אור החמה על ספר הזהר א:תסג

חולקיה נ"א חולקין דליליא וגו' אהדר למשמרות הנזכרות.

כמה דרדיני נמוסין הם חצונים שיוצאין מנוקבא דתהומא ומתפשטין בעולם מצד תוקף הגבורה השולטת בתחילת הלילה המשלטת החצונים ומתפשטין למעלה ולמטה ולכך פתחין סתימין פתחי ג"ע תחתון ופתחי לבנת הספיר כדי שלא יכנסו כחות חצונים בג"ע של מטה ובהיכלות עליונים.

כד אתפלג ליליא שאז הם חלשים מפני שמתעוררת הגבורה בסוד רוח צפוני ת"ת מצד הגבורה והיינו סטרא דצפון דקאמר:

ונהר נהירו חד למלכות לתחלת החבוק וז"ש ואחיד בה בליליא והיינו חצות לילה שהיא מתהפכת לרחמים כדפי' בזוהר.

עד תרין חולקין סוף משמרה אמצעית שהוא סוף שמנה שעות שעד שם משמרה אמצעית לת"ת כדפי' לעיל בדברי ר' יוסי ואז משמרה שלישית מתעוררת חסד שהם ג' משמרות הלילה אשא ורוחא מיא כדפי' נמצאו דרום וצפון אחידו בסוד החיבוק במלכות מחצות ואילך וע"י ישראל בתפלתם קושרים אותה בין תרין דרועין למעלה על נצח והוד כדמפרש ואזיל.

מרישא דכל רישין היינו מהכתר סוד שראשי נמלא טל וסוד טל הוא טיפי דמוחא דהיינו # שזהו סוד טל והם יוד הא ואו שעולה טל והיינו יה"ו חכמה ותבונה ודעת דאינון תלתא מוחי מציאותם למעלה בחכמה הוא מוחא דאריך וז"ש טלא מאינון נהורין דנהרין לעילא כדפי':

רוחא דצפון אתער ת"ת שבגבורה צפון גבורה רוח ת"ת:

וליליא אתפלג שאין חציה הנמשך דין כחציה הקודמת שעד חצות דין חזק ושלטו החצונים מחצות ואילך רחמים מצד הגבור' ואין שולטים אלא הקדושים.

תאיב לקליהון וגומר להתעוררות אל הזווג הנעשה בג"ע של מטה כדפירשתי:

פרוקא דעלמא וגומר הם ג' בחינות אשר לה הא' אותם בצער ושביה לפורקם ולגאולם מצרתם והיינו פרוקא דעלמא והיינו ובשביעית יצא לחפשי. הב' ההולך במקום סכנת לסטים וכיוצא לשומרם שלא יוזקו וז"ש נטירו דבני נשא. הג' לברכם ולהשפיע טובה וז"ש והאי איהו דאזמין וגומר כדפי'.

זמנין דכר כגון זה אלי ואנוהו וכיוצא. ולזמנין נוקבא כגון חרב נוקמת המחרבת ים:

מלאכין שליחן מלכות חרב ולה נצוצות מתפשטין ממנה והם להב מהחרב והם מתהפכין כפי ענין החרב אם החרב משפיע רחמים פועלים רחמים ואם דין דין.

וכל גוונין דעלמא פי' כל הנהגות העולם כי הגוונין כנוי אל ההנהגות כדפי' בשער הגוונים. כמראה הקשת היינו שמראה דמות כבוד ה' שהיא השכינה היא מראה הקשת דהיינו חוור סומק וירוק שהם חג"ת חסד דין רחמים יסוד כל ההנהגות העליונים מטעם זה היא מנהגת כל העולם והיינו דמסיק וכמה אית ביה וגומר הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב: והאי איהו מלאך דלזמנין זכר וגומר מכאן נבין סוד גדול למה נק' בספירות זכר ונקבה והענין בקיצור כי כבר נודע כי הכתר כולו רחמים ואין בו שיתוף דין ורחמים האמנם אין ניכר ענין דין ורחמים כי אם בז"א ולכן גם חכמה ובינה שהם אבא ואימא דז"א אף על פי שהם מוח' עכ"ז יש בהם דין ורחמים בצד מה ולכן החכמה היא חסד ורחמים והבינה היא יהו"ד בניקוד אלדי"ם כי דינין מתערין ממנה בסוד ערבי נחל דינין דאתערו מנחל וכל שאר הספירו' הם רחמים כולהו בסוד הנזכר באדרת נשא דף קמ"א ע"ב כי אתפשט האי ת"ת דכליל רחמי ודינא ובדכורא אתתקן ברחמי ובנוקבא אתתקן בדינא אמנם המלכות היא דינא. והנה ידעת כי אינן אלא תרי נוקבי כנזכר לקמן דף ר"מ ע"ב ודף רמ"ו ריש ע"ב והוא כי הבינה היא נקבת החכמה והמלכות נקבת הת"ת. והענין כי מבשרי אחזה אלוה כמו שהזכר למטה אינו מחסר השפעתו ולעולם הוא משפיע בנקבתו ואמנם אותו השפע מתאחרת בקרבה ולזמנין כשאין חולאים ועכירו' בה אז קולטת השפע ונברא הולד ומשפיעתו בעולם ועכ"ז יושב שם כמה חדשי' עד שיצא ואינה משפיעתו תכף כמו הזכר ואם יש איזו חולאי' בגופה אז אינה קולטת כלל ואותה הטיפה מתעפשת ויוצאה לחוץ. והנמשל בזה כי הת"ת משפיע במ' וכשאין שם בה פגם סוד העונות סיהרא אז קולט' השפע ועכ"ז יתבא תמן עד דבחינת עובדי האי עלמא בבי דינ' דילה ולא יהיב' עד דאתבחינ' היטב וכנזכר פ' בלק דף קצ"ז ע"א ולא די זה בשפע אלא גם בנשמות הקדושו' אך כשיש עונות ביש' אז ח"ו אותו השפע או אותה הנשמה מתעפשת ויוצאה לחוץ אל החצונים ואז הוא שליט' החצונים וכאשר נתבאר במקומו' הרבה ענין זה ואין להאריך. וכן תמצא כי גם טיפת האיש שפולטת האשה היא טמאה ולכן פולטת שכבת זרע טמאה וצריכ' טבילה וכן האיש הרואה קרי טמא כי החצונים שולטים שם וכן הענין למעלה בשפע ובנשמו' וזהו סוד הנשמו' הקדושו' העשוקים בסטרא אחורא כגון נשמת רות ורחב וזולתם מהגרים והכל ע"י זוהמת נחש בחוה וע"י עונות הדור. ונחזור לענינינו כי כל ספירו' הזכרים שהם חג"ת נה"י כולם הם רחמים ולכן משפיעים תכף בלי איחור ועכוב אמנם הבינה ומלכות אינם משפיעים רק בהיות' יש' זכאין דאז הוו רחמי ומתהפכי תרוייהו מדינא לרחמי בסוד להט החרב המתהפכ' דתרוייהו איקרון הכי כנודע מהזוהר כי גם הבינה נק' להט החרב וגומר. והנה לא די כל הספי' הנז' אמנם אפי' הנך תרי דהוו תדיר נוקבי עכ"ז לזמנין איקרון דכור' כד יהבין ולא מעכבי. והנה בזה תבין מ"ש בס' הבהיר דהאי ספיר' דבינ' הוי בה בית קבול וגומר ופירושו תבין במה שכתבתי כאן ואין צורך לחזור עליו:

נמצא כלל העולה כי הדין נק' נקב' והחסד והרחמים נק' זכר ודין זה נוהג אפי' במלאכים כי המלאכים נוקבאן הם בעלי הדין והמלאכים זכרים הם דרחמי. האמנם נשאר לנו לבאר כי הלא ספי' הגבור' היא זכר ודאי והלא היא דינא קשיא וכן ההוד היא גבור' כי נק' אלדי"ם צבאות. אך הענין במה שביארנו במקום אחר כי הגבור' היא זרוע שמאלי של הזכ' ולכן זכר הוא וזכר נק' אמנם לפי שהבינה מעטרה את ת"ת כמ"ש צאינ' וראינ' וגומר ומכחה מעטרתו בחד עטרה דדינא וזה כדי להגבירו ולתת לו כח גדול להכניע את החצונים וזהו סוד ה' כגבור יצא אך אינו גבור ממש רק הגבורה נתנה לו מן הבינה והך דינא וגבור' אתפשטת בזרוע שמאלו אמנם אין כל הזרוע עצמו כולו דין רק דביה גניז ואתפשט ההיא עטרא דדינא דאתיהיבת לי' מן הבינה ולכן זכר איקרי ולא נוקבא. ועיין סוף פ' ויגש. וגם כשנרצ' לפרש כי כולו הוי דינא אין בזה קפיד' כי אם הי' ספי' הגבו' דבר בפני עצמו כמו הבינה או המלכות אז היתה נק' על שמה אך אינ' אלא אבר א' והוא טפל אל הגוף כולו ולכן נק' על שם הכללו' שהוא זכר אך הבינ' או המלכות שהיא בעלת אברים כולם ושלימה באברי' נק' כפי טבעם וקרוי' נקב'. אך אין אנו צריכים לזה כי כבר ידעת כי הגבורה כלילא ברחמי וגומר כנ"ל ואעפ"י שבה אתכלילא עטרא דאימא עכ"ד רחמי היא. ואעפ"י שאנו קוראים את הגבו' דינ' קשיא והמלכות דינא רפיא וה"ל להיות בהפך להיות הוא זכר נקבה אין זו קשיא אחרי שידעת כי לולא אתער סטרא דגבורה ונדון תמן הדין ההוא בב"ד תלתא שהם חג"ת בסוד שם בן ע"ב משולש מג' תיבות כל שם ושם והם סוד סנהדרי גדול' ואחרי שנדון שם הדין אז חוזרין לגומרו למט' בב"ד הצדק ב"ד של שלש' א"כ הנה כי לולי דתחל' אתער גבור' אין גבור' תתא' מתעורר' כי אחר אשר גברו רחמי על דינא והזכר שליט על הנקבה אין כח בנקב' לפעול דיניה אמנם כשח"ו אתערת גבורה לעורר דין בעולם אז המלכות אתמליא דם ונק' חרב לה' מלא' דם ומה שהיתה תחל' דינא רפיא להיות רחמי הזכר גוברין עתה היא קשיא באופן כי הכל הולך אחר מדת הגבור' ולכן נק' דינא קשיא כי דין הנקבה יכול להתחלש בהתגבר רחמי הזכר אמנם דין הזכר אין מי יחלישנו כי אדרבה הנקב' להיות' דין היא מוספת דין וכח ומתעוררת לפעול טבעה שהוא הדין. ועוד אפ' כי נק' דינא קשיא במה שנז' פ' תצוה דף קפ"ז ע"א כי הנקבה היא חלושה בדיניה ואתתקפת ולבתר נייחת אך הזכר הוא נייחא ברישא ותקיפא בסופא ודי למבין ואין להאריך בדרוש הזה. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' חולקין דליליא ה"ג ופי' בא וראה בכל חלקי הלילה מה נעשה בהם מכד שארי ליליא וכו'. פתחין סתימין פתחי ההיכלות נסתמים. סטרא דצפון נחית מעילא לתתא ואחיד בה ה"ג. ואחיד בה בליליא היינו המלכות הנקרא ממשלת הלילה וסטרא דצפון דהיינו הגבורה יד שמאל ואחיד בה. דרום וצפון אחידו בה גרסי' ור"ל אוחזין אותה אבל אינה יכולה לעלות בין תרין דרועין עד דישראל סלקין לי' לעילא בצלותהון ובעותהון ונטלא ברכאן מרישא דכל רישין גרסינן כתר עליון הוא ראש לכל ראשין פי' ונטלא המלכות ברכאן המשתלשלים מרישא דכל רישין אל הת"ת:

דא הוא מלאך דאיהו פרוקא היינו המלכות. נטירו דבני נשא מלת הגואל קא דייק שהוא הווה ולא קאמר אשר גאל. והאי איהו המלאך דלזמנין דכר וכו' ולזה נתייחס כינוי זה של המלאך שהוא זכר אל המלכות. אזמין ברכאן לעילא צריך למחוק מלת לעילא: ברכאן לתתא מלת לתתא ל"ג ליה. וכל גוונין דעלמא הם כינוי אל מיני ההנהגות משונות זו מזו דין ורחמים וההקש על זה בהרכבתם בפחות ויתיר וז"ש בסמוך וכמה דאית ביה כל אינון גוונין הכי נמי אנהיג כל עלמא, ונראה לפרשו על מטטרון ואתי שפיר אומר המלאך הגואל וגו' הא אתמר ואוקמוה כלומר הא אוקמוה שהוא השכינה אבל ת"ח איך המלאך שאמר כאן אינה השכינה אלא מטטרון שכן כתיב הנני שולח מלאך והוא מטטרון כדפי' בגמ' דסנהדרין. בגין דאיהו נטיל בקדמיתא בסוד גם אתה שתה וגם לגמליך אשקה כנזכר בפרשת וישב קפ"ב. וכל גוונין דעלמא כי כן הוא כולל כל גווני ארגמ"ן. מלאכין אית שליחן לפי דרך זה אתי שפיר טפי שלהט החרב המתהפכת הם המלאכים שמתהפכין לזמנין דכר ולזמנין נוקב' וזה עיקר. ולדרך הראשון יש לו סיעת' מהתוספת'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ופתחין סתימין ולבתר כמה זינין לזנייהו וגומר קע"ב עכ"ל. ועיין במה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד: