אור החמה על ספר הזהר א:תנח

וכיון דאיהו מסתכל בדינייהו וגו' אלו נמסרו תחת יד שר לא הי' לו כח מדה זו דכתיב אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם אמנם הם תחת יד הב"ה שבידו הלובן העליון כדי להעביר ראשון ראשון ויש מדה שמוחקת מכל וכל כאשר ישראל שבים בתשוב' גמור' ולא ישובו לכסל' אז יתעורר מדת ותשלך במצולות ים כל חטאתם המוחק' מכל וכל. ויש מדה שאינה מוחקת אלא מעביר ראשון ראשון מלמעל' ותלוי ועומד אם לא יחטא עוד וזה כאשר לא שבו בתשוב' גמור' ועל מדה זאת אמר אעברו לון מקמיה דהיינו שאין הפגם עולה אל הספירות אלא רוחץ ומעבירו משם והוא אסור בעולמות התחתונים בדיני היציר' וכאשר האדם יצא לחטוא עוד יפגום גם באצילות וז"ש ואי אתי למיחב קמיה כדבקמייתא וגו' לפגום למעלה. והנה העברה זו אינה מחיל' מכל וכל אלא כדי שלא ישלוט החצונים לא למחיל' גמור' אלא שהאריך אפו להם כדי שלא יתן ממשלה לסטרא אחרא עליהם וז"ש למיהב שלטנו לסטרא אחרא דדינח עלייהו וגו':

ואלמלא דאקדים וגו' הענין שהקב"ה מקדים רחמים וכובש דין הגבורות ומיד החצונים אין להם פתחון פה ולא שליט' והיינו יקדמונו רחמיך בדיננו: מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וע"ד כתיב ואל תזכור לנו עונות ראשו' וגו' כי כשהאדם עושה העונות אפי' שיהיו רבים ממינים שונים הב"ה מעבירם ראשון ראשון כיון שלא שנה בהם אבל אם חזר ושנה בהם אינם נק' עונות ראשונים אלא שניים כי כבר שנה בהם ואז חוזר הב"ה לזכור לו הראשונים וזהו מה שרז"ל כל העובר עבירה ושנה בה וגו'. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג לההוא רוחא דכל רוחין הכא רזא דכל רזין אתטמר בגוי'. וה"פ איהו אתר האי נקוד' איהו אתר שנכנס בו רוחא דכל רוחין פי' תמצית ורוחניות כל המדות העליונים בסוד שמן כתית וכו' כדאיתא בפרשת פנחס. ורזא דכל רזין היינו ראש צדיק בחינת היסוד הנק' נקודת ציון וזה פי' למלת תהיינ' לראש יוסף. אתטמר בגוי' דהאי נקוד'. האי טמירא כלומר האי נקוד' שהיא המלכות טמירא איהו בגו חילהא שאפי' שהיא יושבת בתוכם היא מתעלמת מכלם בסוד אל תראוני שאני שחרחורת הנז' בשיר השירים ובפ' בלק קצ"א טמירא איהי לגו לגו היינו בהיכל קדש הקדשים שהוא היכל לפנים מכמ' היכלות. כד סלקא לעילא לאזדווגא עם הת"ת. כלא סלקין כל המחנות וחיילין נכללים בנקודה חדא והם מובאים שהיא מביאה אותם והם מביאים אותה בסוד בתולות אחריה ריעותיה וכו' מביאות כתי' אבתרה גרסי'. נרוצה בלשון רבים כלהו נרוץ אחריך והיא שהשכינה אומרת כן לת"ת משכני אתה ואנא וכל אוכלוסי נרוץ אבתרך כנז' בשיר השירים בזוהר וכל זה הענין הביאו לפרש תהיינה לראש יוסף שתפס בו שכל הברכות העליונות כלם באים אל היסוד וממנו אל המלכות כנזכר. דרחים לון גרסי' בדינייהו בר איהו בלחודי' גרסי'. עד דאעבר לכלהו מקמי' וכיון דאעבר לון מקמי' לא אשתאר וכו' אתי למיחב קמיה כדבקדמיתא אינון חובין קדמאי דאעבר מקמי' חשיב עלייהו וכו' ה"ג. אל תזכור לנו עונות ראשונים כלומר אותם שנעשו ראשון ראשון ועברת עליהם אל תזכרם עתה וענין ההעברה אינה מכל וכל אלא מעבירם מלפניו כדי שלא יהיו למזכיר עון ולכך כשחוזרים לחטוא חוזרים ונזכרים. ואלמלא דאקדים קב"ה רחמים עלייהו וכו' ה"ג. לאתקשרא בימינא דקב"ה פי' לכוון בחסד כי כן בבקר מתעורר בקר דאברהם. מעומקא עילאה פי' חכמה כמו שפי' בפסוק ממעמקים קראתיך ה'. בשמחה וברננה חסד וגבורה ולקמן מפרש להו. בינייהו כלומר בינייהו דשמחה ורננה שהם בתפלת הבקר והערב לקשרה בבקר עם החסד ובערב לקושר' עם הגבור' וזהו בינייהו דהיינו בין תרין דרועין ואחר כך לכוון בייחוד כנסת ישראל. כי ה' הוא האלהים ה' ת"ת מתייחד עם המלכות שהיא אלהי' כנזכר בפרשת תרומה ובפרשת ואתחנן. ועם כל דא בעי בר נש וכו' כלומר הגם שפירש לך שמחה ורננה חסד וגבורה מ"מ אין הדבר יוצא מפשוטו ששמחה ר"ל שמחה ממש שצריך שהעבוד' תהי' בשמחה ורנה. לקבל תרין אלין תרין צלותין תרין קורבנין ליומא לקבל תרין אלין דאינון שמחה ורננה ה"ג. וה"פ שמחה ורננה הם תרין חסד וגבור' לקבל תרין צלותין ותרין קורבנין. שמחה בצפרא צריך לקשרה בחסד בבקר כנזכר. ורננה ברמשא לקושרה בגבורה בסוד רנת הלויים ברמשא. ועל דא את הכבש א' תעשה בבקר כדי שע"י קרבן הנעשה בבקר היא מתקשרת בחסד וע"י קרבן של בין הערבים היא מתקשרת בגבור' כנזכר בסוף פרשת שמות. וע"ד צלותא דערבית רשות כלומר מאחר שכבר נקשרה בימין ושמאל ונתייחדה כבר נתברכה ונטלה ברכאן ועתה היא משפעת אותם למטה ואינה צריכה עתה לתחתונים שיעשו הייחוד ושיתנו לה התעוררות כי כבר קבלה ולכן רשות היא ביד האד' להתפלל ערבית וז"ש בגין וכו'. בגין דההוא שעתא מחלקת ובשעה שמחלקת אינה מקבלת כנזכר בפרשת יתרו דף פ"ח שלזה הטעם לא היה יורד המן בשבת וכו' וז"ש ולאו שעתא לאתברכ'. ה"ג. הה"ד ותקם בעוד לילה כלומר בעוד שהוא לילה ותתן טרף לביתה וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: