אור החמה על ספר הזהר א:תלח

תרין בנין לבר היינו בן ובת שהם בגלות כאו' כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו והצפור שעל ראשו רמז לאומות שהיו שולטים והיינו עלעא דבפומא כענין החיה שראה דניאל ואין נייחא לפני הב"ה עד דצפרא בקיסרא רמיו כי כאשר תרד הצפור שהם האומות מגדולתם תהיה הגאולה ויהיה נייחא לפני הב"ה כנודע: והיות הצפור על ראש האדם היה מורה שליטת האומות על ישראל הנק' אדם:

כביבול הכי אשתכח בכולא שאין דברי העולם נאמנים לבורא כעין ועצר את השמים חציפין אפי שמיא וכעין מבול מים למעלה וארץ למטה וז"ש וכופר בריתכם את מות הפך כוונת בוראם והטעם מפני שאין יש' נאמנים להב"ה:

תנן א"ר יהודה לית לך בעלמא דלית ליה תשובה וגו' וא"ת והא קיימא לן אין לך דבר שעומד בפני התשובה וי"ל כי התשו' בכל העונות מועילה לבטל גזרת דינו וזה אין תשובתו מועילה לבטל גזרת דינו הנגזר עליו. עוד י"ל תשובה שהיא עזיבת חטא אין מועילה לו אבל תשובה שהוא תשובת הבאה ותשובת המשקל ותשובת הגדר וכיוצא. ודאי מועילה ומועילה.

ולית לך חייבין היינו שמתו ברשעתם ושמא י"ל כי מה דלית ליה תשובה הוא שנועלי' לפניו דרכי התשובה אבל אם ישוב ודאי יקבלוהו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ויחי יעקב בגוייהו: נמשך אל האמור כ' מ"ש לעולם יירשו ארץ היינו ארצות החיים ואמר כי זהו פי' ויחי יעקב כי ירש פנימיות ארצות החיים בגוייהו שהם החיים הארוכים האמתיים. עכ"ל. ועי' בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' על רישי' לרמוז כי גברת יד שר זה על שר ישראל הנז' וכמש"ה ואין א' מחזיק עמי באלה כי אם מיכאל שרכם. ועלעא צלע של בשר והם רמז לישראל אשר הם בגלות כמש"ה זה הראשון אכלו וזה האחרון עצמו כי בבית ב' לא נשאר רק העצם יבש ולכך נרמז בעלעא. א"נ נרמזו ישראל לעלעא לרמוז שהגיעו למדה זו שהקשו ערפם כעצם הזה לא שבו בתשוב'. ואכלה ורפסא רמז אל הגזרות אשר היו גוזרים עליהם ועל גופם ועל ממונם. דרמיז לן גרסי'. עוטרא עיטרא שתי עטרות שהם ת"ת ומלכות שהם תרין בנין שריין לבר מהיכלא דמלכא ובזה אין להם לא נח ולא נייחא עד דצפרא שהיא שרו של עשו בקיסרא רמיו כלומר עד שיפול אל הפח וילכד גם הוא ויגיע קצו שיעלו מושיעים בהר ציון וכו' והכוונה היה לרמוז אל ת"ת ומלכות שהיו הולכים בגלות ומצטערים בצערן של ישראל. היינו דתנינן בני אמי נחרו בי בני אמי שהם ת"ת ומלכות נחרו בי מבנין נפעל נחרו מהם ובהם בשבילי שהרי מפני שאני בגלות אותם תרין בנין שריין לבר וכו'. שמוני נוטרה את הכרמים מ"ט וכו' פי' רז"ל במדרש מי גרם לי שאני מפרשת שתי חלות בסוריא על שלא הפרשתי חלה כתקנה בארץ ישראל וכו'. ודאי גלות אתמשך גרסי'. ועל דא צפרי שמייא וכו' כ"נ לגרוס. ופי' ועל דא שראינו ההוא עלעא בפומא דצפרא דהיינו ישראל בין שיני האומו' ואין אומר השב הוא לפי ששר שלהם עדיין לא אעדיאו והוא עומד עליהם ועד שלא יוסר השר ממשלתו אינם נופלי' צפרי שמייא הם המלכיות. שלטנותא דשאר עמין הם השרים של האומות שהם שלטנין ושרים על אומותיהם והכי פירושו ועל דא צפרי שמיא שהם המלכיות לא אעדיאו ממלכותם וממשלתם עד די שולטנותא דעמין אעדיאו מן עלמא עד שיוסרו השרים שעליהם. והיה יום א' וכו' היינו יום הישוע'. דקופטרא מצאתי כתוב ניצוץ של גחלת ור"ל אוקודא דקופטרא תבערת הגחלת דהיינו תוקף הדין של מדת המלכות השורפת כגחלת. מטא בדיני' לעשות נקמה בעכו"ם ואז נפק שלהובא ואוקיד וכו'. ויהיבת ליקידת אשא שסוף של מלכות עכו"ם להיות' נשרפת וכמ"ש דם ואש ותמרות עשן והפכתי נחליה לזפת ועפרה לגפרי' והטעם שהראו לחכמים אלו המראה הזאת הוא לומר שאל יתייאשו מן הרחמים בראותם עוצם הגלות והצרות שגברו עליהם כי יש יום לה' וכו'. לא גלי כלומר לא אגלי פועל יוצא. כד אתמנע מהימנותא בינייהו ה"ג. הכי אשתכח בכלא אפי' כלפי מעל'. דכתיב וכופר בריתכם את מות כלומר יבוטל הברית והשבוע' שכרת עמהם שלא להרע לכם ויביא עליכם את המות הזה או יגלה אתכם מעל אדמתכם אשר הוא קשה מהמות שכמו שאין בכם אמנה ואתם מפרים את בריתכם עמו גם הוא יבטל שבועתו עמכם מדה כנגד מדה. א"נ וכופר בריתכם את מות ר"ל יכופר ויבוטל הברית והקשר שבין היסודו' שהב"ה עושה שלום וכרת עמהם ברית שלא יתפרדו עד עת הקצוב וכשהאדם עובר על שבועתו או על אמונתו גם הב"ה ממיר הקשר והברית שעם היסודות קודם זמנו ומיד ימשך עליו המות.

א"ר חייא מאי דכתיב בלע המות לנצח כלומר כי המות אינו דבר ממשיי כדי שיבלע והיל"ל בלע מלאך המות לנצח שיתבטל מן העולם. כד יתער קב"ה ימינא דילי' היינו סוד החסד שיתגל' בעולם ואז כל כחות הדין מתבטלים וסמאל בכללם וממיל' נמנעה המות וז"ש אתמנע מותא מן עלמא שבהבטל הסבה תבטל המסובב וז"ש בלע המות וכו' וכלל התירוץ הוא שמלת בלע הוא ר"ל אתמנע כנזכר. א"נ קשיא ליה שהיל"ל יבולע המות וכו' שהרי קרא לעתיד קא משתעי ותירץ כד יתער קב"ה ימינא דיליה כבר אתמנע ולכך נקט קרא לשון עבר בלע כבר נבלע ודוק אומרו אתמנע מותא באלף לשון עבר. כד יתערון ישראל כלומר כל ישראל לא בזמן הזה שלומדי' ועוסקים בתורה א' מעיר ושנים ממשפחה ואפי' העוסקי' אינם שוקדים לכך לא אתער השתא. בההוא זמנא ימין ה' וכו' והכי פירושו כשימין ה' עושה חיל שיתעורר הימין אז לא אמות כי אחיה כי המות איננו ומעטרן דוכתיה ה"ג: תלתין יומין עליה מלת עליה ל"ג לה. גרדינין דנמוסין פי' כתות של מלאכי חבלה. אוי לרשע אוי לשכנו ל"ג ליה בס"י ואי גרסי' ליה פירושו הוא כדקאמר לעיל דדינא חדתא אתער השתא בגיני' נמצא דאוי לרשע ואוי לשכנו. מאי גמול ידיו א"ר יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקנייא דהא תנינן כל מאן דאפיק זרעיה בריקנייא איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה וגומר ה"ג וה"פ מאי גמול ידיו כלומר היל"ל כמעשיו יעשה לו או כרשעתו יעשה לו מאי גמול ידיו לאכלל' מאן דזני בידוי ולכך נקט ידיו שהיא עביר' הנעש' בידיו ולא חמי אפי שכינתא דכתיב לא יגורך רע כלומר לא יגור וידור עמך אותו הנקרא רע. כדכתיב ויהי ער וגומר רע על שהיא דש מבפנים וזור' מבחוץ קראו הכתוב רע. אוף הכא אוי לרשע רע וגו' הוק' לו דכפי דבריו היל"ל אוי לרע או אוי לרשע דרע בכלל רשע כמו שהקש' בסמוך ת"ח וכו' דבזה הי' מכריח דבריו כתיב הכא רע וכתיב התם רע וכו' כדפי' לז"א ווי לההוא חייבא דאיקרי רע כלומר פי' דקרא הכי הוא אוי לרשע באיזה רשע אני מדבר בההוא דאיהו רע שהוא המשחית זרעו כנזכר דעבד גרמי' כלומר מלבד שהוא רשע עשה עצמו רע לשמים ורע לבריות ששופך דמי בניו כדלקמן בסמוך. ולהאי טרדין בההוא עלמא וכו' וטעמא מפרש בסמוך דאיהו קטיל בנוי וכו'. ת"ח דהא כתיב אוי לרשע רע כיון דכתיב אוי לרשע אמאי רע וכו' ה"ג וכלהו סלקין פי' מגיהנם. ואי תימא שאר חייבין דקטלו וכו' הכי נמי דלא סלקין ודאי ליתא דכלהו סלקין אחר שהותם חלאתם וכי יהי' זה חמור מהם. מ"ט משום דכתיב ושחת ארצה כלומר כשאמר' תורה וירע בעיני ה' אושחת ארצה קאי הרי שלא נאמר וירע בשום עביר' כי אם בזו. א"נ מ"ט משום דכתיב ושחת ארצה כלומר הבן טעם הדבר שנתנה התורה שאמר' ושחת ארצה כלומר אפי' הארץ משחית שכיון ששופך זרעו עליה מתקבצי' עליה כחות טמאי' ונמצאת הארץ עצמה נשחת' כנזכר בריש פ' נח. א"נ הארץ העליונה ארץ החיים גורם לה רעה גדול' שכיון שהוא שופך זרעו לבטל' משפיע לחצונים הנק' בטלה וזהו לבטל' שאין להם עסק אחר כי אם להטרידך מן העולם ובהשפע' זו שמשפיע בחיצונים הם מתגברים והולכים ויד הטומא' הולכת ומתרוממת ויד הקדוש' הולכת ודלה ח"ו ומורה ג"כ היות היסוד העליון משפיע בחיצונים בסוד הצנור השמאלי המעותד למותר כנודע ובכל זה ארץ החיים טועמת מר ממות וז"ש משום דכתיב ושחת ארצה כלומר משחית ארץ ה' אחרונ' שבשם.

לית חובא מלת חובא ל"ג ליה. דלא אית ליה תשוב' בר מהאי הענין כי מלת תשובה רוצה לומר תשוב ה' שמהעון שהאדם גורם שיתפרדו האותיו' ה"א מוא"ו ווא"ו מה"א אחרונ' וכשהאדם חוזר בתשוב' חוזרת ה"א ראשונ' להתקשר עם הוא"ו והוא"ו עם הא אחרונ' וענין זה נעש' בתשובת שאר העבירות שלא הי' הפרוד ביניהם כ"כ אבל זה שהשחית זרעו ממש הטעימ' לארץ הלזו מר ממות והפריד בין הוא"ו ובין הה"א והי' הפירוד קשה עד מאד לסבות הנזכרות לכך אפי' כשיחזור בתשוב' אינו מרוצה למעלה כי מצד נשמתו כבר קלקל וכיון שנתקלקל שוב אינו מתתקן. ועכ"ז כבר גלה במקו' אחר בפ' נח דף ס"ב בספרי כ"י ואמר בר בתיובת' סגי. דלא חמאן אפי שכינתא בסוף פרשת בראשית יהיב טעמ' בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא. בארצות החיים כלומר אין פי' ירשו ארץ כפשוט' שהרי כמה צדיקי וחסידי דלית לון בה אפי' מדרך כף רגל אלא פי' ארץ החיים שהיא המלכות והטעם מאחר שהם צדיקים ולא השחיתו זרעם שעונשו הוא שאינו זוכה לראות פני שכינה לכך הם יורשים אותה בירוש' שאין לה הפסק וזוכים לחזות בנועם ה' וגומר ולהכי נקט האי דר' יצחק הכא.

ויחי יעקב בגוייהו ירצה דדריש סמוכים שבסוף הפרש' דלעיל קאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה וגומר וסמיך ליה ויחי יעקב להורות לנו שחיותו של יעקב הי' בשביל שחיה בגוייהו דבניו ובני בניו שבניו ובני בניו תמיד היו מסבבים אותו באופן שמעולם לא נתערב צלם מצרי בצלמו כי לא היה בא באהלו ערל וטמא וז"ש ויחי יעקב בגווייהו דבניו דפרו וישרצו וחייו היו נקראים חיים בעצם חיים בלא תערובת חמץ חיים בלא צער כנזכר בריש פרש' זו ולכן על דא לבעי ליה לבר נש דלא לאתערב' צולמ' דיליה בצולמ' דמצרי כמו שעשה יעקב אבינו שלא חי אלא בגווייהו דישראל ולא בגווייהו דעמא דעלמא. א"נ ויחי יעקב בגווייהו פי' בין המצריים וזהו בארץ מצרים ודוקא יעקב שמצד שקדושתו גדול' לא הי' שום צלם מצרי מתערב עמו ואפי' שהי' הולך ביניהם לפי שצלם מצרי היה בורח מצלמו הקדוש אבל אדם אחר לא וע"ד לבעי ליה לבר נש דלא לאתערב' צולמא דיליה וכו' וזה נראה לומר דרך חידוד אבל האמת שאלו הב' תיבות ויחי יעקב הוא שבוש והא דקאמר ע"ד לבעי ליה הוא מאמר גדול נמשך אחר דרוש ארוך איתי' בפ' אמור דף ק"ד בדרוש הצלם ודמות וראש המאמר שם ר"ש פתח כל הנקרא בשמי וכו' עכ"ל הרא"ג ז"ל: