אור החמה על ספר הזהר א:תצה

ושרגא דליק ואנהיר. ושרגא מלכות דליק מאש הגבורה. ואנהיר מאור החסד:

וכהנא אתער חסד בעצמו:

ולואי גבורה.

חידו בינה.

המרא ש פע הבינה מצד הגבור'.

מיא חסד.

וחמרא נהיר מפני מזג הימין.

ואחזי חידו שמחת הדין היפה מהבינה רחמים.

נקטין לי' שמאלא בימינא בסוד שמאלו תחת לראשי וגומר.

משדא שפע חכמה.

עדונא מחכמה נקראת עדן נייחא בינה.

ייחודא קו האמצעי.

כל אינון כתרין כל שש קצוות.

ואתקשר דא בדא קשר שש קצוות להאיר במלכות.

ואתקשרא בשמשא אחר שהיא מאירה ומקושטת.

קרבן לה' ת"ת עם המלכות ולא אחרא הכחות התחתונים:

ולערב יחלק שלל דהא קורבנא וגומר הנה דקדק שלא אמר בערב יאכלו רעים ודודים כדקאמר יאכל עד משום דאי קאמר הכי הוה משמע שהם מעצמן אוכלים והקרבן מתקרב אליכם וזה אינו שהרי כל הקרבנות שוים ומתקרבין להב"ה כאו' תשמרו להקריב לי במועדו וז"ש דהא קורבנא דהוה ברמשא כולא אתקרב אפילו חלק קטן ממנו לא היו מכוונין בו לשום כח כלל אלא הייחוד היה למעלה ואתערותא סלקא תמן עם היות שהוא לערב יחלק שלל.

ובגין דההוא אתברך ירצה שיתברך זה המציאות התחתון הוה מקשר קשרין עילאין יחוד הספירות העליונות ושמות עליונות כדי שיהיה אותו השפע מתפשט חל התחתונים וז"ש ומפלג לון ברכאן כל חד וחד כדקא חזי ליה נברא ונוצר ונעשה או כל בחינה לפי יניקתה אם מן הדין אם מן הרחמים אם מן החסד ונמצא כאחד מתבסמאן עילאין ותתאין ממציאות דינם והיינו רזא דכתיב אכלתי יערי וגומר היינו כל הכתוב בערב דוקא שאין בבקר אכלו רעים שתו ושכרו דודים אלא בערב שהוא דין המתבסם קא עסיק מדקאמר יערי עם דבשי והדבש הוא הדין הקשה המתמתק ואחר המתוק אכלו רעים אריק ברכאן לכולהו עלמין ולפי זה אין התחתונים נהנים משפע הבקר ואינו רחוק שמכח הדין נמצאו ומן הדין נזונים ועם היות שהם נזונים מן החסד אפשר לומר מן החסד דההוא סטרא ומה שנמצא בזוהר שבבקר היא מחלקת שפע אפשר לומר אחר שיתמזג בשפע הבוקר עם שפע הערב ויתערב הכל בה היא מחלקת לערב. וצ"ל שאין יש' בכלל זה שהם נהנים בבקר מהאור כמו שרז"ל כל העוסק בתירה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום.

וע"ד שמא קדישא יתברך בקדמיתא וגומר ירצה כי בערב לשם תחלה ואח"כ מחליק וז"ש והשתא בערב פליג ברכאן לכלהו עלמין מה שאין כן בבוקר אמנם לעולם השם מתברך:

תו אתערות אחרא ירצ' דרך אחרת לפרש הכתוב ויהי' ראי' ממש לנדרש הרוצה להמשיך לתחתונים צריך תחלה קרבן לה' ואחר שהקרבת קרבן לה' אח"כ תקריבו את קרבנכם להשפיע לתחתונים.

באתר דכל ברכאן היינו הנקודה האמצעי' מקום כניסת היסוד הנקרא כל ושם מריק כל הברכו' מראש צדיק אל הנוקבא כנודע והם כולם עולים ונשרשים באותו הנקודה שהיא נקודה אמצעי' לכל י"ב תקונין בענין שהם מזדככים ועולים אל השכינה שהיא עמהם למטה וז"ש והיא אתחברת בהדייהו למטה עליהם והם נכנסים פנימה אל בחינה אמצעי' שבהם והיינו כל אלה דקאמר ברישא באתר דא דכורא שריא תו אשר דבר וגומר נקודה אמצעית אל הייחוד וי"ס דגרסי דבורא שריא ופשוט הוא:

תו אשר דבר וגומר דהיינו אשר שהוא אוחז מלמעלה מהחכמה והבינה ויורד למטה ודבר היינו למט' מפני שאינו מורה על דבור בעצמו אלא דבר שהו' מתפשט למט' דהיינו בי"ב אלו הנזכרי' והנ' אלו המלו' מורו' על מציאות' כל או"א לעצמו וזאת חבור' דתרוייהו דהיינו זאת נקבה וזא"ת וא"ו דכורא עמה והענין שהם אשר למעלה דבר למטה ושתי אלו הקצוות מתייחדים ע"י קשר וזאת שהם ב' בחינות אמצעיו' וז"ש אשר דבר הא חבורא דכר ונוקבא ולא ממש הבחינות האמצעיו' אלא קשורא בתרין סטרין מתתא דהיינו דבר ומעילא דהיינו אשר ומלת וזאת שהוא יחודם יחד ו' אוחז באשר וזאת אוחז בדבר:

לסוף נצח צד עליון ועולה הכל למעלה וקשר לון באתר דלעילא דהיינו אשר שהוא בחכמה ובינה דכר ונוקבא כחדא דהיינו איש דכר כברכתו נוקבא וכולם יחד באשר ולכך היא מלת אשר באמצע איש אשר כברכתו:

מציון הוא נקודת היסוד הנובע' הברכות אל הגן שאין מצוע כלל ביניהם ואל תאמר שאין בו ברכות אלא שנובעו' מלמעלה שאינו אלא והוא כליל כל ברכאן ואל תאמר שכח הנתינה מלמעלה אלא ויהיב לה ולפיכך תלה כל מציאות הברכה בציון לבד ואח"כ אמר שתי הספירות משני עברי ציון הנזכר דהיינו בטוב ירושלם דהיינו דכר ונוקבא טוב ירושלם והטעם שהם שלמו' הברכות עם היות שהפלגנו במעלת נקוד' ציון. והעד כי כמו שנאמר יברכך ה' מציון כן נאמר בשניהם יברכך ה' וישמרך ודקדק כיון שאמר וישמרך מורה על שמור לעצמו מוכיח שהקודם בבא לעצמה שאם לא כן היה לו לומר ה' ישמרך וכיון שאומר יברכך ה' וישמרך מורה יברכך על דכורא וישמרך נוקבא.

אלו אמר יברכך ה' ישמרך הי' מורה כל א' לעצמו אמנם אמרו יברכך ה' וישמרך מורה על ייחודם יחד וז"ש וכולא חד מלה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מאי כל אלה וגו' פי' כי היסוד נק' כל ולכן חיבר היסוד עם י"ב שבטים אלה שיברך אות' משום דמתמן נפקי כל ברכאן.

תו אשר דבר הכא וגומר פי' כי אשר הוא היסוד כמו שנתבאר לעיל בפסוק מאשר שמנה לחמו ודבר הוא המלכות הנק' דבור ובזה נתחברו שניהם וז"א אשר דבר הא חיבורא דכר ונוקבא וגומר. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ושרגא דליק ואנהיר ה"ג והיא המלכות. וכהנא אתער חסד. וליואי משבחן ומעוררים הגבורה בסוד החיבוק. חמרא אתנסך לאתקשרא במיא גבורה בחסד כדמפרש ואזיל. חמרא טב לתתא היינו נסוך היין שבמקדש. ולחם דאיהו סלת כלומר כשהיא סולת מנופה ומנוקה מכל סובין ומורסנין שהם כינוי אל הקליפות אז כשהיא בבחינה. נקטין לה שמאלא וימינא הכי גרסינן. ומקשרי ליה לגופא ת"ת. משחא עילאה השפעת החכמה ששם השמן הטוב. עד יאכל ויתקשר נ"א ויתעדן בקשוריה בקדמיתא הכי גרסינן. לאתברכא ברישא ולבתר יתברכון אחרנין הכי גרסינן. ובגין דהח הוא אתברך כלו' אחר שהוא אתברך ונשפעת מהשמן העליון בבקר בקרבן של שחר לכן ולערב שהוא בלילה יחלק שלל ממה שלקחה. אכלתי יערי עם דבשי היינו ייחוד המדות כנזכר ריש פרשת ויקרא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים הם כל שאר חילין ומשריין דלתתא כנזכר שם. דלא תימא דקורבנא מתקרב לון לת"ת ולמלכות לבד אלא כלא מתקרב לקב"ה ושכינתיה ואחר כך היא פליגת לכל שאר חיילין וזה שאמר את קרבני לחמי הוא גם כן לאישי חיות ומלאכים אבל אתם תשמרו להקריב לי לי דווקא ואני אחלק להם אחר כך. דקרבנא כלא בגין לאמשכא ברכאן כלומר כל כוונת הקרבנות כדי להמשיך ברכות לכל העולמות ע"י התקרבות והתקשרות המדות. לה' ולא לאחר' כלומר להקריבה אצל דודה למעלה ולא אצל סטרא אחרא דהיינו הקליפה חלילה ובכך היא עולה ונקטא ואח"כ תקריבו את קרבנכם. אלה שבטי ישראל מבעי ליה מאי כל אלה אלא למחתם לון באתר וכו' ה"ג ופירוש כל הוא רומז ביסוד ע"ש שכולל חמשין תרעין כמנין כ"ל הה"ד שנים עשר וזאת י"ב בקר והים עליהם מלמעלה. באתר דא כלומר במדה הנקרא זאת היא אשר דבור שם תלוי. תו אשר דבר הכא קשרא חד פירוש אשר היא בת"ת דבר היא מלכות והכי פירוש כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת הם י"ב בקר והים עליהם מלמעלה וזה שאמר וזאת אתחברא בהדייהו הרי מתתא לעילא. אשר דבר הא חיבורא דכר ונוקבא אש"ר דכורא דב"ר נוקבא הרי מעילא לתתא הרי שהיא מקושרת מתרין סטרין מתתא ומעילא. לסוף קשר לון באתר דלעילא וכו' היינו ת"ת ומלכות בבחינת ייחודם יחד שעד כאן לא קשר לון אלא י"ב עם זאת ואש"ר ת"ת מקושר עם דבר מלכות עתה קשר לון פירוש אלו י"ב שבטים קשר לון באתר דלעילא דכר ונוקבא כחדא הה"ד איש אשר כברכתו איש דכר ת"ת כברכתו מלכות ברך אותם כלומר זה הסכים כזה לברך אותם וז"ש איש אשר כברכתו תרווייהו כחדא בהסכמה אחת. ויש מפרשים קשר לון באתר דלעילא שרמז אל חכמה ובינה וז"ש דכר ונוקבא כחדא שלעולם יושבים יחד לא אתפרשן לעלמין וז"ש נמי איש אשר כברכתו תרווייהו כחדא וראשון עקר וראיה מקרא דקא פתח ביה בסמוך יברכך ה' מציון וכו' מציון מיסוד דמיניה נפקין וכו': לגנתא מלצות. עכ"ל הרא"ג ז"ל: