אור החמה על ספר הזהר א:תמט

דהא אוירא קדישא ורוחא קדישא וגומר ירמוז על ב' עניינים רוחניים נמשלים בב' עניינים גשמיים הא' אויר והוא זך מרוח הב' רוח המתנשב שהוא עב מהאויר כנודע וכך ממש הוא מלמעל' שני עניינים הא' רוח שהרי הארץ ישראל בעצמה היא נגד המלכות סוד ה' של שם והרוח בא מצד הת"ת סוד וא"ו והאויר הוא יותר דק ורוחני שהוא נגד י"ה חכמ' ובינה דהיינו י' חכמה או"ר בינה כדפי' בתיקונים ושניהם יחד אויר והיינו בארץ ישראל סוד השם שלם והענין שבא"י משתרבב רוח קדוש מן הקדש העליון מפתח לבנת הספיר ולמטה ומשתרבב על כל מקום א"י. אמנם בח"ל כיון שנמנע ה' של שם שהרי אינה א"י אין יה"ו דהיינו אויר ורוח מתפשט שם וז"ש אוירא קדישא ורוח' קדישא אתעדי מנייהו מפני מניע' ה' של שם שהרי אינה א"י אין יה"ו דהיינו אויר ורוח מתפשט שם וז"ש אוירא קדישא ורוחא קדישא אתעדי מנייהו ירצה שהי' ראוי לשרות עליהם ואתעדי מנייהו מפני מניע' ה' של שם שהרי אינה א"י כדי לשרות עליה תשלום השם שהוא אוירא קדישא ורוחא קדישא כנז': ואדרב' בח"ל משתרבב כח השר ענף לילית הרשעה ונעשה מחיצה של ברזל עבה ומונע האויר הקדוש שראוי להתלבש שם בסוד גלות שכינה שלא ישרה עליהם וזהו אתעדי מנייהו דקאמר:

ולא עוד אלא דקשת אתחזי עלייהו שאינם זכאים כשיש צדיק אין הקשת נראה אחר שיש צדיק שהוא בעצמו קשת הברית הקדוש ושומר הברית בטהרה והוא סבת הייחוד עליון ואין קשת הקדוש נראה אמנם כשאין צדיק בדור צריך שיראה הקשת ויהיה היחוד בזכות אות הברית הקדמין זכות נח וגורמין בזה רעה גדולה מאד שמלבישין הקשת הקדוש באויר הטמא שאינם זוכין לראות סבר אפוי ג' גוונין קדושי' אלא מצד האויר יתלבש אליהם באויר הטמא ואלו הקשת שהוא ברית רוחני מתלבש באויר הטבעי אינם זוכים כ"ש סבר אפין אחרנין שהם רוחניים כגון אש המרכבה המלהטת ליושבי א"י בעסק התורה וכיוצא באותם הדורות א"כ רחוקים הם מאד מההשגחה.

אבל דא מהנייא להו שיש בא"י עמוד שבזכותו כל העולם נזון ואינם צריכים להתפלל על צער שאלו היו צריכי' כמה יסבלו עד שתעבור תפלתם מן הטומאה אל הקדש:

בתראי לא יקום אפי' בא"י והכל מכאן ואילך דרך כלל.

וכל אנפין חציפין כגון השמים שלא להמטיר וע"ד זה למעלה.

כדקא קזי וגו' כבר פירשו ר"ש בפ' אחרי מות ור' אלעזר משמו בפ' ויקרא: ווי לדרא שהגיע פחיתות מעשיו עד שהוצרכו להתפלל על הצרה והוצרכו לגלות ס"ת לבית הקברות ולא לבית הקברות אלא אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא דהיינו כשהיו מתפללין ברחובה של עיר על הצרות דהא לא אשתכח במעשיהם שום זכות להגין עליהם אלא גלות ס"ת:

ודא לא ידעין כולהו בני נשא ירצה כשגולין ס"ת ומתפללין אינם יודעים סוד הענין אלא שמחים וחושבים שנענו בזכותם ואינם יודעים הטעם שאילו ידעו טעם ענייתם ידעו פחיתות מעשיהם והיו בוכים על שהוצרכו אל הצורך הקשה הזה ופי' הטעם דהא שכינתא כד אתגליא וגו' יר' כשנגזרה גזרת הגלות של השכינה ולזה נסתלקה אור השכינה וננעלו שערי תפלה ונשארה נצוץ לפי שיעור הגלות שהרי העבירה לבושי חירות לבושי קישוטי' ונסתלקו ולבשה בגדי שביה ועד לא תסתלק לעילא אותם נצוצי אור השכינה ושערים עליונים אשר בה נענית התפלה:

כתיב מי יתנני במדבר מלון אורחים שסוד הענין שאפי' שתסתלק ממנה אותם האורות עכ"ז מ"י שהיא בינה יתנני במדבר מלון אורחים כל מקום ששני אורחים שהם אורח עליון ת"ת ואורח תחתון יסוד ימצאו גולים תהיה היא להם מלון ושכינה עליהם לתיקון קצת דרך מקרה מלון לבד. וז"א לבתר בזמנא כשגלתה השכינה וננעלו שערי תפלה בזמנא דדחקא בעלמא על רוע מעשיהם אין ביניהם מי שיתקן לה מלון אורח הצדיק שאין צדיק שיגין תמן אשתכחת שהיא בצרה עם ישראל וגלותא דס"ת תמן הוא דהיינו שמגלין האורח העליון עמה כדי שתהיה היא מלון אליו וכיון שהת"ת גולה כולא מתערי עליה וגו' ולזה נענים בזכות ס"ת א"כ לא היה להם לשמוח אלא לבכות על שהוצרכו לכך:

על מה קאים עלמא על סוד התורה דהיינו הת"ת והאיך מזדעזע בגלות ס"ת היו יודעים רעתם בעת צורך גלות ס"ת וידעו שבח רב המנונא שבזכותו היו נענים והי' צדיק מגן על דורם ולא היו צריכים על הדוחק הזה:

אע"ג דלא אתייהיב להו שאין קובעים חדשים בח"ל:

בר ההיא נפשא דצדיקייא שאין לה דין והיא שוה אל נפש הנדונת אחר גמר דינא דהיינו דזמינא בקברא ואין לה רשות ליפטר משם: וידע בצערא דיליה דין הקבר:

ולא אשתדלת עלייהו מפני שהיא טרודה בצערה:

לבתר י"ב ירחי שתא שנחה מדינה אתלבשת בלבושא חד לבוש המצות מהרוחניות הנעשה בעולם העשיה שמשם נפש ולזה מתפשטת בכל העולם העשיה עד שערי ג"ע תחתון עולם היצירה ושם ידע מן רוחא מה דידעת שעולה לישיבה שלמעלה והיינו מה שביארו בגמ' על אבוה דשמואל שהיה בישיבה שלמעלה דהיינו לנפשות בחצר מות העליה לג"ע תחתון ועוד יש ישיבה שלמעלה ליושבי ג"ע תחתון דהיינו העליה לג"ע עליון:

ומאן אתער לכל האי להודיעם צער החיים בזמנא דאית זכאה כגון רב המנונא דאמרן דאודע להו כשהוא מתפלל ובצדקתו קושר העולמות ומעורר הנפשות לידבק נפש בנפש ומודיע להם ענין העולם הזה והם מודיעים לו גזרות עליונות שיקדימו התחתונים תשובה ולזה ההוא זכאה אשתמודע בינייהו והוא רשום אליהם ובאים אליו להודיעו:

והוא לא יכיל לאגנא על דרא וגו' הענין הנה הצורך הזה לעורר המתים אינו אלא כאשר אין כח לייחד מפני שרבו עונות הדור אזי הוא מעורר המתים לעזרה אל היחוד וז"ש והוא לא יכיל לאגנא על דרא וגו'. והנה לפי זה הם ג' בחינות הא' הצדיק לבדו הוא המגין. הב' כשרבו עונות הדור הצדיק הוא המודיע. הג' כשאין צדיק ס"ת מעורר. מהרמ"ק ז"ל:

והרא"ג ז"ל כתב אלא לעאן בגמגומא ה"ג. פסיליסא כבד פה וכבד לשון. למחמי סבר אנפוי דקשת האמור דהיינו המלכות כ"ש אנפין אחרנין פני הת"ת או פני עתיקא קדישא. א"נ סבר אנפוי דאלהי"ו לגלות להם הסודות כמו שהיה מתגלה בישיבתו של הרשב"י ע"ה ולשון קצר הוא וסמך על המבין. מהניא להו שאף על פי שמתראה הקשת עליהם ומורה דין עם כל זה אין להם פחד כי אני מצוי בעולם ומבטל הרעות והגזרות וז"ש ואנא סימנא בעלמא לטוב שלא ישלטו מאורעות קשות בעולם אף על פי שמתראה הקשת עליהם שהוא סימנא לביש. ולא אתדן בדינא דלעילא דהיינו גזירת בית דין העליון שכשמחיל גזרתו לא שכיך עד דשצי כולא זהו ששלל שבזכותו לא יהיה אמנם לא שלל שום צער מכל וכל שהרי היה לו ע"ה צער גדול כנזכר בגמרא וישב בצער המערה שתים עשרה שנה. אנפין חציפין בעלי דין עזים ואכזרים. ויהדרון רישא לכל סטרי עלמא פירוש יבא זמן שילכו ויבקשו מי שיגין על הדור מארבע כנפות הארץ ולא ימצאו וישובו בפחי נפש לא כמו עתה שאני בעולם והיותי בארץ ישראל זכותי מגין על בני בבל. דלא משתקר כלומ' ס"ת כשר ולא פסול כמו שאירע במעשה דר' חזקיה ור' ייסא בגוש חלב כנז' בפ' אחרי מות דע"א. אי כתיב ביה שמא קדישא כדקא חזי כנז' שם בדף ס"ה בכונת כתיבתו ע"ש וז"ש והא אוליפנא מלה. ולא מתערי עליה לעילא ותתא לפי שמגלים ס"ת ממקומו בלא תענית ובלא תשובה שבזה יהיו מתעוררי' לעילא ותתא אבל זולת זה אדרבה ווי לון דכלהו אתאן לאדכר' חובייהו ובג"כ לא יהכון תמן בלא תענית ובלא תשובה וכו' כדאיתא התם. לאגלאה ס"ת יתיר דהיינו בבית הקברות שלא כדרכו שמוציאין אותו לרחובה של עיר לבד אלא שמגלי' אותו יתיר עד בית הקברות. מאן אתער עליה כלומר מה ענין התעוררות שעושה הס"ת. בדוחקא דעלמא וחייא אתאן ובעאן רחמי כדין וכו' ה"ג. וי"ס דגרסי ודא על גלותא דס"ת כד איצטריך לאגלאה יתיר ווי לדרא אי אצטריך וכו' ור"ל כל החרדה הזאת נעשתה כשמגלים ס"ת לבית הקברות והכל עולה אל מקום אחד. ווי לדרא אי איצטריך וכו' כלומר כל ענין זה נעשה כשמגלים הס"ת ממקומ' אבל אוי לדור שהם צריכים לזה לפי שאין בהם מי שיגין על הדור בזכותו שלא תבא הרעה לעולם או שיתפלל ויבטל הגזירה אחר שהתחילה וזה שאמר דלא אשתכח בינייהו וכו' ודא לא ידעין כלהו בני נשא כלומר סוד הדבר וטעמו לא ידעין כלהו בני נשא והטעם הוא דהא וכו'. עד לא תסתלק לעילא וכו' כלומר קודם שנסתלקה למעלה למקום מנוחתה היתה בגלות מתאוה להיותה הולכת במדברות דכתיב מי יתנני במדבר כלומר אף על פי שאין מקום יותר קשה מהמדבר היתה מתאוה ללכת שם שלא לראות מה שהיו עושים ישראל מנאפים עצרת בוגדים ואחר החרבן נסתלקה השכינה למעלה עתה כשמגלים את ס"ת מגלים אותה עמו לפי שהיא הולכת עם ס"ת ונמצאו גורמים שתרד מבית מנוחתה מלמעלה ותלך בגלות במדבר שהוא בבתי קברות ובהיותה שם כל העולמות מתעוררים על גלותה ולכן אם נעשה כל ההתעוררות הזה בלי תשובה ווי לון וכו'. אשתכחא בגלותא דס"ת ה"ג. וסמכי עלמא על מה מתרגשן ה"ג. דרב המנונא סבא י"ס דגרס רב ייבא סבא. פקחין בעבורא דשתי ובקביעותא דירחי אע"ג וכו' ה"ג. אע"ג דלא אתייהיב להו שאין מעברין השנה ואין מקדשין את החדש אלא בא"י. וזמינא בקברא אנפש דעלמא קאי לאו אנפש דצדיק. ולמנדע להו. צערא דחיי. וי"ס דל"ג מלת להו. ולגירסת הספרים הענין הוא שהנפש הזאת מודיעה צערה דחיי לרוח והרוח לנשמה כדלעיל. מכריזי עליה גרסינן: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון וכל שכן אכתיב ביה שמא קדישא כדקא חזי וגו' ויקרא ע"ה עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בספר אור הגנוז בס"ד: