אור החמה על ספר הזהר א:תמז

דתניא אינון יומין דבר נש כד אתבריאו וגומר הענין כי הימים בעצמם יש להם מציאות והם כדמות דברים רוחניים בחיריים ביד האדם להמשיך להם נשמה טובה נשמה רוחנית קדושה בסוד מעשה המצות והתורה דבר יום ביומו ובזה הם טובים נעשים לבוש לנשמת האדם ובידו ג"כ להמשיך להם נשמה' רעה מהקליפות והם רעים והם שטנים לאדם לעת צאת נשמתו בהשתתף עליהם הטומאה שאדם משך אליהם והיינו דמסיק לקמן ואשתתף ברוחא דלבר:

ותב לביתיה וגומר היינו שנעשו ימים לו לשטן להשטינו אחר שיש לקליפה שתוף עמהם והיינו שכר עבירה עבירה ולפעמים שכרו עונש ומענישים אותו בכל אשר יצוה מלמעלה ולפעמים שכרו שמטעימין לו טעם איסור יותר ומכשילין אותו והיינו אם תעזבני וגומר: והנה יש בזה כמה בחינות יש מי שכל ימיו טובי' והם כגון יעקב ויש מי שכל ימיו ברשע שזה אביד מכל וכל ויש מי שקצת ימיו טובים שמתלבש בגריעות אחר שדנים אותו על הרעים יש מי ששב שזה מבטל מאותם הימים צד הקליפה שהמשיך ומושך להם רוח טוב מסוד התשובה שמשם משך נשמה לימים ומתלבש בלבוש תשובה לא כשאר הצדיקים הכל כשיעור התשובה והיינו זדונות שהיו הימים נעשו לו זכיות להתלבש כדפי' והיינו דקאמר לעיל זכה ותב בתשובה תב ההוא יומא למאריה ומאי דקאמר באדם הראשון דעבד תשובה ועכ"ז לא נתלבש בימיו היינו מפני שלעולם לא תקן את אשר עוותו ולא נעשו לו זדונות כזכיות כדי שיתלבש בהם. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. עיין כי הלבוש של האדם הנעשה מן הימים שלו ממש כנר' מדף זו ואמנם מדף רכ"ו ב' נר' דפקודי אורייתא מנהון אתעבידו לבושי נשמה. אך הענין בקצור נמדץ יובן מר"מ פ' וארא דף כ"ה א' כי הפקודין הם בדכורא והם רמ"ח אברי הזכר והשס"ה ימים לא תעשה הם בנוקבא דאתברכן מרמ"ח פקודין נמצא כי האדם ע"י עשייתו רמ"ח פקודין בימי השנה נמצאו שנתברכו הימים שהם בחיות הנוקבא ונשלמו ע"י רמ"ח פקודין שהם דדכורא ואז בכח שניהם דכר ונוקב' נעשה הלבוש ושני הדברים אמתיים וז"ה בדף רכ"ו ב' אית פקודי אורייתא דעבדי לבושי יקר וגומר ומן יומי ממש כולהו מתתקנן ועיין בזה. גם תבין בזה מ"ש לקמן דף רל"ג ב' על ומדת ימי מה היא וגומר והענין כי הימים הם שס"ה לא תעשה נוקבין והם נתלין בנוקבא הנק' מדת ימי כנודע. העולה מזה בקיצור כי האדם עיקר לבושו הו' מרמ"ח מצות עשה מעשיות וממשיות אך כדי שיהי' שלם צריך שלא יפגום בשס"ה ימים שס"ה לא תעשה ואז נשלם לגמרי והבן זה היטב. עכ"ל:

עוד מצאתי כתוב לו נר"ו וז"ל: זכאין אינון צדיקייא דיומיהון כולהון וגומר הימים של האדם הם כפי מספר ניצוצי הנשמה אשר לו ובהשתלם מספר הנצוצות מסתיימין ימי האדם ואז מת. ובאותן הימים האדם עושה מצות ועוסק בתורה וידעת כל העושה מצוה א' קנה לו פרקליט א'. וגם בלתי זה הימים עצמן של האדם הם כחות נבראים משרתי ניצוצות הנשמה ובהשתלם הימים האלו ע"י התורה והמצות אז נעשין לבוש א' לנשמתו וכפי מספר חסרון הימים שלא עסק בהם בתו' ובמצות כך נשארים ניצוצי נשמתו חסרין כפ' ערך ומנין הימים שחסרו אותן דשייכ' לאותן הנצוצות ערומים ואם בכל ימיו לא זכה אז כל הנשמה נשארה ערומה. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' והבריח התיכון היינו ת"ת שהוא בתוך הקרשי' דהיינו המדות מבריח מן הקצה מהבינ' דאיקרי מקצה השמים ועד הקצה המלכות. ושכבתי עם אבותי דייקא ה"ג. אלין בני נשא וכו' הוקש' לו בפסוק שאם הם חרשי' איך ישמעו וכו' לז"א אלין אינון כלומר איני מדבר אלא במי שמשים עצמו חרש ועור כדמפרש ואזיל. כרוזא נפיק וקרי כשרז"ל בת קול יוצאת מהר חורב וכו' אוי להם לבריות מעלבונו של תורה. א"נ מכרזי פלס מעגל רגליך וגו' כנזכר בסוף פרשת שלח וזה שאמר כאן נחתין ואזדהרן לבר נשא. בההוא רוחא דלבר היינו רוחא שהוא כנגד פתחו של אדם והוא היה מזיק אלמלא המזוזה שיושבת בפניו כנזכר בפרשת ואתחנן רס"ו שיש תחתיו שס"ה מזיקין כנגד ימות השנה וכשהאדם חוטא אותו יום שכנגד יום של אותו מזיק אשתתף עמו ונכנס בבית להזיק ולא יעכבהו שם שדי וזה שאמר ותב לביתיה וכו' לאבאשא לי' וכו'. ואתתקן בדיוקניה ה"ג. ואית דדיוריה לטב שאעפ"י שהוא מזיק הקטיגור נעשה לו סניגור. בין כך ובין כך לעיל קאי דקאמר וקאים בלחודוי לבר עד דבר נש עביד תשובה זכה תב ההו' יומא וכו' לא זכה וכו' ואמר בין כך ובין כך שאותו עון קיימא עד שחזר בתשובה בין זה לזה נפטר אדם זה לבית עולמו שלא הספיק לחזור בתשובה כדי להחזיר היום ההוא שחטא בו בכלל הימים הנמנים לטובה עד שנפטר מה עושים בדינו אתפקדן וכו' אתפקדן אינון יומין וחסרים וכו' ה"ג. דכד בעאן לאלבשא לי' ביומוי ה"ג. יומין על יומין יומין בגיהנם על יומין שחטא בהם וחסרו מן המנין. יומין על חד תרין חד דדיינין לי' בגיהנם על אינון יומין כדקאמר וחד דכד נפיק מהאי עלמא לא אשכח יומין דאתלבש בהו הרי על חד תרין הקרב' הנזק והרחק' התועל'. דההוא לבושא דיקר דאתעביד מאינון יומין כלומר דההוא לבושא דיקר שהי' ראוי שיעש' מאינון יומין שנוצרו בעת יצירתם של אדם וחוה אם לא היו חוטאי' גרע מנייהו. ולא אשתאר יומא מאינון יומין כלומר לא נשאר יום אחד מאותם הימים שנבראו כנזכר שכיון שפגם אותו חטא פגם ופסל כל אותם הימים שנבראו עמו ולכן לא אשתאר יומא מאינון יומין וכו' כדמפרש ואזיל. ימים יוצרו ולא אחד בהם ימים יוצרו ודאי ולא אחד בהם דלא אשתאר וכו' ה"ג וה"פ ימים יוצרו ודאי שימי האדם נוצרו ונבראו ביום בריאתו של אדם כנזכר וכיון שחטא באותו יום שנברא נפגמו ונפסלו כל אותם הימים מלהתיצב לפני הקב"ה באופן שלא נשאר בהם אפי' אחד וזהו ולא א' בהם. ולא מן יומוי לפי שכבר נפגמו והראי' שלא בטל קללת המיתה שגרם לעולם וי"ס דלא גרסי מלת לא אלא ועבד לי' מאני לבושא אחרנין מן יומוי והוא לפי שחזר בתשובה שלימ' כנזכר בפרשת בראשית נ"ה באופן שחזרו ונתקנו אות' הימי' לשיתלבש בהם. משום דזכה ל"ג. ויעש ה' אלהים לאד' ולאשתו כתנות עור וגו' הענין שאם לא היו חוטאים אותם המצות שהיו עושים בג"ע היו רוחניות והיו נעשים מהם לבושי' רוחניות דקים ונקר' כתנות אור דומיא לאותם הלבושין הנעשי' מכונו' המצות שאדם מכוון בעה"ז שהנשמ' מתלבשת בג"ע העליון כנזכר בפרשת ויקהל. אבל אחר שחטאו וחזרו בתשוב' היו עושים המצות בגשמותם לכן גם הלבושין הנעש' מהם הם גשמיי' ונקר' כתנות עור כנזכר בפ' פקודי דף רכ"ט ובפ' ואתחנן רס"א ע"ש: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ותב לביתיה ואתתקן בדיוקניה דההוא בר נש וגומר ואתחנן רס"ו:

זכאין אינון צדיקייא דיומיהון כלהון טמירין וגומר עיין פ' תרומה דף ק"ן ע"ב עכ"ל. ועיין מה שכתבנו בס' אור הגנוז בס"ד: