ת' לפי שתחלת הגלגל להאיר אל הבריאה היתה ת' ורצתה שיהיו כל האותיו' נכללות ומאירות בממשלתה ויברא העולם הנברא בכ"ב אותיו' ע"י ויהיו כולם כל א' נותנת הוויתה בבחינת ת' שבה שתהיה ת' גוברת וכל האותיו' יונקות ממנה ומאירות בת' שבכולם. יאות אנת וזכאה אנת וגו' כי בבחינה זו הנז' שהיא חותם מ' סוד ת' חותם הת"ת וסיום המדרגות ודאי ראויה והגונה אמנם אי אפשר מפאת בחינה אחרת שבה שאין כח ברחמיה להתחזק נגד מדת הדין המתעורר ולא יהיה לעולם קיום ואדרבה מדת הדין גוברת עלי' וז"ש הואיל ואנת זמינא למהוי רשימא כדרז"ל כי קודם הית' הגזרה ת' תחי' לצדיקים ולרשעים ת' תמות וקטרגה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונצחה מדת הדין למדת רחמים ומתו ולא הועיל לעמוד נגד מדת הדין. עוד סבה אחרת שהיא בעצמה יש בה אחיזת הקליפה וז"ש שהיא חותמא דמו"ת והקליפות מתחזקות ע"י:

והנה ש' טענה דבי אתקרי שמך שד"י ושם זה יש לו יחס עם בריאת העולם כרז"ל שדי שאמר לעולמו די ומסגולתו להכניע הקליפות שהוא שודד כל הכחות ושם שדי דמזוזה יוכיח שהוא לשמירה נגד החיצוני' וזה נגד טענת דחיית אות ת' כנז': והשיבה יאות אנת וקשוט אנת כלומר אף אם היא ראש לאותיו' שקר עכ"ז אין בה שקר ח"ו אלא קשוט אנת ועכ"ז אין ראוי להיות בריאת העולם ע"י מפני דאתוון דזיופא נטלין לך פי' ק' ר' המתייחדים על הצד החיצון כדמפרש לקמיה ואם ח"ו יהיה גלוי המציאות ע"י מורה שח"ו יתקיים ויתחזק השקר בעולם וז"ש בגין דלא אתקיים שיקרא וגו'. וממילא אדחו להו ק"ר מק"ו מאות שין ולזה לא הזכירם:

דבי חתמין צדיקים יר' על אות ברית החתום בסוד אות צדיק מילה ופריעה מ' ויסוד שהם י' נ' באות צ' כדמסיק וז"ש דבי חתמין צדיקייא השומרים בריתם כיוסף הצדיק וכיוצא והכוונה לומר שאיני כאות ת' שבה נחתמו למיתה ולא כאות ש' שבה הקליפות כנז' אבל אני בי חתימין צדיקייא לטוב ודאי והנה לא רצה לתת טעם מצ' של צבאות מפני ששם זה יורה ג"כ על החיצונים שהם צבאות רעים. ועוד שאין שם זה אלא אחר אצילות הצבאות ועל דא קיימינן:

בגין דלא למיהב וגו' הכוונה להיות אות זה מורה על זכר ונקבה בהיותם אחור באחור ולזה אמר לית אנת צריך לאתגלאה בגין וגו' כי אם היו ההויות מתגלות ע"י הנה בהכרח יהיו חסרי השלמות ונמצא זה פתחון פה גדול לכל הנמצאים שלא ישתלמו ותתגבר כח הקליפה לפיכך א"א להיות גילוי הנמצאות ע"י וז"ש מ"ט נ' איהו וגו' פי' אות #צ בצורתה רומז נו"ן יו"ד יסוד הופך פניו מנון מלכוי וכן נ' הופך פניה מהיוד וז"ש ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא וגו'. כי הצורה הנכונה המורה פנים בפנים הוא כזה # יו"ד בתוך נון: תו דאנא זמין וגו' יר' שא"א שיתגלו הנמצאות במה שאינו גלוי שהרי אנא זמין לנטרא [לפנינו הגי' לנסרא] לך פי' להעלים ולהסתיר מציאותך זה ולגלו' לך מציאו' שני בצורה שנית שהיא פנים בפנים ומפני זה לא יגרע מציאותה אמנם באתר אחרא תסתלק ויתעלם מציאותך א"כ א"א שיתגלה בגילוי ע"י מה שאינו גילוי:

עאלת קמיה את פ' וגו' והנה טענה נגד כל האותיות' הקודמות כדי שלא ידחוה ואמרה דהא פורקנא. פי גאולת מלך המשיח העתידה להיות כי אז העולם יוצא מתחת יד הקליפה והנחש והקללות מתבטלות והכרובים מתייחדים פנים בפנים והדין אדרבא לשמח העולם בסוד היין המשמח והכל מכחה ולהכי נקט לישנ' דפדות שהוא מצד הבינה שופר גדול לחירותים בסוד הגאולה העתידה מצד התשובה אבל פקידה מצד המ' כמו שהיה בגאולת מצרים שלא נתקן העולם כמו עתיד להיות כנודע והיים טענתה ובי יאות למברי עלמא ויהיה העולם מתחלת הווייתו בתיקון: והשיבה כי עם היות שעניינה מן הבינה שופר גדול עכ"ז דינין מסערין מינה ובה רמז פשע כי עד שם מגיע הפגם אמנם היא בעמידו להיות שאין שם עיקר הדין אלא התעוררותו וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון. כד בעא קוב"ה וגו' עד לא ברא קב"ה עלמא הוה מסתכל וגו' צריך לדעת מה שאמרו במקומות רבים בדבר ה' שמים נעשו וגו' הוא בכ"ב אותיות מוצאות הדיבור שהם אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת גיכ"ק זסשר"ץ והם סוד הכ"ב מוצאות שנצטיירו באדם מכח הנשמה שהם כ"ב אותיות תורה עיל' כנזכר בס' יצירה צרפן שתלן המירן וצר בהם נפש כל היצור וכל עתיד לצור. ודע לך אתי שזה שאמר שנכנסו האותיות לפני הקב"ה הם דברי חכמים וחידתם שכבר ידעת מה שאמרו בפסוק היאמר חומר ליוצרו לא תבין ומה היא תלונת האותיות וג"כ מה השיבן הב"ה הרי בהם ברא עולמו והיאך השיב להם שלא יברא העולם אלא בבית. אמנם צריך אתה לדעת שכשם שהעולם התחתון כן עולם קטן הוא האדם כולם נבראו בכח האותיות וציורם אבל יש הבדל באיברי האדם אעפ"י שהרגל והעין הם אברים מאברי האדם עכ"ז יש שלמות להעין יותר מהרגל והעין נבר' בראש והרגל לעפר בעפר וזה התרעומות של אלו שכולם היו בנקודה אחת ולמה אני נמשכתי להיות רגל ואותו החלק נמשך לעין והקב"ה השיבם ר"ל שכך גזרה חכמתו הנעלמת ויצאו כולם בפחי נפש ומה שאמרו האותיות כלם הוא דרך משל וחידה לפועל שכל מעשיו בחכמה ועשה אותם שלמים שמעלה אותם במחשבה ובונה והורס במחשבתו עד שיוצא הדבר שלם. מהגליון בקיצור: עוד מצאתי גליון וז"ל. אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו וגו' עיין בתיקונין דף ע"ד טעם בואם למפרע ואו' כד ברא קב"ה לאדם הראשון חכמה ועיין בפ' אמור פ"ח ב' והיינו יוד דרכיב על נ' בינה ובקדמית' לא הוו משגיחין אפיו באפין כדאי' בספר' דצניעות' קע"ו ב' ובהאזינו רצ"ב ב' עכ"ל:

והרח"ו נר"ו כתב אשכחן אתוון בהפוכא וגו' והענין כי העולם הנז' בכאן הוא סוד ז' ימי בראשית שהוא ת"ת ומ' וכבר ידעת כי האותיות גנוזות בבינה והיא הבורא האותיות של ת"ת ומ' ותמן קיימי וכד עאלו אתו כסדרא דתשר"ק משום דא"הי כוקב' והוו תמן אתוון בהפוכ' כנודע. ועיין בתיקונים דף ע"ד ותמצא טעם בואם למפרע. ואומ' כגוונא דחוייא דמחי וגו' פי' בשם האלהי הרי"א זלה"ה פי' כנחש שהוא נושך וחוזר למקומו ומראה שלא עשה כלום כך אתה מראה סימני טהרה שאתה פודה ואינך פודה אלא בתמורה וכופר עכ"ל. ועי' במה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג כ' כמה דאיש לא נעדר לעילא דהיינו הבחינות האמורות כן איש לא נעדר לתתא וכו', וא"ת והא כתי' והשארתי בישראל ז' אלפי' כל הברכים וגו' ואפשר דהיינו בישראל שהיו רעים וחטאים כמלכ' שעליה' אבל יהודה כלם היו צדיקי' ולא חסרו מנין ס' רבוא. [מוהר"ר צמח. דכתיב ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושי' נאמן. ויהודה אתה יודוך אחיך כנז' בסבא דמשפטי'].

בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהיפוכא וגו' קשיא ליה תרתי חד הפך האותיות דהיינו בראשית ברא שהתחילה התורה בבית תרתי הכפל תרין ביתין ותרין אלפין וזהו אתוון בהיפוכא בי"ת בקדמיתא ולבתר בי"ת וכו' וזהו ההיפוך ולבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף דהיינו אלהי' את וזהו הכפל:

אלא כד בעא קב"ה למברי עלמא כמשמעו או עולם הבנין ו' קצוות. כל אתוון הוו סתימין הכוונה שהיו האותיות סתומות ונעלמות בעמקי הבינה ולא היו נגלות כלל והקדי' לנו זה לתת טעם למה נכנסו למפרע והוא כי בהיותם נעלמות לא היו יכולים לברוא ולגלות המציאות והאות היותר מתגלה היא התי"ו לכך נכנסה תחלה לומר שמאחר שהיא מתגלית יותר יהיה בריאת העול' ע"י וע"י יתגלו הדברי'. ובתיקונים דף ע"ד נתן טעם נכון למה נכנסו למפרע ע"ש.

ותרין אלפין שנין הוה מסתכל וגו' היינו שהיה הב"ה מגלגל האותיות ומצרפן בהשכלתו יתב' להביא הדברי' לידי גלוי וזהו שעשועו. א"נ לאו מדתו כמדת ב"ו שכל זמן שמהפך בדרושו ומוצא בו קושי דואג ומצטער על שסתר את אשר בנה אלא הוא יתבר' כל כמה שהוא מסתכל ומהפך פנים בתורה אדרבה משתעשע באותם הפנים שמוציא על התורה:

שריאת את תי"ו למיעל ברישא כנזכר כי בערך העלמם היו מתחילים מן הצד לגלות הדברים. או נאמר לפי שאלפא ביתא שבבינה היא תשר"ק כי בחכמה היו ביושר והוא בדרך החותם כשנחתם הראש נעשית סוף לכך בהיות התי"ו שם בבינה ראשונה לכל האותיות התחילה לדבר ואמר' רבון עלמין היינו הבינה עלמין ו' קצוות והבינה רבון שלהם או יאמר כמדבר אל החכמה שהיא רבון תרי עלמין בינה ומ' הנק' עולמות כאומ' מן העולם ועד העולם. וניחא קמך ניחא לאותו שלפניך שהוא הכתר למברי בי עלמא: וזה שמעתי ממורי הרמ"ק נר"ו:

למברי בי עלמא תימא וכי ע"י לבד יברא העולם והלא ע"י כל האותיות נבראו. ובמדרש רות תרצו שהכונה שתהיה היא מוציא המציאות כלם לבא לידי גלוי ותהיה היא פה להם ותהיה גלויים בהתגלגל כל המציאות כלם בתוכה וזהו למברי בי כלומר הגלוי תהיה על ידי. חותמא דגושפנקא היינו חותם הטבעת והחותם שבחותם היא התי"ו של אמת שהוא סוף החותם שהוא חותם לחותם. ואת אתקריאת אמת כמ"ש וה' אלהים אמת ואמר כי מלבד שיש בה רמז לחותם אפי' שלא יהי' החותם מורה על שם החותם אלא חד רשימו שבחר לו לחתום כמו שאמר בגיטין רב חתים מכותא וכו' והי' מספיק טעם זה יש לה עוד טעם אחר כי רשימת החותם הזה הוא ממש שמו של מלך החותם וז"ש ואת אתקריאת אמת וראוי שהעולם יברא בי שכן העולם עומד על האמת, למשרי באות אמת הוקשה לו שאלו הי' מתחיל בתיבת אמת היתה צודקת בדבריה אבל אינו אלא אות אחת ואיך יורה על אמיתתו לזה השיבה ואמרה באת אמת כלומר ראוי להתחיל באות א' של תיב' אמת כי בזה יובן שמורה על האמת, יאות אנת וזכאה אנת הפיס דעתה קוד' לפי שהי' עתיד לומר לה שני טעמים לשלא יתחיל התורה בה כדמסיק לז"א יאות אנת מצד עצמך כנגד אבל אנת רשים וכו' וזכאה אנת כנגד מ"ש לה אנת חותמא דמות: לית אנת כדאי כלומר בבחינת עצמך הוא ההמנע לא בבחינ' עצמי שאם הייתי רוצה הייתי יכול לעשות אבל אין רצוני:

דגוברין מהימנין היינו מ"ש הכתוב והתוית תיו וגו' וממקדשי תחלו וגו'. עוד דאנת חותמא דמות השיג לה בטענתה הקודמת שאמרה אנא חותמא דגושפנקא אמר לה קב"ה אנת חותמא דמות א"כ מאי חזית. או יאמר ועוד דאנת כלומר טענה ראשונה אינה נופלת בך בעצם כי אינה אלא חד רשימו דאתרשי' להיותך גרמה דניזקין וז"ש וברשימו דילך ימותון אבל יש לך טענה אחרת הנוגעת לעצמותך שהוא דאנת חותמא דמות וכו' לית אנת כדאי וכו' עאלת את ש' וכו' דבי אתקרי שדי ר"ל שנתן מדה לעולם הגלוי ואמר לעולמו די א"כ תחלת הגלוי בי ראוי, או ירצה לפי ששמע' שהשיג הב"ה לאת תי"ו באומר לה דאנת רשים ואנת חותמא דמות אמר' היא אנא לית בי השגה זו כי אדרבה בי רשום שם שדי ומור' שמשדד מערכו' השמי' שאפי' שיורו דין שמי זה משדדם:

יאות אנת וטב אנת וקשוט אנא אמר לה ג' כינויי' הללו הוא לפי שעתיד לומר לה דאתוון דזיופ' נטלין לך אמר לה את מצד עצמך יאות אנת והוא כנגד שכנת הקוף ששוכן עמה ורומז לקליפה שהולכת אחר הקדוש' כקוף אצל בני אדם אמר יאות אנת. וכנגד שכנת הרי"ש שרומז רע אמר לה טב אנת כלומר את בעצמך טב אנת. ובהתחברם יחד נעשה שקר אמר את מצד עצמך קשוט אנת:

מכאן מאן דבעי למימר שקרא משום שלום יטול יסודא דקשוט ועצה טובה קמ"ל כדי שישמעו דבריו: א"נ את' השומע דבר אמת בראשונה אל תטעה ותאמין לכל מה שיאמר אח"כ כי לכך נטל דבר אמת קודם כדי שתאמין לו לכן כי יחנן קולו אל תאמן בו, בקדמיתא וכו' דקדק כן שהאמת שיאמר יהיה קודם השקר כמו שעשו ק"ר שלקחו הש' קודם כי אם מתחיל בשקר אין לו רגלים ואח"כ כשיאמר האמת דבריו אינם נשמעים. או יאמר יאות אנת וכו' כנגד מה שאמר למטה שהש' רומזת לג' אבות שהם ג' ווין הפיס את דעתה קודם כאמור לה שרומזת לג' אבות יאות אנת כנגד אברהם שעשה רצון קונו: טב אנת כנגד יצחק וקשוט אנת כנגד יעקב תתן אמת ליעקב: ק' ר' אחזיאו על סטרא בישא כלומר לא מצד עצמם ח"ו. נטלי את ש' בגווייהו הוי שקר כלומר בלוקחם הש' קודם מקשר השני שקרים יחד ונעשה אח"כ קשר שהש' קושר' יחד שאותו מעט האמת שאמרו קודם מקשר השני שקרים יחדיו. נפקא מקמיה ולא אמר למעלה כן לפי שכאן דובר שקרים ליל"ע:

עאלת את צ' וכו' דאנא בי חתימין צדיקי' ובי קיום העולם שהצדיקי' צדקתם עומדת לעד ולכך ראוי לגלוי למי שמקיים את העולם, דאנא בי חתימין צדיקי' אמר אנא בי כלומר הן מצד הצ' בלבד אף אם לא יסיים בצדקות שראש תיבה צ' רומז לצדיק הן מצד כל התיב' עצמה וז"ש דאנא בי כלומר אנא הוא הצדיק התיבה במילואה ובי הצ' בלבד שרומז ג"כ לצדקו' אף אם אינו בפי' בי חתימין דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב ירצה שנתן טעם למה שהיא ראויה ליבראות בה עלמא לפי שהיא אות שרומז לת"ת המייחד העולמות בינה ומ' הנק' צדק צדק וזה הצדיק ה' מכניס אהבה בין הצדקות כנז' בריש תרומה, א"כ ראוי לכך וזהו שחזר ואמר ובי יאות למברי עלמא שנראה שהוא כפל והוא כי בהיותו קושר השני עולמות הוא קיום העולמות כלם א"כ יברא בה:

צדי צדי אנת וצדי' אנת ירצה שהוד' לדבריה שאמרה דאנא בי חתימין צדיקים תרין צדיקי' יוסף ובנימין ואמר לה אין הכי נמי צדי צדי אנת בך חתום תרין צדיקי' וצדיק אנת דהיינו ת"ת רמוז בך זה הוא כנגד מה שאמר' ואת אתקרי צדיק בי רשים והודה לשני דבריה שאמר' אבל אנת צריך וכו' דלא למיהב פתחון פה וכו' הכוונה שהצ' מורה יחוד וזווג כדמסיק א"כ אין את ראויה ליכתב בתחלת התורה כי הזווג הוא טמיר וגניז וז"ש אבל אנת צריך למהוי טמירא כלומר בבחינת עצמך ראויה אנת למהוי טמירא. או יהיה פתחון פה שהצ' רומז לדו פרצופין וח"ו נראה כשתי רשויו' וזהו שאמר ואנת צריך בבחי' עצמותך שלא יטעו בך ולא יבאו לידי תקלה ע"י ואמר לית אנת צריך לאתגלייא כ"כ כלומר קשה שהרי כל התורה כולה מלאה צדיקים לז"א לאתגליא כ"כ כלומר לא יבא הטעות והפתחון פה כי אם בהיותך ראש לכל התורה והבריאה שאתה הבורא ומאחר שאתה הוא הבורא כמ"ש למברי בי וכו' יבואו לטעות שהבורא הוא שתי רשויות ח"ו:

מ"ט נ' איהי כלומר הצ' נ' איהו אתיא י' דשמא קדישא ורכיב עלה ורומז ח"ו שתי רשויו' וא"ת א"כ לא תכתב כלל בתורה לז"א שהוצרך לזה לרמוז אל ד"ו פרצופין וז"ש ורזא דא כד ברא קב"ה בינה לאדם הראשון דהיינו ת"ת ומ' דו פרצופין בראו כנזכ' בריש ויקרא ע"ש. ובג"כ אנפוי דיוד מהדר לאחורא היינו שבצ' כזה #צ ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא # אסתכל לעילא כגוונא דא וכו' פירש ואמר מה הפרש יש בין זאת הצורה לזאת לז"א הציור הראשון שהיוד שבצדי אסתכל לעילא רומז לאחור באחור אסתכלת לתתא כגוונא דא כציור האחרון שהיוד שבצ' מסתכל לתתא שהוא רומז לזווג פנים בפנים, תו דאנא זמין לנסרא לך א"כ איכך שלימה בשלימות גמור שהכלי שבו יברא העול' צריך שיהי' שלם בתכלית השלמות. אבל באתר אחר' תסתלק נוכל לפרש שרומז לשם צבאות שלא נקרא הב"ה צבאות עד שבאה חנה כמ"ש ז"ל. זה שמעתי מהרש"ל. עאלת את פ' וכו' אבל בך אתרשים פשע בטמירו כגוונא דחיויא היינו מציאת צורת הפ' שהיא כמין כ' וראש אחד כפוף בגויה כן דרכו של פושע מורה חכמה ותחתיה ערמ' וכמ"ש אכלה ומחתה פיה וגו' וזהו ואפיק ידוי מראה טלפים כחזיר. דאית בי ענוה וכו' שהוא מבוא גדול לתשובה ששב מפשעו ומעונו והי' ראוי לכך שהתשובה קדמה לעולם וראוי הבריאה שתהי' על ידי עכ"ל הרא"ג: