אור החמה על ספר הזהר א:תצד

ושמים כליל כלא כחדא. ת"ת ומ' והם ל"ב נתיבו' שבה.

מתעטרא סיהרא בכולא בל"ב שבזכר עם ל"ב שבנקבה כת"ת:

ויתבא באשלמותא אור הלבנ' כאור החמה.

דהא בכל אתר דאית ביה וא"ו הכרח על ענין ואת דהא בכל אתר דאית ביה וא"ו כגון ואני או וה' וכיוצא וא"ו מוסיף על המלה בעצמה א"כ עם היות שמלת א"ת יורה על הת"ת כלול במלכות אורייתא כלילא מא' ועד ת' כדפי' לעיל אות ו' בלי ספק הוסיף בענין ולא גרע מלת א"ת משאר מלות.

עד כאן כלל מאל אביך וגומר ובאלו הכללות נכלל הכל עתה יפרט המדות א' לא' כדמפרש ואזיל.

אביך ת"ת.

הורי חסד גבורה.

תו מעדן מחכמה עילאה כי משך הזרע מהמוח.

וכילא חד ויצדק ביסוד נהר דנגיד ונפיק מעדן מהחכמה מפני קשר ואחדות הספירות ממנו עד החכמה.

דכל חד איקרי עולם מפני שש קצוות הנכללים בכל אחד מהן:

לאתקשרא באימא תתאה שע"י זה הם יונקים מאימא עילאה להשפיעה וז"ש דתיאובתא דכולא חד שתאוה א' הוא הכל כי היניקה תלוי בהשפעה ולזה אמר תאות גבעות עולם תאוה א' ועוד תאוה א' לכל שש קצוות והטעם שהם גוף א' והיינו דקאמר תיאובתא דכל שייפי גופא:

תהיינה לראש יוסף מה שנמשך מהברכות ע"י תאוה זאת:

ולנטלא כולא ההתעוררות ממטה למעלה לעורר שש קצוות להקשר עם אימא עילאה וכן הברכות לאימא תתאה והיינו דמסיק זכאין אינון דאיקרון וגומר וכדפתח בריש דבריו בסוד התעוררות הנשמות:

זאב אמאי בשלמא אריה שור נחש ניחא כדפי' לעיל אלא זאב למה ופי' שגם זאב יש לו רמז בכסא ויש קדושה מתלבשת בו כדמסיק.

חיות קטנות זאב גדי נחש: גדולות אריה שור חמור כדפי' לעיל וענין חיות אלו הם כחות קדושים בשנים עשר מרגליטן.

דאי תימא דבנימן איהו זאב כלומר פשט הכתוב משמע דבנימן עצמו זאב וא"כ אי אפשר לפרש מזבח לא קשיא דקרא הכי קאמר בנימן לזאב שהוא המזבח יטרף וזן ומפרנס. זאב שהוא המזבח יטרף לחצונים מארי דבבו כענין ותקם בעוד לילה וגומר שהכל צורך העולם ותיקון השכינה וא"א הייחוד אם לא יאכלו אלו קודם כדי שילמדו זכות ולא חובה: עד ושבת עד ה' בינה תשובה שהיא נקראת ע"ד:

בההיא שעתא לא הוה אכיל קורבנא היינו המ' וכחותיה שאין זה זמן אכילתה אלא זמן אכילת הת"ת והמלכות שנקראת עד שהוא על הנצח דהיינו ולנצח נצחים וכמו שהת"ת בעצמו נקר' עד גם המלכות בהיותה עמו נקראת עד וז"ש והאי עד הכי נמי לעילא וגומר.

קרבן לה' מלכות אל הת"ת ולא אחרא שאר הכחות תחתונים:

תננא סליק מהתחתונים ואתערותא מהמ' קשיר לעילא לנגד הת"ת:

וקיימא דא מלכות לקבל דא ת"ת. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' כללא דאורייתא שהם כ"ב אותיות מא' ועד ת'. אחסין שמים כלומר כלם נוטלם הת"ת. כד"א את השמים כלומר כל האותיות מאלף ועד תיו השמים ת"ת נוטל אותם וזה שאמר כללא דכ"ב אתוון. ומהכא נפקו לתורה שבע"פ מהת"ת נפקין הכ"ב אתוון למלכות. דכתיב ואת הארץ הכי גרסינן כלומר ואלו הא"ת שהם כ"ב אותיות מאלף עד תיו שבת"ת יוצאים אל הארץ מלכות. ושמים כליל כולא כלומר אע"פ שיצאו ממנו לא נשאר הוא בלתם אלא נשאר שם שורשם ונכלל שם וכפי' יהיה פירוש הפסוק כך ואת שדי כלומר כ"ב אותיות מאלף ועד תיו היוצאים מהת"ת אל המלכות ע"י היסוד שד"י משם יברכך. ויברכך בגין דיהא ליה וכו' כאן תירץ ו' יתירא דויברכך דהקשה לעיל דכל ו' הוא קיומא וכו'. יתיר מאבהן זהו פירוש גברו על ברכות הורי שהם אבותיו אברהם ויצחק לפי שמהם יצאו ישמעאל ועשו מש"כ ביעקב שהית' מטתו שלימ' ולכך ברכותיו גברו על ברכותיה'. הוא אריק ברכאן מרישא לעילא כלומר אריק ברכאן שנטל מרישא לעילא מהמוח בסוד חוט השדרה. כלהו אתתקנן נ"א כלהו אתהנן. דנפיק מעדן מאי מעדן אלא וכו' הכי גרסינן. מרישא לעילא לתתא הכי גרסינן בלא וא"ו. ונפיק מעדן ודאי כלומר כהר היוצא מעידונא דשייפין עילאין. תרי נוקבי וכו'. בינה ומלכות. דכל חד איקרי עולם כמש"ה מן העולם ועד העולם ושיעור הכתוב עד תאות גבעות הנקראת כל אחד עולם. ותיאובתא דכל שייפי גופא היינו פירוש עד תאות דהיינו תיאובתא לארקא ופירוש הכתוב כך הוא ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד אותם המתאוים שהם שייפי גופא ו' קצוות המתאוי' להתקשר עם גבעות בינה ומלכות הנקרא עולם האי כדאיתיה והאי כדאיתיה כדמפרש ואזיל כל אלו הברכות הגוברות עדיהם תהיינה לראש יוסף וכו' ואם נפרש ע"ד הוא ת"ת אתי שפיר עד שהוא ת"ת יש לו תאוה להקשר בבינה להתעטר ולינק ממנה ובמלכות לאתקשרא עמה להשפיע לה. בגין כך כלהו תהיינה לראש יוסף הכי גרסינן ול"ג כדקא חזי. זאב אמאי כלומר למה כינה אותו בשם זאב. דהכי אתרשים בכורסייא מלכות כנזכר בתיקונין דף ס"ג כלומר אין לו בזה שום דופי. אי נמי בכורסייא י"ב בקר י"ב שבטים עליונים שהם מרכבה וכסא לשכינה שנקרא חיות ובנימן זה היה בכללם בבחינת זאב. וכרסייא דעבד שלמה הרי אתרשים בחיות קטנות עם גדולות כנזכר בתרגום ב' של מגלת אסתר. מפרנס וזן הוא פירוש למלת יטרף מלשון הטריפני לחם חוקי וכמו שמפרש בסמוך. אלא מזבח דהוה בחולקיה לאו דוקא כל המזבח שקרן דרומית מזרחית לא הי' לו יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף כנזכר בזבחים אלא ארובו דקאי בחולקיה. וכלהו אתהני כל הכחות קדושים וטהורים והם הם דאתערי אתערותא לעילא כנזכר בפרשת פנחס דף ר"מ רמ"א וסלקא עד ע"ד היינו הת"ת כנזכר בריש וארא ובפ' בראשית נ'. לא הוה אכיל קורבנא אחרא ה"ג. ואיהו כרסייא עילאה מלכות. וזמן אכילה בצפרא דעד הוא דהיינו הקרבנות לא היה מתהנה מהם אלא המלכות שבהם היתה עולה לגבי הת"ת וזה שאמר קרבן לה' פירוש המלכות המתקרב' לה' ת"ת כדמפרש ואזיל. והאי עד הכי נמי לעילא ה"ג פירוש גם מלת עד רומז אל הת"ת כמ"ש בטחו בה' עדי עד כנזכר ריש פרשת וארא עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון עד תאות גבעות וגומר שמות כ"ב ע"כ: