אור החמה על ספר הזהר א:תנג

א"ר יוסי כד מסתכלאן וגו' ר' יוסי פליג דלאו ד' אותיות אלא ד' אבות ויש בהם דין לענין ההנהגה וז"ש ובהני עלמא אתדן ואפשר דהיינו נמי ד' אותיות כי חכמה י' בחסד ובינה ה' בגבורה וז"ש כד מסתכלאן מלי וגו':

ביומין דאשתכח בעלמא פי' ימים ידועים שמתגלים למטה מדות אלו ולפי' זה מה שאמר בכל יומא ספרין פתיחין אינו לדין אלא דוקא לכתוב המעשים:

אי אצית יאות שעון ראשון ושני ושלישי אינו נכתב כדפי' רז"ל. ויהי השמש לבא הנשמה המאירה לגוף הנק' אברם.

ואסהידת בכל רעיוני וגו' הענין כי הקב"ה אינו דן את האדם אלא ע"פ עדים ועם שהכל גלוי לפניו והנה על המעשה יש ז' עיני ה' והם ז' מלאכי' המשוטטים בכל הארץ וכל מעשה העולם מרשמים בהם והם עולים אל בית דין הגדול בהיכל זכות ושני כתות אחרים הם רואים בז' עיני ה' ומעידים והסופרים כותבין אמנם לא יועיל זה אלא למעשה הרשום אמנם הנשמה צריך להעיד על הכוונה שהיא בחדרי הלב בעת המחשבה כי יש עבירה לשם שמים ומצוה לשם כבוד וצריך לעדות הנשמה וז"ש ואסהידת בכל רעיוני דבר נש ובעובדין לא וגו'.

ולזמנין דאינון מרעין אשתלימו וגו' ירצה כי לפעמים אין אדם נדון באותו החולי כגון שכבר נגזר עליו בתחלה זמן החולה ולזה אין צריך לישפט בתוך החולי כי בהשלם הזמן מעצמן מסתלקים. ומה שאמר לעיל דאתחשך שמשא מן סיהרא כי הנשמה אל הגוף כעין ת"ת אל המלכות ובהסתלק עץ החיים ממנה גורם מיתה דהיינו תגבורת המיתה שהם תחתיה רגליה יורדות מות ובהיות הת"ת מאיר בה מבטל ממנה המות שהוא עץ החיים. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב בשם הרי"א זלה"ה.

ואסהידת בכל רעיוני וגו' זה יובן במ"ש לעיל כי מלבוש הנשמה הוא מכוונת המצות כי הנשמה מבינה כי שם סוד המחשבה וכנגדו חטא המחשבה תלוי בנשמה ולכן היא אסהדת בהו אך המעשים כולהו בספרא כתיבי שהיא המלכות הנק' ספר ומעשה. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' א"ר יוסי כד יסתכלון מילי כלא אשתכח כלומר כל הזווג נעשה בד' פרקי' אלו הא כיצד אברה' ביום ראשון של חג סוד חיבוק הימין. ויצחק בר"ה בסוד חיבוק השמאל. ויעקב ת"ת בעצרת שהו' קו האמצעי המייחד והמלכות בפסח שהיא מטרוניתא נמצא כד יסתכלון מילי תמצ' תיקוני הייחוד מפורד בד' פרקים אלו. ובהני עלמא אתדן כלו' ובהני נמי עלמ' אתדן שכמו שאלו הם אברי הייחוד ג"כ שפיטת העולם הוא על ידם. נשמתא אסהידת עליה. ה"ג דאתחשך שמש' מן סיהרא הנשמה שהיא נק' שמש כדפי' רז"ל אתחשך מן סיהרא שהוא הגוף שכמו שהירח אין לה אור כי אם מן השמש כמו כן גוף האדם אין לו אור וחיות כי אם מהנשמה וז"ש ודא נשמתא דאתמנעת מבר נש. וז"ש ויהי השמש לבא ר"ל ונשמת האדם כשהוא הולך לבא ליכנס לאותו עולם אז והנה חשיכה גדולה דהא כדין דחקא בגופא אשתכח וכו' כדלקמן. והא הוא צולמא וכו' כלו' וזהו הוא הטעם ששלשים יום נמנע ממנו הצלם לפי שהנשמה נמנעת וכו'. ואתחלש ל"ג אלא מההוא יומא מלת אלא ל"ג. ואפי' צפרי שמיא בצפצופיהם ובתנועותיהם וכההוא עובדא דר' יוסי דפקיעין מההוא עורבא וכיוצא. הא בזמנא דקיימ' בר נש בדינא כלומר הני מילי כשעומד בר נש בדינא לטב אבל בזמנ' דלא קיימא וכו'. ובכלהו דיינין ליה לבר נש ה"ג ור"ל בכל מה שעשה בין במעשה בין בהרהור פי' אם הרהר ועשה. וקב"ה דאין ליה לטב וכל עובדוי דקב"ה לטב ודינוי לטב ובכלא וכו'. ה"ג ובפרשת לך לך בפסוק וילך אברם פי' חילוק שיש בין התנאים הללו ע"ש. עכ"ל הרא"ג ז"ל: